שיעור מולדת

בשבוע האחרון יצא לי להיות שוב בבלגיה כנציג ספינת העבדים. הפעם השלשלאות הכבדות שמחוברות לצווארי שוחררו קלות וכך, חמוש בחליפה, עניבה (אני עדיין לא מצליח לעשות את זה לבד) וכרטיס אשראי של מלך הספינה יצאתי לחקור את התרבות המקומית של מכלן.
אחרי שסעדתי את ליבי בספציאליטה המקומי, Mechelen Cuckoo, פילה עוף (שהוזן בתרופות פסיכוטיות?) ברוטב בירה עם אספרגוס עטוף ברצועות בייקון, יצאתי לקרוע את מכלן של הלילה. אך, אבוי, הס פן תעיר, אין אף אפרוח ברחובות העיר. מה לעזאזל עשה פה אלי אוחנה כל השנים האלו?
אבל וחפוי ראש שבתי למלון ופתחתי את הטלוזיה הזעירה, זפזפתי קלות עד שנתקעתי על ערוץ מוזיקה מקומית. ואו אז, חשפה בלגיה בפני את שדייה האמיתיים.
Humo's Top 20, ה"להיט בראש" המקומי הצליח להפתיע אותי 4 פעמים בשעה בודדה;

במקום השני: dEUS – What we talk about. טוב, נו, הם בלגים. אם לא פה, איפה הם יהיו מקום שני? ובכל זאת, ריספקט.

במקום הרביעי: Hooverphonic – Dirty lenses. מאיפה זה בא? שני האלבומים הראשונים שלהם היו מופת טריפ-הופי ואז בא השלישי, The magnificent tree, שהיה יותר פופי ועדיין משובח. ואחריו הגיע אלבום הקונספט המקושקש על ג'קי קיין (צ'אן?). בשלב הזה איבדתי עניין והפסקתי לעקוב. מסתבר שהם הוציאו אלבום כפול לפני כמה חודשים. הראשון הוא שוב אלבום פופי ברובו, לא רע, אבל לא לקח אותי לשום מקום חדש או ישן. השני הוא רמיקסים של כל השירים מהראשון שעשה Alex Callier, חבר בהרכב ומי שהפיק להם את רוב הדיסקים. פה כבר הם נשמעים קצת יותר כמו מי שאני אוהב, אבל לא לגמרי. משני הדיסקים אפשר כנראה ליצור איזה אוסף ראוי לזכר ימי הטריפ-הופ השם יקום דמם. הנה עוד שיר שתפס אותי מהאלבום.

במקום השישי: A Brand – Hammerhead. מי? האמת, לא שמעתי עליהם בחיים עד לאותו ערב. איטס נבר מינד. איזה שיר בן זונה! עוד לא שמעתי את כל הדיסק כמו שצריך אבל נראה לי שיש פוטנציאל שוס היסטרי. הנה טעימות ממנו, ואם בא לכם עוד קצת תחפרו באתר שלהם או ב'חלל שלי' שלהם .

ובמקום כלשהו שאני לא זוכר ולא באמת אכפת לי: Gorki – Joerie. אין מה לומר, שיר מיותר לכל הדעות. היום אני כבר ממש מחבב אותו. ככה זה שרואים את הקליפ אובר אנד אובר אנד אובר. אם אהבתם את הגרסה המצונזרת (הא!) תנסו את זאת. לא תתאכזבו. אתם יכולים להגיד עלי מה שאתם רוצים, אבל אני לא יכול שלא להעריך איכות שהיא תלויה לי מול הפרצוף ומתנגדת לכח המשיכה בצורה כל כך משכנעת.

והנה כפפה: רועי, אם אני חזרתי עם החרא הזה משלושה ימים בבלגיה, אתה מוכן בבקשה להסביר לי איך אתה לא מריץ פה פינה שבועית על שבדיה?

באיחור אופנתי

תפיסת הזמן שלי כנראה התחרבנה. בטח משהו בקבל השטף. איך שלא יהיה, מסתבר שהחדשות של לפני חודש או שניים דיברו על אלבום אוסף כפול ש-Massive Attack מוציאים בעוד שלושה ימים. לשמחת העולם החופשי, הם שיחררו גם סינגל חדש ומצויין, Live with me, שיצא פה לפני כמעט שבועיים, כשהוא בא עם קליפ מצמרר שמבויים על ידי ג'ונתן גלזר, שיודע לטעון רגעים יומיומיים באנרגיה שגורמת לבטן להתהפך ולשערות לסמור (כמו שהוא עשה בגאונות ב-Sexy Beast ו-Birth).
אהבתי את החיבור הבלוזי-אלכוהוליסטי. יכול להיות שהשיר קצת צפוי ומעט ממוחזר, אבל מצד שני – מה רע בעוד קצת מהקודר הקודר הזה?

Massive Attack ft. Terry Callier – Live With Me

B for Bracha

דמיקוליו הביט במסך כלא מאמין. הייתכן שהוא לא לבד? זו אינה אגדה אורבנית? מסתבר שאכן קיים שותף לכתיבת הבלוג. אמנם רחוק, קפוא ועסוק מדי ללא ספק, אבל חי וקיים ואפילו משתדל. אבל להשתדל זה לא מספיק. גם בוראט הבין זאת ולכן פינה לעצמו זמן בעיצומו של סופ"ש סקנדינבי לתפארת (5- מעלות, שמש ושלג לסירוגין, בשר ותפו"א בוואריאציות שונות). אבל מיד נתקל במכשול הבא: זו לא רק בעיה של זמן פנוי – פשוט אין על מה לכתוב.
כן, כן. המצב קשה. אנשי חוקנ'רול, האייפוד, הסיטימיול והעונג עושים עבודת קודש אבל מאז סיכומי 2005 המופתיים של האייפוד הרעב לא נתקלתי בקצה קצהו של משהו מעניין באמת. אולי עניין של טעם ואולי דיכאון חורף נורדי ואולי המצב באמת קשה. אבל יש כמה קצרים, בתקווה לעתיד טוב יותר:

ראיתי היום את V for vandeta ויצאתי בתחושה אמביוולנטית. האחים וושובסקי יודעים להביא אותה בסטייל ומשחקים אותה כל עוד הם נצמדים לשירים ולא למוזיקת סרטים תזמורתית ומשעממת. הם משחקים אותה גם בענייני ליהוק ואפקטים שמטרתם העיקרית היא למצוא חן בעיני מעצבים ישראלים גולים. והטקסטים שיוצאים להוגו וויבינג מהפה פשוט מעולים (כולל מונולוג של 3 דקות בערך שכמעט כל המילים שלו מתחילות ב-V). מעבר לזה הסרט קצת בעייתי.

אחרי האזנה ראשונה ושטחית לאחרון של קולדקאט אני חושב שאולי יש פה משהו טוב. לא היו לי שום ציפיות, בעיקר לאור הסינגל הראשון (Walk a mile) שהוא לדעתי קצת מסריח והכי חלש באלבום. אולי בקרוב יהיה לי על מה לכתוב...

הדבר הכי מגניב ששמעתי בשבועות האחרונים הוא Let it beast – אלבום שכולו מש-אפ בין הביטלס והביסטי בויס ובטח כבר קיבל חשיפה בבלוגים שהוזכרו שלוש פיסקאות למעלה. זה עובד באופן מופלא ויוצר משהו חדש שאוסף איכויות משני המקורות. סוף-סוף מישהו מוכיח לי שמש-אפ יכול לעבוד מעבר לגימיק. למי שלא מכיר, אני אעלה שיר בקרוב.

אחרון חביב – Tween הוא בלוג שמוקדש כולו ל-Motion graphics וכולל קישורים לחברות המובילות בעולם, עידכונים וטוקבקים מעניינים מאוד. והיום הופיע שם לינק לקליפ ל-Beneath the rose של Micah P Hinson. פשוט יפהפה.

פאצ'ה פיצ'ה בורדלו

הבטן שלי, מעבר למקום אחסון לבירה וייצור של מוך, מהווה מקור מצויין לתחושות. לפני חודשיים בערך ראיתי ש-Gogol Bordello מגיעים להופעה, והייתה לי תחושת בטן שזה הולך להיות שואו שחבל להפסיד. אפילו קיוויתי שאולי, עם קצת מזל, יהיה ארוע בסדר גודל של ההופעה של בלקן ביט בוקס שראיתי לפני כמה חודשים בארץ (כנראה ההופעה הכי טובה שראיתי עד הלום. בלי סופרלטיבים ובלי הגזמות).
הנה צ'ק ליסט קטן: בלקן ביט בוקס, גוראן ברגוביץ', שנטל, ניקודמוס, בום פם. אם אחד מהשמות האלו מעורר בכם דחף לקנות אקורדיון, לתלות מרטיניצ'קי על דש החולצה, ולהתחבר לחצי הבולגרי שלכם זה הזמן להשיג את Gypsy Punks.
ביום שישי פינקתי את הבטן שלי בכמה פיינטים כמחווה של הערכה. איזו הופעה...על הבמה יוג'ין האץ, מהגר ניו יורקי ממוצא אוקראיני, מלווה ב-4 פועלים רומנים מהקיוסק באלנבי פינת הירקון, ושתי פועלות ממוצא צועני-יפני (התבוללות זה אחלה). יוג'ין והחברים שלו מפוצצים באנרגיות מהסוג שבא בשורות לבנות. הם מתעללים בכינורות, בועלים את האקורדיון, וברגעי שיא אפשר למצוא אותם גולשים על תוף באס שהקהל מחזיק. מה שיפה הוא שגם שלמי שלא הכיר אותם טוב מדי, ממש כמוני, הספיקו שתי בירות בשביל לקפוץ כמו בלקני אסלי לצלילי הפאנק הצועני. אז קחו שישיית קרסלברג, קצת וידאו קליפים, מיי ספייס, את כל מה שיש להייפ משין להציע ו-Salut!.

כן כביר

יש סאונד כזה, קצת קשה לי להגדיר אותו, לא בהכרח שקט, אבל תמיד רך ונעים שגורם לי לשקוע קצת יותר עמוק בספה מבלי שאני מתכוון ולפעמים אפילו לחייך לעצמי בתענוג. זה יכול להיות פסנתר, גיטרה או חליל. זה יכול להיות כולם יחד. משהו שעושה לי אסוציאציות לסבנטיז.
נראה שהסאונד הזה חוזר, כל פעם באופן קצת שונה ממה שהוא היה פעם, ולרוב באופן כזה שהוא מתחבב עלי משמיעה ראשונה. הרכבים כמו The Squire Of Somerton (שהזכרתי מזמן), The Earlies, והאדון Devandra Banhart עשו אותי מאושר כמו שלא הרבה הצליחו. סיכוי לא רע בכלל שלרשימה הזאת יצטרפו גם Colossal Yes שהוציאו לפני שבועיים את Acapulco Roughs. העטיפה, שכולה הומאז' לסבנטיז, וגם האלבום עצמו מלאי נוסטלגיה. הרבה פסנתר, כלי נשיפה, שירה רכה ואוירה לייד בק. ואולי כדאי שאני אעצור כאן, לפני שאני שוב מנסה למצוא את המילים במקום שהן מראש אינן.

Colossal Yes - The Honeycreeper Smiles
Colossal Yes - Just Like a Mademoiselle

לגעת ביופי

סטנדרטים חדשים של אסתטיקה. ממש פה.

ביג שושוסקי

לפני שנתיים-שלוש בא אלינו לביקור במשרד סטיב שושוסקי, אמריקאי ממוצא פולני, סוג של מקרר נחמד שכזה. בנסיון להדגים את הכנסת האורחים הישראלית הצעתי שהוא ינגן את המוזיקה שלו ברמקולים של החדר בו ישבנו. איכשהו, לא ציפיתי לשמוע שום דבר מעניין באמת. וצדקתי. זה היה אוסף אקלקטי של שירים, רובם מצחינים, שלכאורה שום דבר לא מקשר ביניהם. השתדלתי להסתיר את תחושת הבחילה שאחזה בי כששאלתי "אז מה, סטיב, יש איזה רעיון מאחורי האוסף הזה או שסתם ניסית ליצור את האוסף המצחין ביותר ביקום?" התשובה שלו שינתה את הכל: "האמת, האוסף באמת יצא קצת מחורבן אבל בגדול הרעיון מאחוריו הוא אוסף של שירים שמזכירים בהם שמות של להקות/אומנים אחרים. אה, ואסור שאלה יהיו להקות ראפ או היפ-הופ...". עשן יצא לי מהאוזניים. רמה כזאת של אנאליות מוזיקלית מעוררת בי הערכה חסרת גבולות בלתי נשלטת.
אחרי ש-Hot Chip הזכירו את את סטיבי וונדר (פה) וגם את יו לה טנגו (פה) בשני שירים שונים מאותו אלבום, פתאום נזכרתי שגם Angil שר על יו לה טנגו ב-sons of benedict, והחלטתי שהגיעה השעה לתת לרעיון האוילי הזה צ'אנס נוסף וליצור איזה אוסף ראוי לזכר סטיב שכבר מזמן קפץ מספינת העבדים.
וכאן אתם נכנסים לתמונה. אין ספק שזאת לא עבודה לאדם אחד, על אחת כמה וכמה מישהו עצלן כמוני. אז תעשו טובה, תחשבו חזק ותזרקו בתגובות איזה שיר-שניים-שלושה. עם קצת עזרה אני מקווה להרכיב איזשהו אוסף ראוי שיופיע פה כמיקסטייפ ברבות הימים.

איי קראמבה!!!

שאיפה עמוקה מהונטולין. בעוד פחות משלושה שבועות Ojos De Brujo מוציאים אלבום חדש, Techari.
עברו כבר כמה שנים מאז שהם עשו עלייה מספרד ישירות לסלון שלי, וכבר חשבתי שקצת כמו Gotan Project, הם גמרו את הסוס.
הידיעה הזאת, שאומרת שבאלבום הזה הם משתפים פעולה עם Asian Dub Foundation, Nitin Sawhney ועוד כל מיני שמות אקזוטיים, גורמת לי להבין שהם על הסוס, וסנשו פנצ'ו על חמור לידם עם קסטנייטות ומיקסר. בינתיים, כל מה שהצלחתי להשיג זה קטע אחד, שנשמע המשך ישיר של Bari. לא בדיוק החידוש המרענן שציפיתי, אבל איכשהו, לא תשמעו אותי מתלונן. היום.

Ojos De Brujo – Piedras

אופס. אני שמח להיות זה שמתקן את עצמי; Gotan Project מוציאים אלבום חדש עוד חודש, Lunatico.

בוקר טוב בוכה הרחוב

אני מודאג. כבר שבועיים שהוא לא שם. הוא היה איתי יותר מחודשיים. בוקר בוקר, מחכה לי בפינת הרחוב. לא משנה מה מזג האויר, או באיזה שעה אני מגיע למשרד - הוא שם. בוקר בוקר, אני רואה אותו מרים את המבט מעבר לגדר שמפרידה ביננו מתאמץ לראות אם זה באמת אני עובר שם או סתם מישהו עם כובע גרב שמזכיר את שלי. ברגע שהוא היה רואה אותי, הוא היה עוזב את מה שהיה לו ביד, מחייך אלי חיוך ענק שחושף כמות בלתי סבירה של שיניים לבנות ענקיות, מניף את האגודל שלו גבוה לאויר וצועק לי באושר של ילד ג'מייקאני בן 6: "Good morning, maan!!!". וזה היה שמו מאז ולעולם – הגוד מורנינג מאן.
ככה כל בוקר, אני הייתי מצפה לעוד מפגש בלתי סביר עם הרסטה-מאן הפרטי שלי והוא מצידו לא הכזיב והיה שם (כמעט) תמיד, עם הרסטות שלו ארוזות בכובע אה-לה בוב מארלי. אם לומר את האמת, בהתחלה חשבתי שמדובר בעוד הזיה שלי שמקורה בכמיהה האינסופית לשמש, בפרט בגלל שהגוד מורנינג מאן הוא כושי קטן (דבר די נדיר, חייבים להודות) וגם בגלל שהוא נראה נרעש ונרגש רק בגללי ודי אדיש לקולגה שלי שהלך יחד איתי ברוב הבקרים. אבל הוא לא יציר דמיוני הקודח. הוא אמיתי. והוא נעדר. אולי משטרת ההגירה גירשה אותו, אולי המעביד שלו פיטר אותו ואולי נהיה לו קר והוא חזר לאי שלו לחורף.
גוד מורנינג מאן, אם אתה קורא את השורות האלו – בבקשה, תחזור. השמש כבר עושה את הצעדים הראשונים, הקיץ עוד רגע כאן ויהיה פה חם. חייב להיות פה חם כבר, גוד דאמיט.

Kelley Stoltz – The Sun Comes Through