שריפה, אחים, שריפה

זה לא נעים, באמת. כבר עשיתי דברים מטופשים וחסרי אחריות בחיי, אלוהים עדי, אבל התוצאות אף פעם לא היו כל כך מרחיקות לכת. מי היה מאמין שבמו רגליי אהיה אחראי לשריפה הגדולה בקמדן?
הכל התחיל אחרי חודשים רבים של שקט. The Whitest Boy Alive, ההרכב הנוכחי של Erlend Oye, היו ההופעה הראשונה ל-2008. ראשונה מבין רבות (איזה? לא רוצה להשויץ, באמת. לא, באמת. אחר כך מתחילים לערב פה הורים ונהיה לא נעים. אולי רק אזכיר שתי להקות שמתחרזות עם 'הֶד'). בעוונותי ציפיתי להופעה אינטימית ושקטה יחסית, מעין פתיחה רגועה לשנה חדשה. ארלנד חשב אחרת.
עוד לפני שהאדון אוי הראה את זיו פניו הנפוליאון דינמיטיות הייתי עסוק בשחיקת סוליות רצינית בניצוחה של להקת החימום הטובה ביותר שזכיתי לראות עד היום – WhoMadeWho. מי? בדיוק מה שחשבתי גם אני כשעלו לבמה שלושה תמהונים לבושים בגלביות לבנות וכפיעות תואמות. ראיתי עד היום כל כך הרבה להקות שמנסות לגרום לאנשים לזוז וכושלות, זה עצוב. החברה האלה לעומתן, באו מצויידים בטכנולוגיה סקנדינבית מתקדמת, שנוסתה במשך שנים על אנשים מופנמים וזכתה להצלחה יתרה. שלושת הדנים האוּבֶר מגניבים האלה הכו באלקטרו-דיסקו הכי קליט וכיפי, מהסוג שמצליח לשחרר אפילו ריקוד שכלוא זמן רב מדי בגופם הנוקשה של בריטים קפואים (ימח שמם, למה הם לא רוקדים? למה?). משהו בסגנון The Rapture פוגשים את Junior Boys פוגשים את Scissor Sisters. חומר משובח גם אם, ממש כמוני, לא שמעתם אותם מעודכם. הפעם אני לא מגזים, בחיי, זה היה עד כדי כך טוב. מתי שמעתם בפעם האחרונה גרסת כיסוי חיה של גיטרה-בס-תופים ל-Flat Beat של Mr Oizo? או ל-Satisfaction??? שאלוהים ירחם על סוליות הנעליים שלי. כשחזרתי הביתה והורדתי את האלבום שלהם (על לא דבר), גיליתי שהוא קצת פחות היסטרי מההופעה החיה, אבל עובד גם ברמת ועד הבית ואף יותר. לפני שאתם מנגנים אותו שימו לב שהשכנים מלמטה אינם.
"אבוי, מה יעשה מר אוי?" חשבתי לעצמי, נבוך מנלוזות משחק המילים על שמו. איך אפשר להתעלות על חימום שכזה? ובכן, ממש כמו איניגו מונטויה, יש משהו שהוא ידע ואני עדיין לא – לארלנד אוי יש קול ממיס בהופעה. אני לא מתכוון קול מרגש, או כזה שגורם לך להתאהב בו (כמו אנדרו בירד), אלא מהסוג שאם ישדרו אותו ברמקולים חזקים מספיק בשמי עזה (מבצע "ילד לבקן"), תוך 4 חודשים יפרוץ שלום אמיץ. מי היה מאמין שהחנון החמוד הזה מלא בכל כך הרבה כריזמה? שוב, לא מהסוג שתגרום לבחורות לגרור אותו למיטה (כמו אנדרו בירד) אלא יותר לרצות לצבוט לו חזק בלחיים ולקנות לו במתנה משחק חדש לפלייסטיישן שלו.
וזה לא מסתיים בקול שלו. הלהקה עצמה עושה פלאים על הבמה. מצד אחד, הם אמורים להיות מינוריים ועדינים שכאלה אבל בפועל, הם נגנים מוכשרים שיודעים איך לקחת את המוזיקה ולטייל איתה בכל מחוז שרק מתחשק להם. המלודיות שלהם כל כך מוצלחות ותחת ידיהם השירים הופכים בקלות, בלי צורך של עיבוד מחדש, לג'אז, fאנק, דיסקו או פשוט נשארים פופ טהור ואינטיליגנטי. גם כשהגיטרה של ארלנד מפסיקה לנגן, הם ממשיכים לאלתר עם סולואים ארוכים ארוכים, בזמן שהילדון קופץ לביקור בשירותים, מסיים את כרך א' של "מלחמה ושלום" ומשיג לו גיטרה חלופית. הם גם יודעים להפעיל את הקהל לפחות כמות קודמיהם, והקהל בתמורה מחזיר הרבה אהבה – מדבר בשקט יחסי ומשתדל לרקוד קצת. כל הכבוד.
ארלנד הממתק מספר לקהל שלפני שנים רבות הוא גר בלונדון ועבד ממש ליד, בשוק בקמדן, ומכר חולצות למחייתו בעודו מסתובב עם דמואים ומנסה לשווק את עצמו. ואז, לפני שנים, מובי הופיע בדיוק באותו מקום שהוא מופיע היום אבל הוא לא יכול היה להרשות לעצמו ללכת להופעה, ואם לנו יש 8.5 פאונד בשביל לראות אותו כנראה שאנחנו מסודרים. "פחחחחח, 8.5 פאונד זה שתי בירות, אפילו אביב גפן לקח 14 פאונד (לא שטרחתי), דפקו אותך אח שלו!" רציתי לצעוק לסקנדינבי התמים במבטא ישראלי מלא 'ר' גרונית. הודו עשתה לי רע.
אז מה עם השריפה? בסוף ההופעה בעודי צועד החוצה גיליתי לפתע שהנעליים שלי עולות באש. עודף חיכוך עם רצפת עץ כתוצאה מריקוד בלתי נשלט, תופעה די שכיחה. הברירה הייתה בידי; יכולתי לשפוך את שארית הבירה בידי על הנעליים ולכבות את האש, אבל לאור העובדה ש-4 מ"מ סוליה כבר נשחקו באותו ערב ועוד לפחות 2 מ"מ נוספים נשחקו ערב קודם לכן במסיבת פוסט-קרנבל, החלטתי שעדיף לי להפטר מהנעליים אחת ולתמיד. מי היה מאמין שהשטיח של ה-Hawley Arms יהיה כל כך דליק?
כמו שאר הפעמים בחיי בהם השארתי אדמה חרוכה מאחורי, גם הפעם אני מקווה שהזמן יעשה את שלו וכולם ישכחו שאני הייתי מקור המחדל, ממש כמו שכולם שכחו לסבא רבא רבא את השריפה ב-1666. כפיצוי על היותכם שותפים לסוד הנורא, הנה שיר חדש של הילד הלבן ביותר בחיים. הכינו את המטפים.