ביקורו המפתיע של מר גרנדה

הוא הגיע באלמוניות לפני כשבועיים, בלתי מוזמן ובלתי צפוי והמתין לתורו בסבלנות. לקח לי קצת יותר זמן מבדרך כלל, אך כשהגעתי אליו גיליתי עלם נורבגי נאה ומסורק למשעי. כשראה אותי מתקרב, הוא קם בנימוס, הושיט את ידו לעברי ואמר "נעים מאוד, Kjetil Grande" בחיוך מלא שיניים מושלמות.
"כן, בבקשה, איך אני יכול לעזור לך?" אמרתי. "זמני קצר, עשרות אלבומים מחכים שאקשיב להם, אז אם אפשר נסה לסיים מהר ככל האפשר".
"זה לא יקח יותר מדקה, אני מבטיח" הוא ענה. "מעניין שהזכרת אלבומים; בדיוק בשביל זה הגעתי. הוצאתי לא מכבר אלבום שאפילו זכה בגראמי הנורבגי. אין סיבה להכביר במילים. הא לך שתי רצועות מהאלבום המדובר. אם תחפוץ ביתר, אתה בוודאי יודע מה לעשות."
"תראה, אני לא יכול להבטי...."
"תודה רבה על הזמן שלך אדוני היקר, שיהיה לך יום נעים." אמר לפני שהספקתי לסיים את המשפט, הידק את עניבתו, עטה מגבעת, הסתובב ויצא את דלתי. בחור משונה שכזה, חשבתי לעצמי.
ניסיתי להמשיך את היום כרגיל אבל לא הצלחתי להוציא מראשי את הפגישה המסקרנת. לבסוף נכנעתי ודחיתי את שאר העיסוקים לאותו היום. ניגשתי אל החבילה שהשאיר, הסרתי את העטיפה והאזנתי לשתי הרצועות אחת אחרי השניה. חיי נפשי! ידעתי שמשהו מסתתר מאחורי החיוך המושלם הזה. מר גרנדה הוא אומן תעתועים. רגע אחד הוא כאן ובשני הוא באחר. נסה לשים עליו את האצבע והוא יעלם ויופיע שוב מאחוריך. עשן ומראות. וכך בין רגע, היוצרות התהפכו; כעת אני הוא זה שממתין בסבלנות עד ששליחיי יאתרו שוב את מר גרנדה בתקווה שיחלצו ממנו את האלבום במלואו והוא, הוא בוודאי יושב לו בבר נידח, מעביר מסרק בשערו ומנגן איזה בלוז.

Grande – Rhythms of Sin
Grande – We Did It All