חיה חדשה

לא בכל יום אני מגלה שהופעה שנכחתי בה הוקלטה לאלבום חי. ולא סתם הופעה, The Cinematic Orchestra ב-Royal Albert Hall. אחת מהמרגשות שראיתי. עד דמעות. ממש כמו אחרי ההופעה, גם עכשיו אין לי את המילים לתאר אותה, אבל יש לי, וגם לכם, את המנגינה.

דרקונים, כפתורים והשקט שאחרי הסערה

מלבד מוזיקה יש רק דבר אחד נוסף שאני צורך באותה יראת קודש – שקט. ממש כמו במוזיקה, לשקט יש כל כך הרבה ז'אנרים ותת ז'אנרים. יש שקט של יום, ושקט של לילה ושקט של צלילה ושקט של מדבר. ויש גם את השקט המיוחד הזה שאף פעם לא נשמע אותו דבר – השקט שאחרי הסערה. בשביל להיות מסוגל לשמוע את מה שטמון בו צריך, לפעמים, לייצר את הסערה הנכונה. כזאת שתחריש את האוזניים, תצרום, תציק, תמתח את הגבולות, תקלף ממך את כל מה שצריך להשאר מאחור ותותיר אותך חשוף ורגיש. כמובן שאין מתכון שמתאים לכל אוזן, אבל הנה דוגמא למוזיקה שמייצרת לי את שקט מרגש ומצליחה להיות איכותית וראויה יותר מצליליה של מכסחת דשא בשעת בוקר מוקדמת.
ב-Dragons of Zynth נתקלתי כחימום ל-Yeasayer. משהו בהם הזכיר לי את TV on the Radio רק קצת אחרת. דמיינו תופים משיר אחד, גיטרה משיר שני ושירה משיר שלישי ועכשיו נגנו את זה לאחור ותקבלו קטע של הדרקונים. איזה רעש נוראי החבורה הזאת יצרה ובאיזה ווליום מוטרף. אבל מתוך כל הקקופוניה הזאת זיהיתי שמשהו עובד שם ברקע – הלמות התופים המדוייקות, הצליחו לשמור על הריפים הפתוחים והשירה הזועקת מלאבד שליטה לחלוטין ולהתפוצץ ועל הבמה. ואז, בבית, הכל נשמע נכון. מסתבר ש-Coronation Theives, אלבום הבכורה שלהם הופק על ידי אחד מחברי TVOTR שדאג שהכל ישמע בדיוק כמו שצריך ורקם להם אלבום אדיר.
בשונה מהם, Fuck Buttons עושים רעש אקספרימנטלי תעשייתי נפלא. רצועות ארוכות שנמתחות ונמתחות, בונות שכבה על גבי שכבה על גבי שכבה של רעש שבו זמנית מגרה את האוזן ודוחק אותי לקצה יכולת ההאזנה שלי. אני מוצא עצמי חוזר שוב ושוב לאלבום הזה. יש משהו כמעט מדיטטיבי בסערה הסטטית הזאת שהם מייצרים. כמעט תמיד הפיתוי לקטוע את ההאזנה באמצע באופן פתאומי גובר עלי, ואני מרגיש איך הנשימה שלי נעצרת לשבריר שניה כאילו זרקו אותי למים קפואים. אם להיות כנה, לא לא שמעתי מעודי יותר מ-3 רצועות ברצף מהאלבום. תמיד בחרתי לחתוך וממש כמו שהמליצו דפש מוד, להתענג על הדממה הצלולה שנותרה תלויה באויר.

Dragons of Zynth - Anna Mae
Dragons of Zynth - Breaker
Fuck Buttons - Sweet Love for Planet Earth

אולי בכל זאת ארץ לזקנים

לא מספיק שרק לפני שבועיים התבשרתי על Vantage Point, אלבום חדש ל-dEUS שיצא באפריל, אתמול גיליתי ש-Notwist העתיקים החליטו לנער מעל עצמם את האבק, לשמן את הגיטרות ולהקליט את The Devil, You + Me, האלבום הראשון מאז 2002. להקה די מוזרה החבורה הזאת; מאז 1989 הם הוציאו אלבום כל 3 שנים, ונעו בקלות מגראנג' בשנים המוקדמות לאינדי רוק/דרים פופ שוחה באלקטרוניקה גרמנית עדינה. מהסינגל החדש נשמע שהם הולכים להמשיך בדיוק מאיפה שעצרו בפעם האחרונה. מצויין.
ואם לא די לכם בזה, ממש אתמול יצא Feel Good Ghosts האלבום החדש של Cloud Cult. לא זקנים אבל פורים ונערצים. בדרך פלא קנדי כבר הצליחה להדליף אותו לעברי בשבת האחרונה ועל כך אני מברך אותה שתזכה ברבבות בנים זכרים או לפחות בטיסה לסן פרנסיסקו. מהאלבום, איך לומר, לא נרשמה אכזבה. אבל מוקדם מדי להכריז שאני מאוהב בו כמו בשאר היצירות שלהם עד היום. אולי זה בגלל שהקשבתי לו רק 3 פעמים עד כה. סבלנות, יא איבני, סבלנות.

dEUS – The Architect
Notwist – Good Lies
Cloud Cult – When Water Comes to Life

יום שישי את יודעת

09:05. חמש דקות מאוחר מדי. תוך דקות כל הכרטיסים להופעה של Vampire Weekend במאי אזלו. ההייפ סביב הלהקה הזאת יוצא מכל פרופורציה. לא נורא, שלא כמו אחד האדם, אני אוחז בכרטיס הזהב שוילי וונקה עצמו יכול רק לחלום עליו – הופעה חינם שלהם היום בערב בחנות של Rough Trade. כרטיסים בתשלום הם לבני תמותה.
18:37. המוכר מאחורי הדלפק מבשר לי שההופעה בוטלה. המתופף נפצע בתאונת פגע וברח. "אם סטיבי וונדר יכול לתופף, אני לא רואה סיבה למה ההופעה צריכה להתבטל" אמרתי בתסכול. זה רציני, מבטיח לי המוכר, הוא מאושפז בבית חולים. סוף שבוע של ערפדים, מה? הו, האירוניה. למישהו יש את הטלפון של ואן הלסינג?
19:32. 3 פיינטים מאוחר יותר ב-Café 1001. מכל האנשים האולטרה מאגניבים אני מוצא את עצמי מדבר עם יסמעיל, פקיסטני, חובב קריקט מושבע ובלוגר אדוק שמספר לי את כל מה שאף פעם לא רציתי לדעת על נבחרת הקריקט הישראלית שמורכבת ברובה מהודים (נבחרת הקריקט הנורבגית, לעומת זאת, מורכבת כולה מפקיסטנים כך ששתי הנבחרות משחקות ביניהם המערכה הופכת למלחמה בזעיר אנפין והמתח גואה לשיאים שלא מצליחים לעניין אותי כהוא זה).
20:18. גיליתי את ההודית הטובה ביותר בבריק ליין. שוב.
23:55. רגע לפני שאני עולה על הרכבת הביתה אני נמשך למשהו באופן בלתי נשלט; צמד buskers בטיוב שמנגן פלמנקו מקסים מעביר לי את 4 הדקות הנעימות ביותר של המתנה לסנטרל ליין. כל המטבעות שנותרו לי בארנק מצאו את מקומם למטבח של פרננדו.
01:37. העיניים נעצמות. מחשבה אחרונה לפני שאני נרדם; אני באמת אוהב את העיר הזאת.

מנה אחת אפיים

עוד יום, עוד הופעה. הגעת חצי שעה לפני פתיחת הדלתות ל-Menomena כי לא טרחת להסתכל בכרטיס? פצה את עצמך בסנדביץ' גבינה ופלפלים קלויים. כזה שעמד יום שלם בחלון ראווה, קצוות הגבינה בו הפכו קשים ויבשים והפלפלים מצומקים. כזה שאם לא היית מופיע שם בכדי לקנות אותו רגע לפני סגירת החנות היה מוצא את מקומו בפח יחד עם מזון אחר שכלבי אשפתות יריבו עליו בלילה.
עמוק בפנים, אתה שמח להיות שם לבד. בזמן שהופעת החימום הראשונה מתעכבת שב וקרא עוד כמה עמודים מ-Diary, אתה כל כך שקוע בספר הזה שאפילו להופעה אתה לוקח אותו איתך. הבט בנוף הנשקף מהקומה הרביעית, הוא בוודאי ישפר את הרגשתך. לא? קח לך פיינט, אתה זקוק לו.
Sky Larkin מצליחים בסופו של דבר לגרום לך להניח את הספר ולהוריד את המבט לעבר הבמה. מבלי לשים לב נהנת מההופעה? הרווה את צמאונך בפיינט. סבלת מהופעת החימום השניה? פנק את עצמך בפיינט. אל תהסס לרגע.
Menomena אוחזים בכלים. האויר בריאות, המפרט באצבעות הידיים אוחזות במקלות בחוזקה כשברמקולים נשמעת ההודעה: "בשל סיבות בלתי צפויות אתם מתבקשים לעזוב את הבניין באופן מיידי, תודה". והיא חוזרת על עצמה. שוב ושוב ושוב. לא זהו איננו תרגיל. זה היום הדפוק שלך. השלמת עם העובדה שהערב הזה לא נודע להיות? צייד את עצמך בפיינט לדרך.
אתה מוצא עצמך עומד מחוץ לבניין בחולצה קצרה. רק בשביל הפרוטוקול, מזג האויר קר מהצפוי מלווה במשבר אקזיסטנציאליסטי קל. אחרי חצי שעה של המתנה קצות האצבעות שלך הופכות להיות לבנות וקשות. ההמון שמתגודד בחוץ מתנהג כמו שהמון שמתגודד בחוץ מתנהג – קולני, משועמם ומנסה למשוך תשומת לב בכל דרך. כשכל מה שאתה רוצה הוא להכנס ולקחת את המעיל שלך, כח עליון כלשהו מחליט לבחון את גבולותיך – הבניין יצא מכלל סכנה. אנחות רווחה נשמעות מהמרזבים. כולם חוזרים פנימה לאותו המקום שבו עמדו קודם לכן. העדר מגשים את מהות קיומו. ההופעה מתקיימת בכל זאת? ענג את נפשך בפיינט.
פתאום אתה מבין, Menomena הם רק שלושה אנשים. פחות מדי ידיים ליותר מדי כלים. הכל נשמע לך כמו גרסת כיסוי מופשטת לדבר האמיתי. רבדים נעלמים ומוחלפים בגרסה מחוספסת וערומה. אתה זקוק ליותר מזה במצבך. הפנטזיה של אלבום מתרסקת על במת המציאות. ממש כמו החיים שלך. ואז מתחילות בעיות החשמל. הפסקות ארוכות בין שיר לשיר. אתה עומד שם ותוהה איך זה שאפילו לברוח הפך להיות כל כך מסובך. זה הזמן להשקות את עצמך פיינט נוסף. איבוד האחיזה יכול להפוך יציב במינון הנכון. בעיניים עצומות ורגליים כבדות אתה מצליח להפיק שברים של הנאה. קלושים, אבל הם שם. שארית היכולת שלך לכפות עצמך על המציאות. המוזיקה ממשיכה להדהד בתוכך, מנסה למצוא זכרונות טובים להציף. רק בשביל הפרוטוקול, הזכרונות הטובים שלך בחזקת נעדרים כבר כמה שבועות. הלהקה לא חוזרת להדרן? גש לבר והזמן עוד פיינט.
בדרך החוצה, הסולן עומד בכניסה. מחליף לחיצות ידיים עם הקהל. איתך. חיוך קלוש ומבט של מי שרוצה למחוק את הערב הזה מעל דפי חייו. מנסה להיות חזק יותר מהגורל עצמו. תן לו את הפיינט שלך, הוא זקוק לו יותר.