כל חריגה לטובה

משהו מתחיל לא לעבוד פה יותר. הכתיבה מוצאת מקורות השראה אחרים מהמוזיקה, והמוזיקה, מצידה, נשארת תלויה לה באויר, רוצה לבשר על קיומה לעולם ובהעדר מילים, יושבת בסבלנות בצד בתור ארוך ומסודר, כיאה לתורים באי האפור. אין טעם לצאת בהצהרות שאלו ימיו האחרונים של הבלוג, רק בגלל שכבר מלמלתי את המשפט יותר מדי פעמים בעבר, אבל רציתי לחלוק את התחושה. ועכשיו, אחרי שמילאתי כמה שורות בהתעסקות עצמית, הנה הרבה מאוד אלבומים חדשים של טיפוסים הזויים למחצה.

School of Language הוא הפרויקט החדש של David Brewis שעומד מאחורי ומצדדי Field Music (נשמע מוכר?). אלבום הבכורה שלו, Sea From Shore, הוא אחד הדברים הבודדים שהופכים את השנה הזאת לראויה עד כה. דיוויד לקח את המלודיות הפופיות והסאונד האופייני של פילד מוזיק ודחק אותם למחוזות חדשים – יותר לופים, יותר גיטרות, יותר אקספרימנטלי – והכל לטובה.

School of Language – Rockist Part 1
School of Language – Disappointment ‘99
School of Language – Poor Boy

לפני שנים רבות מדי, בכפר בלאוס, מצאתי את עצמי יושב בבר מקומי כשבחור לאוטי ניגן קאבר ל-Hotel California שהתעלה על המקור (או שמא הייתה זאת הבירה שהתעלתה לי לראש?). נחמד, אבל להקות קאברים הן מחזה די שכיח בדרום מזרח אסיה. מצד שני, כמה להקות יש בחוף המערבי של ארה"ב שעושות קאברים לשירי רוק קמבודיים? ובכן, כרגע המניין עומד על אחת, Dengue Fever, שהוציאה את האלבום השלישי שלה, Venus on Earth, ולא מפסיקה לעשות מוזיקת עולם לילדים קליפורנים מגניבים (והפעם גם באנגלית! שוקינג!). אני תוהה מי מקבל את כספי התמלוגים.

Dengue Fever – Seeing Hands
Dengue Fever – Tiger Phone Card

ובהמשך לאומנים שעושים משהו שאף אחד אחר לא עושה, The Real Tuesday Weld, הוציא אלבום בשנה שעברה שכמעט ופיספתי. גם הפעם, סווינג אלקטרוני עליז, קברטים מלנכוליים ושירי פרידה לצלילי צ'ארלסטון. כמה כיף שמישהו עוד מוציא אלבומים שנשמעים כאילו בוקעים מפטיפון מאובק בחנות עתיקות בפריז.

The Real Tuesday Weld – I Loved London
The Real Tuesday Weld – I Believe

Sebastien Tellier, התמהוני הצרפתי שמעשן מהאף, הוציא אלבום חדש– Sexuality. על עטיפת האלבום מטייל הפרוורט על גבי סוס בין שדיה הנפולים של אהובתו אל עבר נווה המדבר שבין רגליה העקומות. הומאז' לאנימציות הקרקס המעופף של מונטי פייתון או עדות אוטוביוגרפית מזעזעת? עוד שאלה שאני מקווה שתשאר ללא מענה. את האלבום מלא הגניחות והאוירה הסליזית עוד לא לגמרי מיציתי, אבל התחושה שלי שהוא קצת פחות מבריק מקודמיו. משום מה זה לא פוגם לי בהנאה. אני חושש שהפכתי לסאקר רציני של כל פופ צרפתי שיצא מידיו של היצור הביזארי הזה.

Sebastien Tellier – Roche Removed to the label request

ואם כבר סינת'-פופ, Kelley Polar הוציא גם הוא אלבום חדש בעל שם ארוך מדי. הפעם נוספה רשומה בספר האכזבות (כרך II, עמוד 14) בעיקר בגלל שהאוזן שלי לא מצאה באלבום אף לא רגע אחד שמזכיר את הבכורה המופתית מ-2005. אותו סאונד בלי שמץ של הקסם מאז. אז למה בכלל להזכיר אותו? כי אני לא אתפלא אם דעתי על האלבום תשתנה עם הזמן ובעיקר בגלל שאף פעם לא כתבתי שום דבר על הבחור המוכשר הזה וזה רודף אותי בלילות (אני חושב שזה הוא אבל יכול להיות שמדובר בכלל בבעיה אדיפלית. מבטיח לעדכן).

Kelley Polar – Entropy Reigns In The Celestial City