מדיום וול פולק

כשאתה מוצא את עצמך עושה ברביקיו בגשם קיצי מרענן אתה מבין ששום דבר הוא לא מה שהיה פעם. העולם כמו שאתה מכיר אותו השתנה ואתה ביחד איתו. לפעמים שומן עסיסי שנוטף על גחלים לוחשות זה מה שמעודד תובנות. חזיר שלם היה צריך להטחן וחתיכות קטנות ממנו להעטף בניילון בשביל שהאסימון הקוסמי הזה יפול. ואני? אני בסדר עם זה. נעים לי. גם עם החזיר וגם עם הגשם. כל מה שנשאר לי הוא לתבל את הארוחות בפולק של קיץ והחיים שלי יפים.

Forest Fire הם אלה שנתנו לי השראה בעודי מנסה להדליק את הגחלים (טוב נו, לא באמת אני הדלקתי אבל ההשראה עדין הייתה). פולק-רוק עצל, כמעט מרושל אבל מלא רגש. לו ריד היה גאה בהם. גם בוב דילן. למעשה, סיכוי סביר שהוא כתב להם את השירים. למרות השוני בין הקטעים באלבום הבכורה שלהם, Survival, הם מצליחים להתמזג אחד לתוך השני במעין עייפות וכבדות נעימה שכזאת. כוס הויסקי האחרונה לסגור את הערב.

Forest Fire – Slow Motion
Forest Fire – Through My Gloves



האלבום של Here We Go Magic, נדחק הצידה לפני כחודשיים-שלושה אחרי שהתוייג כהחמצה. יותר מדי קטעים אינסטרומנטליים פסיכדליים מתישים וצליל בעייתי הרגישו כמו אלבום חצי אפוי. הכל השתנה כשראיתי הופעה חיה שלהם. כמו ההבדל בין נתח בשר חי לסטייק עשוי מדיום. פתאום הכל נכון, הסאונד נפלא, השירים מרתקים והבסיסטית והקלידנית מעוררות תאבון לא פחות. אם נדבוק במטאפורות מעולם הגחלים, גם פה, הכל תלוי בהגשה. אם יש לכם את היכולת כמעט ולחוש בטעמו של הסטייק על קצה לשונכם כשאתם רואים פרה באחו, השירים הבאים בשבילכם.

Here We Go Magic – Fangela
Here we Go Magic – Only Pieces

ואחרי ארוחה מדושנת שנשטפה בבירה ותובלה במוזיקה איכותית הייתי מוכן ללכת לראות את Strange Folks בהופעה חיה. בפעם השלישית בחודש האחרון. אבל להם עוד יגיע פוסט משל עצמם.

לא המדינה, הגבר

זה כנראה הקיץ הלונדוני הנפלא הזה שלוקח אותי למחוזות מוזיקליים שבדרך כלל לא הייתי מוצא עצמי פוסע בהם. ואולי מספיק אלבום אחד ממכר ודי.
Portugal. The Man (הנקודה במקור) הוציאו אלבום חדש והתאהבתי בו משמיעה ראשונה. אין לי מושג איך מצליחה להקה מווסילה, אלסקה לגרום לשמש לטפטף עלי (קחו אותי לסופרפארם!) ולשיער שלי להתנפנף כאילו סלון ביתי הוא מכונית פתוחה הדוהרת בכבישיה של קליפורניה.
על אף שם האלבום, The Satanic Satanist, שמרמז על תוכן אלים והעטיפה המטרידה במיוחד, מה שממתין בפנים הוא ההפך הגמור. אמנם לא פופ דביק, אבל מוזיקה מדבקת במיוחד שגוררת אותי שוב ושוב לסינג אלונג. משהו שנשמע כמו בלנד מאוד מוצלח של Yeasayer, Mother Love Bone ו-Jefferson Airplane ברגע של אופטימיות שיגרום לטלטאביז להראות מאנים-דיפרסיביים. כן, טלטאביז.

Portugal. The Man – People Say
Portugal. The Man – The Woods
Portugal. The Man – Guns and Dogs

נאצים vs. באסים

מאז הדיג'יי סט של נוטוויסט בשבוע שעבר אנשים לא הפסיקו לשאול אותי אם אני יודע מה היה הקטע בעברית שמרטין גרטשן (Acid Pauli) סימפל. מסתבר שמדובר בראיון של תמיר אלברט ברדיו, איפשהו בשנות השמונים המאוחרות, בו הוא מתלונן על כך שאין באסים ברדיו בארץ וגם במועדונים וכנראה שהסיבה לכך היא שמישהו לא רוצה שאנשים ישמחו.
בארוחת הערב לפני הסט, מרטין, שהתוכן של הראיו סיקרן אותו לחלוטין, שאל אותי בשיא הרצינות אם זה אכן נכון שהמדינה מנעה מהרדיו וממועדונים לנגן באסים ואם זה עדין ככה היום. עניתי לו כמובן שלא היו דברים מעולם ובשונה ממזרח גרמניה, ישראל בשנות השמונים הייתה מדינה נאורה ופתוחה (זה רק לאחרונה שהפכנו נאצים מסריחים). האמת שיותר מהכל אני רוצה לשמוע את מה שיש לתמיר אלברט לומר על הקטע הזה והרפרנס ההזוי אליו.


למי מכם שלא היה שם, הפסדתם רגע היסטורי – זאת הייתה הפעם הראשונה שהאחים אייקר פרצו עם שירים לתוך הדיג'יי סט של מרטין ולא רק זה, זה גם היה אחד מהסטים הכי מחוננים שיצא לי לשמוע בחיי. ואם לא הייתם שם וגם לא פקדתם את ההופעה, הפסדתם את אחת ההופעות הכי טובות שנראו בארץ. אני יודע, אני לא יכול להגיד את זה, זה לא אמין. אל תסתפקו במילים שלי, תקראו את מה שמיכאל רורברגר כותב (ועוד שלל ביקורות נלהבות נוספות בתחתית העמוד). אם יורשה לי רק משפט אחרון, רק בכדי שלא אשמע עוד תלונות בנוסח "איזה בעסה שלא באתי להופעה, דווקא רציתי", עשו לעצמכם טובה ובואו להופעות שלנו. כל אחד ואחד מהאמנים שאנחנו מביאים נבדק בהופעה ואלא אם כן הוא קיבל הרעלה מאיזה חומוס מקולקל או כוויות מדרגה 2 מהשמש התל אביבית, צפויה לכם חוויה היסטרית.
עד כאן לפרומושן עצמי, ממחר חוזרים פוסטים על מוזיקה (והעובדה שנעלמתי מכאן מעידה על כך שכדאי לכם להתחיל ולחסוך כסף לעוד הופעות...)

About the Bass – excerpt from an interview with Tamir Albert

דני דין בארץ האבות

תמיד פינטזתי שכשאהיה לי ילד, כל טיול איתו בעגלה יהיה לחיות סצינה מאיזה צ'יק פליק שבה בלונדיניות חטובות ושופעות (שמשום מה תמיד הולכות בזוגות או שלשות) יעצרו אותי כל כמה מטרים בהערצה לילד ואיזו קריצה לאבא שמאשרת לו שהוא yummy daddy.
המציאות, כמו תמיד, דלוחה, אפילו יותר ממה שציפיתי. במקום יחס מועדף שקצת ילטף לי את האגו נתקלתי בתופעה מרתקת – אף לא הבחורה הפיסחת ביותר שולחת מבטים לעברי. לא יכולתי שלא להסביר לעצמי שבעצם מדובר בנימוס ולמעשה כל אותן בחורות שבחרו לא להעריץ אותי באותו היום בסה"כ מנסות שלא לפגוע בכבוד המשפחה שלי וחוששות שמא מטרים מאחורי אורבת יקירתי עם אלת בייסבול שתרסק את גולגולתיהן בחבטה החלטית אחת. הסברה האחרת הייתה שהן שם אבל אני פשוט לא רואה אותן כי אני מרוכז מדי באיש הקטנטן והמרתק שנמצא בתוך העגלה שלא מפסיק לחייך אלי.
כשחלקתי את התסכול עם הבוס, הוא ענה בפשטות: "welcome to 'The Invisibles' club" ובמשפט אחד קצר פסל את כל התאוריות שלי מכל וכל ושלח אותי להתמודד עם עובדות החיים החדשות. את הבשורה בחרתי לעכל בהסתגרות בביתי וחישוב צעדי הבאים. עוד מוקדם מדי למשבר אמצע החיים, אולי קצת מוזיקה חדשה תנחם אותי.

הזעקות שפותחות את האלבום של Cymbals Eat Guitars היו שחרור אדיר, למרות שכלל לא בקעו מהגרון שלי. להקות עם שם כזה, בדרך כלל מספקות סחורה בינונית במיוחד. כמה כיף שזה לא המקרה. הרביעייה מסטייטן איילנד (נשבר המונופול הברוקלינאי, הידד!) עושה אינדי-רוק שנשמע שילוב בין אנגלי לאמריקאי, אם להכללה שאמרתי בכלל יש תוקף בעולמנו. מה שזה לא יהיה, זה עובד. קשה להאמין שהילדים האלה סיימו תיכון ב-2006 והוציאו את האלבום הזה לבדם. הטעם הבוסרי הזה כל כך מורגש, לא בגסות אלא בתחושת ראשוניות שעולה ממשהו שכבר שמעת עשרות שכמותו. מסתבר שאפילו פיצ'פורק נתנו להם ציון שערורייתי והמלצה חמה (לפני 4 חודשים?! ג'יזס, אני בפיגור רציני).

Cymbals Eat Guitars – And the Hazy Sea
Cymbals Eat Guitars – Wind Phoenix

מהצד השני של האוקיינוס, בלידס, Grammatics שחררו את אלבום הבכורה שלהם. אם תרצו, הם יכולים להמנות יחד עם אוסף של להקות בריט-רוק אחרות בעלות סולן מאנפף ורוק שכמעט ואפשר לרקוד. בימים כתקנם הייתי עשוי לתעב אותם מחמת מיאוס, אבל המורכבות המוזיקלית, והעושר של ההפקה אמרו לי שבינות כל הזבל שצף בממלכה, יש פה משהו ששווה האזנה נוספת. כמות הלהיטים הפוטנציאליים שיש באלבום הזה מפחיד והיפה הוא שלא ניתן לפסול אף לא אחד מהם כממתק קיצי שיתפוגג עם הגשם הראשון. קצת Foals, קצת Friendly Fires, קצת Smiths (האמנם?) וקול שני נשי ששובר את הגבריות המחורבנת הזאת שחולשת על כל השוק הפטריארכלי הזה. איכות זה לא מילה גסה. הנה שני הקטעים שפותחים את האלבום, כמעט כל צמד קטעים אחר היה עובד באותה המידה.

Grammatics – Shadow Committee
Grammatics – D.I.L.E.M.M.A

ובחזרה לאמריקה. יכול להיות שזה רק בראש שלי, אבל מאז ש-Fleet Foxes הפכו להיות מה שהם, נשמע שגל להקות אומרות לעצמן "היי, אבל גם אנחנו יודעים לעשות פריק-פולק מקסים שכזה" והופ, רוכבות על זנב ההצלחה כמו קטנוע אחרי אמבולנס שמפלס דרכו בכביש פקוק. Local Natives היא כנראה אחת היחידות מאלה שנראה שיצליחו לא רע בזכות עצמן. אחרי שעלו לכותרות בעקבות הופעות שמשכו לא מעט תשומת לב ב-SXSW האחרון, הם עומדים בפני שחרור אלבום הבכורה רק שעדין אין להם לייבל. מעניין אם ההייפ יאכל אותם או שהם אותו. אם נתרכז לרגע בהווה המוזיקלי שלהם, נשאר עם להקה הכי חמודה, קצת פחות דרמטית ומושלמת מהשועלים אבל נעימה לא פחות. אני עדיין תוהה אם הייתי אוהב אלמלא פליט פוקסס הקדימו אותם, אבל לא יכול להגיד שהזה מפריע להנות מהם.

Local Natives – Airplanes
Local Natives – Cards & Quarters
Local Natives – World News