גליון מחלה

היא אחזה את מכתב השחרור שלי בידה.
שוב מצאתי עצמי טובע בעינייה הירוקות ומשתאה מהמרחק המושלם ביניהן, מההבעה המאושרת שקורנת מהן. אני מוכן להשבע שזיהיתי לחלוחית עולה בהן. בכל פעם שאני פוגש את המבט הזה, לשבריר שניה, הכל מרגיש מוצדק. ועכשיו, כנראה שלא אשוב לראותו לעולם.
האם זאת באמת בסך הכל הפגישה השלישית שלנו? הכל היה כל כך אינטנסיבי, בלתי נשלט. כשרופאים אחרים סביבי השפילו מבטם ומילמלו תירוצים במבוכה, היא הסתכלה אל תוך נפשי והשקיטה את חששותי בקול מרגיע ומלטף. לא הייתי זקוק למרשם, מילותיה לבדן עזרו לי להחלים מהר יותר מכל תרופה.
ברגע בו מבטינו הצטלבו לראשונה, חייכנו אחד אל השנייה וידענו שנגזר עלינו לתפקד כרופאה וחולה. כל כך הרבה מילים נאמרו בקליניקה המיושנת בבית החולים ואף לא מילה אחת הייתה מה שרציתי לומר באמת. כל אחד בתורו דיקלם את שורותיו במחזה באופן מושלם והוסיף את המחוות הנדרשות כדי להפוך את הביצוע לאמין ככל האפשר. צופה חיצוני לא היה מבחין בדבר חריג, אבל אני הייתי רגיש לדברים הקטנים ביותר; גמעתי בצמא כל הטיית ראש, הרמת גבה ועפעוף מקרי. בכל תנועה שכזאת הייתה טמונה משמעות נסתרת שרק לי היכולת לפרש אותה.
הפגישות החטופות שלנו, שתמיד הסתיימו כלעומת שהתחילו השאירו אותי סחרחר. בכל פעם יצאתי מלא תקווה שהמחלה תעבור לאט מספיק בשביל עוד ביקורת אחת, עוד מפגש קצרצר, אולי בפעם הבאה אאזור אומץ ואצליח להגות משפט שאינו מוכתב מראש.
אני רוצה לשבת שעות ולהביט בך קוראת ספר.
אני רוצה לשאוף את הריח בשיערך.
אני רוצה להרגיש את משקל גופך על שלי.
לקחתי ממנה את המכתב ובהיתי בפעם האחרונה בפניה, מנסה לחרוט בזכרוני כל פריט אפשרי. אני לא רוצה לשכוח אותה לעולם.
"ד"ר גרינבלט"
"כן?"
האם זאת ציפייה בקולה?
אני חושב שאני אוהב אותך.
"שוב, תודה רבה על הטיפול."

Moishe's Bagel – Tantz Glassidic