בטרם עט

אתמול קיבלתי את ההודעה מחבר משותף שצאלה כץ-סוחמי כבר לא עמנו. כמה עצוב. אמנם הכרתי מעט ממנה אבל לפעמים תחושת האובדן לא עומדת ביחס ישר להכרות אלא דווקא לחוסר ההכרות. קצת כמו שהרגשתי שקורט קוביין מת. תחושת החמצה מרירה שכזאת.
את צאלה פגשתי בפעם הראשונה בהופעה של אלף אפס (להקה שהייתה בה סולנית לתקופה) באיזה בר ליד הברביקן. משהו בה היה כובש לגמרי. היא ירדה מהבמה והשאירה שלוליות של כריזמה אחרי כל צעד. מסוג האנשים שהייתי מגמגם אם הייתי צריך להתחיל ולדבר איתו, רק שהיא זאת שפנתה אלי. לא היה לי מושג מי היא, או אפילו שהיא ישראלית. הפתעה נעימה. כשהתחלנו לדבר, הייתי מוקסם לחלוטין; תוך דקות הרגשתי כאילו אנחנו חברים כבר שנים, וכל מה שנשאר זה רק להשלים כמה פרטים טכניים. מאז השיחה הראשונה כמעט ולא עסקנו בפרטים האלה. תמיד גלשנו לנושאים אחרים – שירה, אוכל, פוליטיקה, סרטים, אומנות, אינטרנט, מוזיקה. המון מוזיקה. עבורי היא הייתה כמו אחות גדולה שיודעת על החיים כמוך, רק מעט יותר וגם אחות קטנה שאפשר להצחיק עם שטויות ולשחק יחד שעות ב-XBOX (שלה). ואני עדיין מרגיש שאני לא יודע עליה כלום.
אני מניח שאני חייב לה לא מעט בכל מה שקשור לכתיבה, היא הוותה תמריץ לכתיבה שלי ולקחה אותה למקומות חדשים (לא בהכרח דברים שמתפרסמים על גבי דפים אלו). היא שינתה את כל התפיסה שלי על שירה, וגרמה לי בגילי המופלג לצלול לעולם שלא הכרתי. בזכותה השירה יצאה מהדכאון שאחרים התעקשו כל כך לשמר. הייתה בה מקוריות שמספיקה לשלוש תקופות חיים.
כל כך מוזר שהיא פתאום כבר לא. בזמן האחרון, בצ'אטים חטופים היא תמיד הייתה ספק עסוקה ספק טרודה והנחתי שנשוב לדבר כשהיא תתפנה. באחת השיחות האחרונות, כשדרשתי בשלומה היא ענתה משהו בנוסח "אתה יודע איך זה, לפעמים הדרך הטובה להתמודד עם בעיות היא פשוט להניח שהן לא שם..." מכל המשפטים, דווקא זה מהדהד לי בראש.
לפעמים אני חושב שאנשים כמו צאלה אף פעם לא היו איתנו באמת, הם עברו פה לרגע, ברוח סערה, ונעלמו כמו שהופיעו. אם היא הייתה יודעת שאני כותב עליה את הדברים האלה היא הייתה גורמת לי להצטער על כך. כשמדובר בה, תמיד עדיף לחגוג.
להתראות צאלה, נפגש בסופרפארם.

Kolkoremix – I Love the Police (מתוך Kolkoremix, רמיקסים לקול קורא, הפרוייקט האחרון של צאלה)
כרוניקה של מוות ידוע מראש של להקה וירטואוזית (פוסט של צאלה במונוקרייב)

חמון חמון

לפעמים יש לי הדחף להכנס למשרדיו של לייבל מסויים, למצוא את מי שאחראי שם על הכל ולחבוט בו עד זוב דם עם רול של נקניק סלמי מעושן. למה? מיזנטרופ שכמותי לא זקוק לסיבות מיוחדות בשביל לברוא פנטזיה שכזאת, אבל במקרה הספציפי הזה דווקא יש אחת. Sine Star Project, אותה להקה שגיליתי לפני כמעט שנתיים בעודי עסוק בפעולות מיחזור, הוציאה בלייבל One Little Indian אלבום שנעלם במצולות עוד לפני שהספיק אפילו לשים מצופים. מאז שנתקלתי בו מצאתי עצמי חוזר אליו שוב ושוב, באופן אקראי אך עקבי. אני לא אנסה לשכנע מישהו שזאת יצירת מופת אבל אין לי צל של ספק שעם היד המכוונת הנכונה הם היו יכולים להיות היום בנעליים גדולות בכמה מידות מהכפכפים הבלויים שעל כפות רגליהם המקופחות. עם סולן שנשמע כמו הצד האפל של קולדפליי, סאונד רדיוהדי– מיוזי והרבה פסנתר הם מצליחים להשמע כמו משהו מוכר וטוב אך מרענן ויחודי באותה המידה.
אז למה אני רוצה להכות את אנשי הלייבל? משתי סיבות – הראשונה, כי גם בי טבוע הישראלי שחושב שאם הייתי במקומם, הייתי מצליח לעשות עבודה טובה יותר. ספקולטיבי, יומרני, אינפנטילי – יכול להיות, אבל נראה אתכם מוכיחים אחרת. הסיבה השניה היא שסיין סטאר פרוג'קט מוציאים אלבום שני בפברואר הקרוב שעד כה לא השמיע אפילו קול נפיחה חלושה ולהזכירכם, האוזניים שלי מכויילות לתדרים שכאלה.
כדי לתקן את העוול, הנה דוגמיות מאיך שהאלבום הבא עומד להשמע. שימו לב לדקונסטרוקציה המבריקה לשיר של ביורק (שחתומה איתם באותו הלייבל). וחוצמזה, כדי להמנע ממפגש עם איש מעורער עם סלמי בידו, מומלץ להקשיב לאלבום הראשון לפחות פעם אחת.

Sine Star Project – Army of Me:: Bjork Cover
Sine Star Project – PostHuman

עוד שיבא

לפני שנתיים בערך Morcheeba הוציאו את The Antidote שגרם לי לרצות לשנוא אותם עד אין קץ. ככה פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, נעלמה לה Skye, הסולנית עם הקול כל כך מזוהה איתם ובמקומה הופיע קולה השחור והבוטה של זמרת נשמה. אם זאת היתה סוג של התפתחות טבעית של להקה עוד הייתי יכול לחיות עם זה, אבל לי זה בעיקר נשמע כמו נסיון להשאר בתחום המוכר רק עם סולנית חלופית. קצת כמו שרדיוהד יחליפו את ת'ום יורק ביזהר אשדות.
אז בתאוריה יכול להיות שצדקתי, אבל למרות כל האנטי-דוד שלי לאלבום, הוא לאט לאט הפך להיות אחד החביבים עלי באותה שנה. אמנם מורצ'יבה הזיזו לי את הגבינה אבל במקומה הם הניחו המבורגר עסיסי. אז יכולתי לשבת ולהתבכיין על זה שפעם הייתה להם את הגבינה הכי טעימה בעולם, או פשוט להכנע לרעב ולבחור בקציצה נוטפת השומן. בהיותי חזיר קולינרי כמו גם מוזיקלי, הבחירה הייתה ברורה.
אם להמשיך באנלוגיית המזון האינפנטילית (אין גרוע ממני במטאפורות ואנלוגיות, אני מניח שזה כבר ברור עד עכשיו) מורצ'יבה של סוף 2007 בחרו לפתוח טאפאס בר. מישהו שם כנראה הבין שאין סיבה לנסות ולשחזר את העבר עם סקיי וכדאי פשוט לעשות קצת מכל דבר. ב-Dive Deep, האלבום החדש שלהם, הם נעזרים בלא פחות מ-4 סולנים שונים. גם פה, בשמיעה הראשונה אמרתי לעצמי שזהו, הם נשמעים כמו כל אחד אחר, ושנמאס לי מהם סופית ומצידי שיגלגלו את עצמם לקונוס וידחפו למקום חם ולח. מצד שני, אם האלבום עובד, למה שיהיה לי אכפת מי חתום עליו? מורצ'יבה עדיין עמוסים בכשרון, שומרים על סגנון די מובהק ויודעים להפיק אלבום כמו שאגאדיר יודעים להגיש המבורגר מפנק אחרי כל השנים האלו. אולי כדאי שאני אפסיק לשלוח אנשים לביקורים במחוזות רקטליים בנדיבות שכזאת.

Morcheeba – Enjoy the Ride :: feat. Judy Tzuke
Morcheeba – Sleep On It :: feat. Thomas Dybdahl

המשת"פ שתפס אותי יותר מכולם באלבום הוא Thomas Dybdahl, בחור נורווגי שנשמע כמו החלק השליו באישיות הדו קוטבית של ג'ף בקלי יבדל"א או לפחות כמו האח האובד של Kings of Convenience. מסתבר שהוא סינגרסונגרייטר (סינגרסונגרייטר? באוסלו? מוזר...) די מוצלח בארצו הקטנטונת ומאחוריו כבר כמה אלבומים שגיליתי זה עתה וממרומי שמיעות בודדות אני מרגיש נוח לומר שהם בצד הנכון של הפולק-פופ. השירים שלו עם מורצ'יבה, לעומת זאת, טובים הרבה יותר מכל מה שמצאתי באלבומי הסולו שלו. לשמוע את מורצ'יבה עם קול גברי לבן וסקסי עושה לי את זה מאוד. מבחינתי אפשר להציע לו משרה מלאה, העולם כבר שבע מפולק סקנדינבי, המעט שהוא יכול לעשות זה לתבל המבורגרים.

Thomas Dybdahl – U

אקספרס של תיקוני חצות

העובדה שאני תירוץ עלוב ליהודי, לא אומרת שבחצות היום אני לא מרגיש אשם. אמנם, לא על חורבן בית המקדש אבל עדיין רגשות אשמה. אני מתחיל לחשוב שהמקור לרגשות היא כל המוזיקה הזאת, שאולי במקרה מישהו אי שם יפספס אם אני לא אספר עליה. מעורר רחמים, אני יודע, ובכל זאת, הנה כמה צעדים קטנים בדרך לגאולה:

Kidkanevil הוא החלק שאחראי על הביטים ב-Stateless, שכבר נאמר עליהם דיו על גבי דפיו המצהיבים של מונוקרייב. לפני ואחרי סטייטלס (וגם מצדדיהם), הוא אומן בזכות עצמו שממקסס, מסמפל, מנער (לא מערבב!), משחלץ ושאר הדברים שהנוער של היום (ואתמול ושלשום) עושים. אלבום הבכורה שלו, Problems & Solutions, מלא בכל טוב ומוצף בגרוב, צ'יל ג'אז וfאנק. קצת כמו דיג'יי שאדו רק בלי הפוזה של לבן-בחוץ-שחור-בפנים, והרבה, הרבה יותר כיף.
בפעם האחרונה ראיתי אותו מחמם את Bonobo. אם הוא היה לבד על הבמה אני חושש שזה היה עלול להיות מעט משעמם אבל בשביל זה יש חברים – Truthspeaker, ה-MC הכי כריזמטי שיגרום גם לשונא ההיפ הופ הכי גדול לקפוץ כמו פיצה, Yarah Bravo, היפהופיסטית מולטית דחוסה, ואחרונה חלילנית צד שינקה גרוב מבקבוק כתינוקת. זה היה כל כך טוב, שכשנגמרה ההופעה חשבתי לעצמי עד כמה בונובו יצטרכו להתאמץ בשביל להתעלות על מה שהיה שם. בונובו, דרך אגב, התאמצו והשאירו אותו הרחק מאחור בהופעה וירטואוזית שהראתה לעולם ש"ג'אז" היא לא מילה גסה (כוס כן).
הנה מה שחלילנית, גמדה קופצנית ודיג'יי אחד מוכשר יכולים לעשות ל"דבקה רפיח", קטע שכולכם מכירים (בגרסה של יהודית רביץ או זאת של עופרה חזה, תלוי מי אתם).

Kidkanevil - F.I.R.E. (Feat. Yarah Bravo)

בז'אנר אחר לחלוטין, אבל עם גרוב משל עצמם, Grand National הוציאו את A Drink & A Quick Decision. הסאונד האלקטרו פופי והסקסיות נשארו. גם ההשפעות הניו אורדריות בואכה פוליס עדיין שם. אבל משהו באלבום לא מושלם; השירים איבדו מהקליטות האבסולוטית שאפיינה את האלבום הראשון כל כך והם נשמעים מפוזרים מדי. אבל אם לא היה שם משהו ראוי בכל זאת, לא הייתי טורח להפרות לכם פה את השכל מלכתחילה.

Grand National – By the Time I Get Home There Won't Be Much of a Place For Me
Grand National – Cut by the Brakes

Calexico היא אחת מהלהקות האלו שהיחס שלי אליהן לא לגמרי ברור. יש אלבומים שלהם שאני נוצר בכל מאודי וכאלה שהעפתי לכל הרוחות. עדיין לא פיצחתי את החוקיות של מתי יוצא איזה אלבום ומה המקור של הדו קוטביות שלי כלפיהם, אבל אני משוכנע שזה מתועד איפשהו ברשימה האינסופית של "דברים שאני אומר שיום אחד אני אעשה אבל אין שום סיכוי שאני אגיע אליהם אפילו אם אני אהיה מגובס בבי"ח ויהיה לי את כל הזמן שבעולם". החשוב הוא ש-Tool Box, האלבום החדש שלהם שהוקלט תוך כדי מסע הופעות, שייך למחנה הראשון. אלבום אינסטרומנטלי, עדין ויפהפה שנשמע כמו פסקול למערבון שאף פעם לא צולם. אינסטנט קלאסיקה במחוזות ביתי, ואלבום הלילה המועדף בחודש האחרון וסביר שגם הבאים.

Calexico – Above the Branch

להרגיש בבית

כבר חודשיים שאני לא מצליח להתרכז בשום דבר יותר מעשר דקות. אני מנסה בכל כוחי לשרת את הנביא הגדול ששכר אותי, אבל כושל יום אחר יום. אולי אני צריך ריטלין. נראה שהכל התחיל כשעברתי לעבוד מהבית. אוסף הפיתויים גדול מדי – דיסקים, מפ3ים, מוזיקה באינטרנט וכמובן – כביסה (פורנו? למה חשבתם שאני אכתוב פורנו?). אולי זאת סוג של מנת יתר של מוזיקה. עודף דברים טובים ללא הגבלה. כמו במטריקס, כשהכל טוב מדי, אני מאבד עשתונות. המנגנון שהופך מוזיקה למילים כבה. ערימות של מוזיקה, תערובת עשירה של רגשות ואף לא שורה אחת שכותבת את עצמה. כל פוסט הופך למאבק ועד שכבר משתרבבות להן כמה מילים, אני כבר לא זוכר מה רציתי לומר. ואז חם לי, ואני רעב, ואני בדיוק חייב לתלות את התמונה הזאת שכבר עומדת פה חודשיים, וכבר מזמן רציתי לזרוק את הנעליים האלה ו...שוב איבדתי את חוט המחשבה. מה רציתי לומר, לעזאזל?
כן, Sigur Ros. החברים האיסלנדים מוציאים בנובמבר את Heima (בית באיסלנדית), סרט שמתעד מסע הופעות לא רשמי, שעשו כשחזרו הביתה לאיסלנד מסיבוב הופעות עולמי מפרך. המיקומים של ההופעות היו במיטב המסורת האיסלנדית האיזוטרית – מפעל דגים נטוש, מחנה מחאה בקרבת סכר שנוי במחלוקת וכו'. למה לראות סרט על מסע הופעות שלהם? קודם כל, הטריילר הוא אחד הדברים הכי יפים שראיתי. קשה לומר אם המוזיקה שלהם משלימה את הנופים או להפך, אבל יחד הם הופכים ליופי אינסופי. מעבר לכך, מתוך הערכה עצומה להרכב היחיד שגרם לי להזיל יותר מדמעה בהופעה (ולא להיות מסוגל לכתוב עליה עד עצם היום הזה). הבשורות הטובות לא פחות הן שיחד עם הסרט יוצא Hvarf/Heim, אלבום אוסף כפול עם קטעים חדשים וגרסאות אקוסטיות לקטעים מאלבומים קודמים.
חוץ מהם, עוד יש עוד כל כך הרבה דברים שמחכים ל...שיט! אני חייב להשקות את העציצים. ולהוציא את הזבל. ולקנות תפוחים. ודבש.

Sigur Ros - Fonklagi / The Funk Song (Live In Reykjavik 1998)
Sigur Ros - Rokklagi / The Rock Song (Live In Reykjavik 1999)

אחכה לך בשדות

אף פעם לא מצאתי את הרעיון של פסטיבל מוזיקה קוסם במיוחד. כל הקונספט של להיות קילומטרים מהבמה, מוקף בעשרות בריטונים שהתקלחו בפעם האחרונה לפני 3 ומאז צרכו כמות בירה ששקולה לאגם קטן בסקוטלנד לא קוסם לי. ואם במקום סגור הם לא סותמים את הפה לשניה, מי יודע מה יקרה בפסטיבל. ובכלל, זה בטח כמו מין במושב האחורי – זה רק מצטלם טוב.
אבל, לפעמים אפילו זקן עקשן שכמותי מניח את העקרונות האינפטיליים שלו בצד; כששמעתי על פסטיבל חדש, Field Day Festival, בן יום אחד, מטר מהבית, במחיר של הופעה וחצי, עם אוסף אומנים שגרם לי לזיקפה קלה, לא היססתי. הקיץ הזה שחון בהופעות גם ככה, אין סיבה לא לפנק את עצמי.
האתגר הפסיכולוגי לאדם אנאלי כמוני הוא עצום – הבחירה לאיזה מההופעות ללכת והידיעה שבכל רגע נתון אני מפסיד הופעה אחרת היא משהו שמצריך התכוננות אמיתית מצידי. כדי להתחיל בהתרסה עצמית, לקחתי את עצתו של ויק מאקי (עצה שכמעט עלתה לו בחייו מאוחר יותר) והחלטנו להגיע לשם שעה אחרי ההתחלה הרשמית, דווקא.
בפעם השלישית בקיץ בסך הכל, בדרך נס, התפזרו להם העננים הרעים וחשפו מחזה נדיר של שמש קופחת. בטי שירט מהוהה, מכנסיים קצרים וכפכפים צעדתי לי בנונשלנטיות על הדשא אל תוך מתחם הפסטיבל כשמהבמה המרכזית בקעו צלילים מוכרים. Caribou כבר התחילו לנגן. רצתי כמו ילדה מבוהלת, משאיר את כל הנונשלנטיות מאחורי, והשתחלתי בין הקהל הדליל אל קרבת הבמה.
Caribou 13:30. באמצע הרחבה בול בין שני הרמקולים, בקרבת הבמה, רחוק מאחור – לא משנה איפה עמדתי ומי מאחורי ומצדדי – הסאונד היה מחורבן. אני מניח שזה לא באשמת הקריבוס. הבמה בנויה כנראה להופעות פסטיבל, קצת יותר רועשות וכובשות. המוזיקה של קריבו, התפזרה לכל עבר והעדינות המורכבת שלה הלכה קצת לאיבוד באויר הפתוח. הפיסות שהצלחתי ללכוד באוזניי עדיין היו נפלאות; גרסאות פסיכדליות במיוחד לאלבום האחרון, עם סולואי תופים ארוכים שמנוגנים בו זמנית על ידי שני מתופפים (קונץ שקונה אותי תמיד). עשה חשק לעוד, מזל שהיו עוד 9 שעות של הופעות.
Strange Death of Liberal England 13:50. האי.פי. הראשון שלהם סיקרן אותי לשמוע אותם בהופעה חיה. עם סולן שנראה כמו הצאצא הישר של ניקול קידמן וסיידשואו בוב לינוקות האלה יש בעיית כריזמה קלה, אבל שום דבר שהזמן ואוקסי לא יתקנו. 30 דקות של הופעה הם לא בדיוק פרק הזמן שישנה משהו ולכן החלטתי לפרוש לכוון ההופעה הבאה (אין לי רגע דל).
Fridge 14:30. יסלחו לי האייפוד הרעב ושאר העולם אבל פרידג' לא עושים לי כלום. נתנו הופעה טובה, אני מניח, אבל עשן הצלייה של מה שהיה פעם פרה פיתה אותי להקשיב להופעה מרחוק בעודי עומד בתור האינסופי להזין את עצמי. היום עוד ארוך, אני חייב אנרגיה.
James Yorkston 15:45. אחרי שתי הקציצות השרופות, שהיו מביישות אפילו את המבורגרי, ובפרט בשל העדר הבירה (תור של 20 דקות? אני אשאר צמא בחושך, תודה) הייתי זקוק למנוחה. עשינו את דרכנו לבמת הפולק, את ההופעות כאן רואים בישיבה. בעודי נמרח תחת עץ רענן, הלפרקון הסקוטי עלה ונתן כמה שירים. יופי של פסקול לנמנום אחרי הצהריים.
בתום השלף שטונדה הגיע המשבר הראשון: בבמה המרכזית The Aliens עולים עוד רגע, בבמה שהתרסקנו בה אלה Vetiver שמופיעים מיד. הסתכלתי לתוך נפשי וחיפשתי את התשובה הנכונה והטהורה ביותר כששמעתי את קולו של מאקי ממלמל מתוך שינה "אני מפה, לא זז לשום מקום". ובכן, הפור נפל.
Vetiver 16:30. כבר הרבה זמן שקיויתי לתפוס את החבורה הזאת. פתי-בר נראים בדיוק כמו שדמיינתי. למעשה, אם לא הייתי יודע מאיפה הם והיו מבקשים ממני לנחש לא הייתי חושב על שום מקום אחר מלבד סן פרנסיסקו, וליתר דיוק הייתי מוסיף שהם כנראה גרים בקומונה ב Haight-Ashbury. אחד אחרי השני, אנשים ויתרו על רעיון הישיבה והתחילו להתגודד בקרבת הבמה. אני לא יכול לדמיין דרך נעימה יותר להקיץ בצהריים חמים מאשר פתי-בר. אינדי פולק אמריקאי מחבק שמוגש על ידי אוסף של חברים של דבנדרה בנהרט. תענוג.
Adem 17:30. "תגיד, זה לא הקובי האוז הזה, שניגן בבס אצל פרידג'?" שואל אותי ויק. "אבחנה דקה, ניכר שאתה בלש מוכשר, האדון מאקי" עניתי. את אדמ כבר ראיתי וזאת בדיוק הסיבה שהתעקשתי לראות אותו שוב. מהרגע שהוא מגיע, נעים פתאום. אין תחושה שלבמה עלה כוכב ענק, אלא חבר שלך, שרק במקרה עוד לא יצא לכם להכיר. מאדמ קורנת צניעות ורגישות וזה עוד לפני שאני מזכיר את המוזיקה שלו. למעשה, המוזיקה שלו היא השתקפות די מדוייקת של איך שהוא נראה. הוא גם היחיד שמסוגל לגרום לי לרחף לחלוטין, לשכוח שאני במקום פתוח, בין עשרות אנשים ולקחת אותי איתו למסע באהבה וכוכבים אחרים. יום אחד אני עוד אחבק אותו. בסוף ההופעה ויק מאקי ניגב את הדמעות שלו בשרוול שלי, הודה לי שגררתי אותו לפסטיבל ושהכל היה שווה רק בשביל החנון הרגיש הזה. אין כמו גבר מסוקס שבוכה ממוזיקה בפומבי. פעם אחרונה שאני משמיע לו את אדמ.
Archie Bronson Outfit 18:30. מישהו במארגנים התבלבל או סתם חשב שיהיה מצחיק לשים את ארצ'י ברונסון בבמה של הפולק. אנחנו, כמובן, בחרנו באופציה העצלנית ונשארנו לראות אותם. באופן לא ברור מצאנו את עצמנו עומדים בשורה הראשונה, כמו שתי גרופיות, משלימים עם העובדה שעור התוף שלנו עומד לצאת לקרב על חייו בחצי שעה הקרובה. לארצ'י ולי היה חשבון קטן לסגור מאז הפגישה האחרונה שלנו. זאת ההזדמנות האחרונה שאני נותן להם להראות לי שהם יודעים להופיע כמו שמספרים. בשניה שהם עולים לבמה, עוד לפני שניגשו לכלים, הם פונים להחליף מילה עם הסאונדמן. הנה זה מתחיל, חשבתי, התירוצים עוד שניה יעופו לכל עבר. אבל זה לא קרה. ארצ'י התחילו לנגן וזה היה כמו טיפול שורש עם פטיש אויר, כמו התחושה בלשון שמלקקים בטריה 9 וולט, רק בכל הגוף. איזה אנרגיות. אבל מי שהכי בלט, היה נגן כלי הנשיפה שלהם. הבחור הוא הדבר הכי חבוט שאפשר לדמיין, כמו כלב אשפתות מוזנח ועקום, הוא עומד על הבמה, תמהוני ברמ"ח איבריו – שיער מדובלל באורך משתנה, זקן עבות ומלוכלך ופנים חרושות קמטים. את השמיעה, אני מניח, הוא איבד בהופעה השלישית שלו עם ארצ'י. למעשה, הוא נראה כאילו ביום יום הוא במצב של עלפון סטטי מצריכה מוגזמת של אלכוהול וסמים, מלבד הפעמים שמעירים אותו בבוקר ההופעה ומאביסים אותו בקפה, מקווים שגם הפעם הוא ישאר בהכרה עד סוף ההופעה. כשהוא מנגן על שני הסקסופונים שלו בו זמנית, הכל נראה מוצדק. העיניים שלו נעצמות, הפנים מאדימות ממאמץ, השיער מכסה את הפנים, והחריקות הצורמות שלו משלימות את הרעש הגאוני של החבורה המאותגרת גילוח הזאת. אבל הוא לא היחיד ששופך את דמו על הבמה; המתופף מרביץ לתופים כאילו חייו תלויים בזה. חם, מעייף, קשה – לא חשוב. חייבים להמשיך לתופף. לקראת סוף ההופעה, הסאונדמן ניתק את החשמל. בחיי. הם ניגנו בווליום גבוה מהמותר (הא?) והתעקשו לא להנמיך את המגברים. סיפור גבורה מודרנית, אני אומר לכם. צריך ללמד את זה בבתי ספר.
אחרי האקסטזה הזאת באה דילמה נוספת – Battles מול Bat for Lashes. הגוף שלי היה טעון ויברציות ודרש עוד ולכן נאלצתי להתנצל בפני נטאשה (שעמדה מאחורי באדמ, גררר...) ולהזיז את עצמי לכוון הבמה המרכזית.
Battles 19:30. אם שכרוני אינו מטעה אותי לא הזכרתי אף פעם את השם הזה על דפי הבלוג. לא חשבתי שיש מה עוד להוסיף על הביקורות המהללות שבאו מכל כוון אפשרי ושכמותן לא קראתי בשנים האחרונות. האמת היא שבפעמים הראשונות לא הבנתי על מה מדובר והייתי קרוב מאוד לצאת בפוסט "המלך ערום", רק שעד שהתיישבתי לקרוא אותו שמשהו קרה . האלבום לאט לאט נפתח אלי וגילה לי עולם פנימי עשיר, מסקרן ומאתגר. אם עושים את המאמץ, באמת מגלים את אחת היצירות היותר יחודיות בשנים האחרונות, כזאת שבשביל לתאר אותה צריך להמציא מילים חדשות. הבעיה היחידה היא שזהו אלבום שממש צריך לרצות לשמוע לפני שמנגנים אחרת חוטפים כאב ראש מיידי. האם אפשר בכלל לשחזר את כל הרבדים המוזיקליים – התיפוף, הלופים, הגמדים והשריקות בהופעה? ומה יהיה אם בשלישי לא יבוא לי? התשובה פשוטה; זה נשמע מצויין, אפילו מרשים. ועם זאת, נשארתי אדיש. יכול להיות שזה אלבום כזה שהוא יצירת מופת בגבולות הסלון אבל מחוצה לו הוא פשוט עשוי להיות מחוץ לקונטקסט. צרות של עשירים, אני יודע.
Late of the Pier 20:15. מאז פעם אחרונה שהזכרתי אותם, הילדים האלה נהיו דבר די חם פה באי. כשהגעתי לבמה שלהם מצאתי שוב 4 עוללים מנגנים. הגיל הממוצע של להקות באי הזה יורד ויורד. אחרי דקות של הופעה הם מורידים חולצות וחושפים מחזה קשה. אף לא שערה אחת לרפואה על גופותיהם הבתוליים. במקום השערות (או בשל העדרן) מצויירים להם קווים שחורים שמחלקים את גופם לצורות גאומטריות שונות. מחאה על שיעורי הבית בהנדסת המרחב שקיבלו לחופש? מסרים שטניים לחנונים? הומאג' לטנגרם? אני זקן מדי בשביל להבין. התייאשתי מהם די מהר – הם היו יותר מדי עסוקים בעצמם ופחות מדי במוזיקה שלהם וחוץ מזה לידי עמדה ילדה בלונדה מטומטמת שהתעקשה לדרוך עם נעלי העקב המחודדות שלה על כפות הרגליים השבריריות שלי. מאז התפוז המכני לא נראתה באנגליה התעללות כה מזעזעת בזקנים.
וכאן מגיע הקליימקס בסיפור הכה ארוך הזה. דילמה משולשת – Four Tet, The Liars או Justice? ברגעים הקשים ביותר, אני מוצא את עצמי צלול באופן מיוחד. במצבים הלחוצים ביותר, אני מוצא את השלווה הפנימית שלי בקלות יתרה. ידעתי בדיוק מה הייתי צריך לעשות. פסטיבל שלם בלי בירה אחת. מה היה לי עוד לעשות שם? 10 דקות הליכה מהפארק המתינו לנו שני פיינטים מהבילים. סיום הולם ליום שכזה.

אם צלחתם את הפוסט הארוך ביותר עד היום, אתם נמנים כנראה על האוסף האיכותי של קוראי מונוקרייב. אז קודם כל, הנה לכם מיקסטייפ (גם בנגן למעלה) בהשראת האומנים בפסטיבל, אלה שראיתי ואלה שלא. מעבר לזה, בוודאי תשמחו לדעת שהיום ממש מונוקרייב חוגג שנתיים. רטרוספקטיבה, אינטרוספקטיבה והרהורי פרישה בפוסטים הקרובים.