הי דרומה

עוד לא הספקתי להגיד Rosebud ולילה גשום אחד שטף את כל השלג שנותר בעיר. רועי אכן צודק, השלג הלונדוני היה חוטף מכות רציניות אם היה מגיע לביקור לשבדיה. אבל אי אפשר להאשים אותו. האי שאותו הוא פוקד הופך אט אט לאי טרופי. עם השנים נרשמת נדידה ברורה של הממלכה דרומה ודרושות רק עוד כמה אלפי שנים עד שיהפוך לאי משווני עם חופים מוזהבים, בחורות שחומות בביקיני ובחורה שחומה שמוכרת ג'חנון+רסק+ביצה ב-5 פאונד.
נראה כאילו תושבי הממלכה כבר מבינים שזהו גורלם ומקבלים אותו בהבנה. אחרת, אני לא מצליח למצוא סיבה הגיונית מדוע Archie Bronson Outfit יכנו את האלבום הבא שלהם Coconut. עד היום, כל דבר שקשור בקוקוס לא הכזיב אותי ואם לשפוט לפי הטיזר הקצרצר הזה, שכבר חודש מגרה אותי בנעימות לקראת הופעת ההשקה האינטימית עוד שבוע וחצי, נראה שלא תרשם חריגה ראשונה לחוק הבלתי כתוב הזה.

ארץ טרופית

השלג בחוץ ממשיך להערם. לאט אך בבטחה. לצאת החוצה אפשר, אבל למען האמת, כבר אבד החשק. וכך אנחנו מוצאים עצמנו - אני, החצי היפה שלי והזרע המוכשר ביותר שלי - מסתגרים כבר ימים אחדים בדירתנו. זמן משפחה איכותי, אין ספק, אך בשלב כלשהו הפכנו למכונת פינבול בו שני הפליפרים מכים את הכדור בין דפנות הבית ואם לא היו מחוברים בבסיסם היו כבר מכים גם אחד את השני. הכדור באלגוריה האוילית הזאת נהנה מכל רגע, אל חשש.
ובלילות, מאוחר מאוחר, כשהכדור נרדם ופליפר-אמא נדמה, באפיסת כוחות, פונה פליפר-אבא אל המחשב ומאזין מעט למוזיקה, מחפש אחר מעט השראה למשחק שיתחדש עוד שעות ספורות. מתוך כמיהה לחמה שתפצע, תמיס את השלג ותחמם את ליבו הוא פונה להקשיב ל-Is Tropical ואו אז, הבלתי אפשרי מתחולל. זרם אדיר של אנרגיה מציף אותו וגורם לו לפרפר, מטה מעלה, מטה מעלה, מייחל שהיה יכול לזוז ולנוע בצירים אחרים, לעקור עצמו מהבסיס, לנגח את הזכוכית ולפרוץ החוצה במעוף ספירלי. אך, אבוי, נגזר עליו לרקוד ריקוד חרישי במקומו.
את הרחמים לפליפר שימרו לעצמכם, הוא כבר יצא לרקוד בסופ"ש. אבל ללהקה הטרופית הזאת אל תתנו להתרחק מעיניכם. על אף העובדה שהשלישייה הלונדונית הזאת אימצה לעצמה שיק של שודדי רכבות, בקליפ כמו גם בהופעות חיות, כפי שמסתמן עכשיו מתבשל פה אלבום אדיר.



Is Tropical – When O' When
Is Tropical – Seasick Mutiny
Is Tropical – The Greeks

לוויתנים בחולון

מסתבר שברווח בין חולון לריקוויק קורים דברים מרתקים; לכבוד ערב ההשקה של הגיליון החדש של A5, ביקשו האנשים שעומדים מאחורי המגזין מאומנים חזותיים לבחור קטעים מוזיקליים מבין אוסף שנשלח אליהם שימלאו אותם בהשראה וילוו את היצירות שלהם. מתוך 15 אמנים 6 בחרו בקטע Whale Song 1 של עלם בשם יואב חורב, הלא הוא יו"ר נש"ב (נוער שוחר ביורק) בישראל וגם מקורב אלי מהצד של הכלה. הקטע המהפנט הזה, מצליח לא להמאס גם ששומעים אותו שש פעמים ברצף, הרבה בזכות הויז'ואל המרתקים שיצרו כל אחד מהאמנים.
בכלל התכוונתי להעלות פה משהו אחר הערב, משהו אדיר למען האמת, אבל זה יאלץ להמתין למחר. הלוויתן אמר את דברו.



Yoav Chorev – Whale Song 1

כל הלילה נח

זה לא השלג שיורד מחוץ לביתי וגורם לי להסתגר ולבהות בו נערם בשקט ושלווה שמביא אותי לכתוב. למעשה, אני לא יודע אפילו למה אני עוד פה כותב. רגשות אשמה? אינרציה? חשבון נפש? בחרו בעצמכם או הרגישו חופשי לספק כל סיבה אחרת המתאימה בעיניכם. אני מניח שעוד אחזור לזה.
אינטרוספקטיבה בצד, יש לי ערימה של אלבומים שבימים כתקנם, כל אחד ואחד מהם היה זוכה לפוסט נפרד. בלי הקדמות ארוכות מדי, הנה הפיצוי שלי להעדר הסיכום השנתי, שנה רביעית ברציפות (שלא להזכיר בכלל סיכום עשור).

גם השנה, אין הפתעה שאלבומים שיצאו בקיץ ירימו את ראשם דווקא בלב החורף, לא רגע לפני. זה גורלו של Two Grains of Sand, אלבומו החדש של Piers Faccini. ככל שהבחור מוציא עוד ועוד אלבומים כך אני מחבב אותו יותר. אם פעם תמהתי למה אמן מוכשר שכמותו לא מאומץ על ידי המיינסטרים הרי היום אני רק מייחל שימשיך להיות קטן ואנונימי משהו, שזה כנראה הסוד לאלבומים המושלמים שלו. אם אפשר לבקש, התעלמו נא מההמלצה עליו, וגם אם אהבתם ממש אין צורך לחלוק. לא, באמת.

Piers Faccini – Your Name No More
Piers Faccini – A Storm is Going to Come



ומיד אחריו, הגיע Sort of Revolution, החדש של Fink. מפתיע שאלבום כזה, זכה לכל כך מעט הערכה, לפחות בחוגים שאני נחשף אליהם (טיסנאות, גלגיליות והתעמלות). בשמיעה ראשונה, אני חייב להודות שמשהו בקול השחור-של-איש-לבן של פינק לא נשמע לי משכנע מדי, במיוחד בהשוואה למר פצ'יני המלטף, אך שוב ושוב נמשכתי לאלבום. משהו חוזה גונזלסי הדהד בנגינת הגיטרה ומשהו מהדרמה של הסינמטיק אורקסטרה בעיבודים המינימליסטיים. הספק שהיה לי לגבי האיכות שלו נעלם כשטעמתי מההופעה החיה שלו אצל Grandcrew. עכשיו אני גם רוצה להיות חבר שלו.

Fink – Move on Me
Fink – Nothing Is Ever Finished


האלבום של Felix נשלח אלי בתור חצי בדיחה בגלל השם שלו, על ידי אחת שנשואה לפליקס משל עצמה. אבל הבדיחה הצליחה מעבר למשוער ומבלי לשים לב מצאתי עצמי מקשיב לו שוב ושוב ומתענג על הקול של הזמרת שמאז Frente לא הייתה מישהי שפינקה אותי כל כך. זאת לא רק החולשה שלי לקול הילדותי המתקתק הזה, אלא דווקא הקונטרסט שלו מול העצב והנוגות שממלאים את האלבום. אם הלב שלכם שבור, אולי אפילו סדוק, אולי זה לא הזמן להקשיב לפליקס.

Felix – You Are the One I Pick
Felix – Bernard St



מאז חורף 2005, הראשון שלי באי האפור וכנראה גם הקשה ביותר (שהרי היום 13 מעלות היא טמפרטורת הסף לטי שירט) חיכיתי ל-Fat Freddy's Drop, הדבר הכי טוב שיצא מניו זילנד, שיוציאו אלבום חדש. אין שני ליכולת שלהם לייצר שמש מלאכותית ולמעשה אני חייב להם לא מעט בשפיות המועטה שנשארה בי בחורפים האחרונים פה. וכך, שוב רק שהגיע החורף ואיתו ההופעה השניה שלהם שאני זוכה לראות ויוצא ממנה שיכור לחלוטין, כל פעם מסיבות אחרות. אם אי פעם יוצא לכם לעבור ליד הופעה שלהם, הדחפו פנימה בכל מחיר. דברים כאלה קורים מעט מדי פעמים בחיים.

Fat Freddy's Drop – The Raft



אין לי מושג למה ואיך אבל השם Mumford & Sons נכנס לתודעה שלי וישב שם רדום תקופה ארוכה. רק המלצה אקראית ולא צפויה על ידי לא אחר מאשר גיא מדיסון, הבסיסט של מאדהאני, גרמה לי לחקור ולמצוא להקת פולק-רוק-בלוגרס לונדונית, מהחבורה של לורה מרלינג ושות'. גם היום, אחרי הרבה האזנות האלבום הזה עומד מתנדנד על הגבול הדק בין ברוכים-הבאים-לאוסף-האלבומים-שלי לבין קח-את-הבנג'ו-שלך-ועוף-לי-מהאוזניים. ואם לא בשביל המוזיקה, לפחות בזכות ההתנדנדות הארוכה והעיקשת הזאת ראוי שהוא יופיע פה.

Mumford & Sons – Little Lion Man

האלבומים הכי טובים הם אלה שמגיעים בטעות. פתאום נוחתים עלי משום מקום, בלי המלצה, בלי כוונת תחילה, אמצע או סוף ולפתע אני מבין שאני שבוי. האלבום נדבק אלי כמו עוד נקודת חן שמופיעה בין לילה ומתווספת לאלו הקיימות כאילו תמיד הייתה שם. Entropy של Panther עשה בדיוק את זה. Pinback פוגשים את Supertramp ו-Stephen Malkmus לג'ם סשן. קצר, פשוט, מעובד בגסות ולוחץ על כל הכפתורים בו זמנית. אוברדרייב, כמדומני. מהטובים מסוגו.

Panther – Love Is Sold
Panther – Control Yr Ships



הג'אז, אחת האהבות הגדולות שלי שמעולם לא זכה אף לא לאזכור קל כאן, עשה אצלי קאמבק רציני אחרי שנתיים של הפסקה כמעט מוחלטת מסיבות מסתוריות. וכדי לציין את חזרתו לחיי, הוציאו השנה Get The Blessing את האלבום השני שלהם Bugs in Amber. לפני כמעט שנתיים זרקתי איזו מילה עליהם והנה הזדמנות טובה להוסיף עוד כמה לקלחת. ג'אז חכם, מתחכם, עדכני, מגוון, מרתק, קליט וגדוש בכשרון ומקוריות. אני חושש שנעדרתי היכולת לתאר את התחושות שמעלה בי ג'אז למילים. אולי עדיף שלא.

Get the Blessing – Einstein Action Figures




מעבר לשלולית, בעיר האורות, חברו להם ויקטור ופייר והקימו את Housse de Racket שהוציאו את Forty Love, האלבום הכי חורך פרקטים ששמעתי השנה. Justice פוגשים את Malajube במגרש טניס עליו שחקניות טניס בחצאיות קצרות וקוקיות רודפות אחרי כדורים תועים בעליצות אינפנטילית.

Housse de Racket – Oh Yeah
Housse de Racket – Synthetiseur





אחת לכמה זה נצחים זה קורה, Digits, ילד טוב מטורונטו, אחד מאותם אמנים טריים שמפיצים את המוזיקה שלהם אל כל בלוג קיים חשף בפני במייל אלבום שראוי למאכל אדם. יותר מראוי אפילו. Hold It Close הוא פנינה קטנה, משהו להתענג עליו עם עצמך ואולי עם עוד חבר קרוב. אלקטרו פופ זעיר בניחוח Junior Boys שתחושת ההקלטה הביתית בו לא גורמת לא להשמע חובבן כלל וכלל אלא אישי בדיוק במידה הנכונה.

Digits – Monster
Digits – Saturation



זה בוודאי הפוסט הארוך ביותר שאי פעם כתבתי. פיצוי על העדרות ארוכה. אולי השנה אכתוב יותר. אולי לא. ההשראה מוזיקלית, כמו הזמן הפנוי לכתיבה, הולכת ואוזלת ואיתה גם החשק לכתוב (ולחיות). ובנימה אופטימית זאת אאחל לכולכם שנה טובה יותר.

אי בודד

מייל אורח של חבר אלמוני שרוצה לפרוק מעל החזה עול של חצי שנה באירלנד:

הכותרת המקורית היתה אחד עשר יום למניאק. עכשיו נשארו רק חמישה. בשבוע האחרון לא היו לי כוחות להמשיך לכתוב כאן שום דבר. הייתי עסוק במסיבת כריסטמס מטופשת ועתירת אלכוהול ובטיול פרידה מצידו הדרום המערבי של האי הארור הזה.

בחיים שלי אבל באמת בחיים שלי, לא שמחתי לחזור הביתה כ"כ. לחזור לת"א, המלוכלכת, המזיעה, הרועשת, הצפופה, המוצפת קטנועים מחורבנים. אבל פתאום מכאן, מהקדרות האין סופית הזו בדבלין, הכל נראה אחרת. במחשבה שניה, אני יותר שמח לעוף מכאן, לדעת שאני יוצא ולא חוזר, פחות אכפת לי לאן אני נוסע, העיקר שתיהיה שם שמש ושהאנשים יפתחו את ליבם.

עד היום, הייתי נוסע לטיול או ל"נסיעת עסקים" בעולם ההייטק המופרך או למסע של עבודות זמניות וטיול ביחד ואף פעם לא רציתי לחזור. תמיד חשבתי לעצמי איך הכל יכול להראות אחרת. כשהאויר קריר וכשלא מזיעים, כשהאנשים לא נדחפים לך בתור, כשיש רכבת תחתית ובחורות עם סגנון. כשיש מלא הופעות כל הזמן ואהבת אמת לשתייה.

יצאתי בסערה, אני חוזר כסחבה. סופר את הימים, כמו לפני השחרור מצה"ל. נא לא להרים גבה ולחשוב בבורות "יש מלא פאבים", "יש מוסיקה שמחה" , "אנשים מאד חברותיים". שקר לתיירים. האמת (שלי לפחות) היא שמשהו במקום הזה סגור. סגור-אטום-כבד-מדכא-טפשי-משמים-מעיק. נלחמתי בכל כוחי אך הפסדתי. ועכשיו אני משתדל להנות הנבטת שעועית מש ואזוקי.

אולי הכל בגלל הבחורות. ללא טיפת סקס אפיל. אלא אם כן כתפיים רחבות, רגליים שמנמנות (או סתם שמנות) שמתעקמות פנימה תוך כדי הליכה על עקבים בלתי אפשריים ומחשופים גועליים שאתה בהחלט לא רוצה להחשף אליהם עושים למישהו טוב. חוסר טעם מכעיס. מכעיס ומקומם.

בכל אופן, זה לא התחיל כ"כ גרוע כמו שזה נשמע (ועכשיו הרבה יותר גרוע ממה שזה נשמע).זה התחיל עם הרבה תקווה ורצון. ביולי מצאתי את עצמי קופץ בבוץ ונרטב בגשם בפסטיבל Oxegen , מזיל דמעות של אושר והתרגשות בהופעת האיחוד של Janes Addiction.

פרי פרל כמחווה לעם השתיינים האירי שתה וויסקי על הבמה ונתן הופעה כאילו היה בתחילת הקריירה. הסאונד היה מעולה וכל מה שאנסה לכתוב כאן לא יצליח לתאר את השמחה המוטרפת שאחזה בליבי ובנפשי ובשאר כמה אלפי אנשים באירוע הכ"כ מיוחד הזה. הלב נסק גבוה גבוה, הרבה מעל העננים גדושי הגשם. חוץ מזה ניתן לציין לטובה את Nick Cave שנתן הופעה במקביל להופעה של Kings of Leon. אינפלציה של הופעות.
בפסטיבל הזה, ישנים באוהלים. ומסתבר שבקרב בני נוער אירים שתויים במיוחד נפוץ מנהג קפיצה על אוהלים כאילו היו טרמפולינות. בשש בבוקר קמתי בחרדה כשהאוהל קורס עלי ומלמולי שיכורים ברקע. צעקתי משהו והם הלכו. כאילו שהייתי יכול לעשות משהו אם הם היו מחליטים להמשיך.

אולי הכל בגלל מזג האויר האפור העמוק, הרטוב והקר שבאמת מדכא. מחסור ממושך בקרני שמש שגורם כאן גם למקומיים להתאבד במסווה של תאונות דרכים רק כדי לקבל את כספי הביטוח, אולי הכל בגלל הכנסיה הקתולית שהגדירה שלזיין בחורות זה אאוט אך לזיין ילדים צעירים ורכים זה אין. אולי זה בגלל שהאנשים אומרים כאן Fecking במקום Fucking כבדרך אגב. כמו חלום הבלהות של קיפי בו האנשים מדברים שפה מוכרת אך למרות זאת אינם מובנים בכלל.

פסטיבל Electric Picnic בתחילת ספטמבר לא הצליח להציל את המצב. (אם כי ראויה לציון במיוחד הופעה סוחפת של Lamb)

ומשם העניינים החלו להדרדר באמת. בחודשים האחרונים עסקתי במהות הקשר בין חוסר בזקפה לבין מחסור בחיוכים. או בקשר בין מחסור בחיוכים למהירות הרוח ומידת אי הנוחות הנגרמת בזמן המתנה לאוטובוס כשמזג האויר משתין עליך בפרצוף ומכל הכיוונים (בניגוד לתוכניות שלי, אין כאן רכבת תחתית ואין כאן אף פעם מחסה מהגשם התמידי בתחנות האוטובוס). ובקשר של כל הנ"ל לתופעת הכמרים הפדופילים שהולכים ונחשפים כאן באי.

אוקטובר הביא איתו את מסיב אטאק בדבלין ואת הפיקסיז בלונדון אך כל התרוממות הרוח שקעה במהרה למראה הבחורות בדבלין שעדיין התהלכו להן בעקבים מבחילים על מרצפות האבן בטמפל בר (וגם בכל Fecking מדרכה אחרת). נובמבר הביא איתו בעיקר הרבה קור, מעט העלים הצהובים אדומים שנותרו החלו אוזלים מהעצים ואני ברחתי להפוגה מזרח תיכונית בברצלונה בתואנה של הופעה של דפש מוד. דצמבר כבר היה ממש דיכאון אמיתי כמו ערפל אפור כהה שהתפשט לי בגוף. חוץ מערב אחד קסום עם הפוגס (The Pogues) בדבלין. שיין מקגואן עדיין חי, ללא שיניים בכלל, בקושי עומד אך מלהיב את הקהל המקומי בקסם השיכורים שלו ובקולו החסון והחורק כאחד. ובאמת שהתרגשתי שפתיתי נייר מטופשים ירדו על הבמה בההדרן השלישי – Fairytale of New York וכל מיני אנשים אלימים למראה התחבקו לכבוד הקריסטמס. ביציאה מהאולימפיה (The Olympia Theatre) הקסם היה חזק כל כך שהמדרכות השחורות הרטובות ופסי הצבע הצהובים שבסמטא נצצו אלי כמו בחלום. בעצם, זה היה החלום שהביא אותי לכאן טוב היה להיזכר בו לפני שאגיד שלום ולא להתראות.

חוויה מוזיקלית עשירה היתה כאן. השאלה שנשאלת היא האם היה שווה לסבול את כל השאר. לכאורה לא, אבל בעצם כן. המוזיקה נצחה, רק בכמה נקודות.

To Philippe with love

A century ago, when I was 17, I had my first date in a house of my own, with a young goddess.
I arranged a fantastic table. Flowers, coquille St Jacques with grey shrimps, carpaccio, creme brulee and fine champagne.
Background music : the beach boys about surfing.

All wasted on that tart.
She was fantastic, hard body, c cup with nipples like my pink, a mind a la madame curie, and horny like madame de pompadour on a Wednesday.
(I will spare you a further description)

But she hated the beach boys and I ended with lots of dishes to clean and blue balls.

Well : honestly, maybe I was a bit clumsy and maybe I shouldn't have mentioned that evening that I was a peace nick and that I hated the Belgian army (her father was colonel and wing adjutant of our king)

Anyway, brother shachar, there are no beach boys on that music disk of yours.

So my request to drown in an evening of sentimental memories : do you have by any chance some music of the beach boys that you could forward me ?

Would be much appreciated

Philippe

The Beach Boys - Hang on to Your Ego

הוט צ'פ

כבר כמה חודשים שאני מתכנן פוסט כזה, מלא בכל טוב, מאתרים שמצלמים הופעות חיות שלמות וסיכוי סביר שלא שמעתם עליהם מעודכם. כמו כל תוכנית שלי, גם זאת נדחתה ולבסוף התנדפה לה אל האתר (שם נפגשה עם לימודי הפסנתר שלי, ריצה בפארק ובישול אסייאתי). יום אחד עוד אכתוב את הפוסט הזה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאע... לא, אני לא באמת מתכוון לזה. סביר שלא אכתוב על זה אף פעם.
אבל היום פגשתי במשהו שחיפשתי חודשים כדי להמחיש לעולם משהו שבלי עדות מצולמת אין טעם לנסות ולתאר (למרות שניסיתי). ובכן, לחובבי The Chap מביניכם, הנה פינוק אמיתי מבית Grandcrew, אחד האתרים הכי פורים בתחום. רק שיר אחד פה למטה אבל באתר עצמו ההופעה בשלמותה. להגביר את הווליום, להוריד נעליים ולהתחיל לחצוב ברצפה ובקירות הבית.

כן ארץ לזקנים

אני עסוק, עסוק מאוד. מאוד מאוד אפילו. חבל כי יש הרבה דברים שהייתי שמח לחלוק פה. אולי זה עוד יגיע יום אחד. בינתיים פיצוי קטן לסופ"ש. האזנה מלאה לאלבום החדש של Githead הגאונים עם הבס נוטף הדבש של מלכה שפיגל והגיטרות המהדהדות של קולין ניומן. זה כאן רק עד יום שני, תהנו.

ירדנו ל-12 דקות של תהילה

הילד, ג'ורג'

אין מה לדבר, זה לא סתם, אני מרגיש את זה. החיים שלי עולים מדרגה. כל העובדות מצביעות על זה. הנה, אם פעם השכן הכי סלבריטי שלי היה מוטי דניאל, שגר רחוב ליד ההורים שלי בחולון, היום אני מסתכל אחורה וצוחק על השנים ההן. לא כי מוטי דניאל לא דמות נערצת, חלילה, אבל אתם יודעים, היום, נו, אני במקום אחר. כבר לא שוחי-פרום-דה-בלוק. אל תתחילו איתי עכשיו אם המאז-שאתה-גר-בלונדון שלכם, בחייאת. עבדתי קשה בשביל להיות פה, קרעתי את התחת וכן, מגיע לי הגמול הזה. יש את אלה שימשיכו לגור ליד פושטק אלים* שלא מוסר ללבן מרסר כשצריך ויש את אלה שיעלו בסולם ויגורו, ממש כמוני, ליד בוי ג'ורג'.
בחיי אדוני. לא, הוא לא בכלא. קונה במכולת של הטורקי ליד הבית שלי. הייתה זאת יקירתי שזיהתה אותו והפנתה את תשומת ליבי אליו. אם זאת לא הייתה כתובת הקעקע המפורסמת על הראש שלו, הייתי חושב שאהובתי איבדה טוטאלית את שפיותה. קשה להאשים אותי, לזהות אותו בגרסה הנוכחית שלו מצריך דמיון מפותח, ירידה לפרטים וגיידאר של מעצבת אופנה. אבל בוי ג'ורג' זה בוי ג'ורג' ואני, לא תקחו את זה ממני, אני גר ליד סלבריטי. יום אחד, אולי אפילו נהיה חברים, נשב על איזה בירה בפאב השכונתי, אולי אפילו יזמין אותי הביתה לשמוע תקליטים (כבר סיכמתי עם יקירתי שאם אני לא מתקשר כל 15 דקות, היא פורצת פנימה עם הטורקי).

תהיתי מה הייתי משמיע לו, שיאתגר אותו קצת מעבר לחרא הדאנסי שהוא מנגן בתור דיג'יי. אם זה היה היום, אני חושב שהייתי משמיע לו את Rainbow Arabia. להקה שנשמעת כמו חיבור של Gang Gang Dance, BLK JKS ו-M.I.A מה שמותיר את המאזין עם אלבום דאב-דאנס-ערבי-אפריקאי-טרופי. תענוג לאוזניים ופסקול שגורם לראש שלי לנוע קדימה ואחורה (כי הגוף, הוא כבר עייף). מסתבר שמאחורי המוזיקה המבריקה הזאת בעל ואישה שאחרי שלוש שנות נישואין החליטו שבמקום לקנות חרוזים אנאלים לתיבול הזוגיות אולי כדאי שיקליטו קצת מהמוזיקה שלהם במרתף הבית. לא החלטה רעה בכלל.

Rainbow Arabia – Holiday in Congo
Rainbow Arabia – Kabukimono

ואם זאת לא הייתה הקשת הערביה הייתי בטח מנגן לו קצת את My Toys Like Me, שיתפתל קצת בכורסא. עוד קוקטייל לונדוני שנשמע כמו כל כך הרבה דברים לפניו מאחוריו ומצדדיו אבל בו זמנית בעל טעם משל עצמו. למעשה, כל שיר בתוכו הוא קוקטייל חדש. טריפ הופ פוגש טויטרוניקה וגזזת מוזיקלית כללית (ולמאותגרים ז'אנרית: דמיינו את מרטינה טופלי בירד משחקת טטריס). אני חושב שאזמין אותם לדיג'יי סט ביומולדת שנה של הבן שלי.

My Toys Like Me – Barnaby
My Toys Like Me – Superpowers
My Toys Like Me – Sweetheart


* רק למען הסר ספק, אני עדין אוהב את מוטי דניאל בכל ליבי.

עם כיסוי 9

עם כיסוי 8

שניה רגע עם הכיסויים, יש פניה לאומה

עם כיסוי 7

עם כיסוי 6

עם כיסוי 5

עם כיסוי 4

עם כיסוי 3

עם כיסוי 2

דם, יזע, דמעות ואהבה

כבר שבועיים שאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה, הייתי זקוק לכמה ימים בשביל למצוא את המילים. אני חושש שכשלתי. כל מאות ההופעות שראיתי לא היו הכנה לזה. מסתבר שיש הופעות ויש הופעה של פרל ג'ם. הופעה שהשאירה מאחור כל אחת אחרת שאי פעם הייתי בה עד שאין טעם בכלל להסתכל אחורה – אפילו הופעות מושלמות כמו אלו של לאונרד כהן, רדיוהד, פורטיסהד וארקייד פייר נראות בהשוואה כמו פריטת אקורד צורמת על גיטרה לא מכוונת.
התרגשתי בימים שלפני. התרגשות בוגרת כזאת, לא חסרת גבולות אלא עמוקה ומלאת נסיון – משהו טוב עומד לקרות, אני יודע. ביום ההופעה, אפפה אותי תחושה מוזרה של השלמה. הייתי נטול ציפיות, לא היה לי חשוב מה עומד לפני. אני חושב שזאת אהבה, אהבה לא אנוכית, נטולת תנאים. ב-O2 Arena גיליתי שהקהל מורכב מיותר מבוגרים מאשר צעירים. לא ידעתי לאיזה אחד מהמחנות אני משתייך אבל באותו ערב לתהיה הזאת לא הייתה שום רלונטיות.

The souless pop-machine that is the O2 became for one night only the most intimate, most inspiring venue I've been at. By the end of "release", every hair on my body was bolt upright. And they stayed that way for 3hrs. Utterly, utterly flawless. (qthemusic.com)

העובדה שהם מופיעים כל כך מעט באירופה וכל הופעה סולד אאוט בדקות (14, ליתר דיוק), הופכת כל הופעה שלהם לתחושת זכות אדירה. אפילו בלונדון בה הגישה הרווחת להופעה שהפסדת היא לא-נורא-אתפוס-אותם-בסיבוב-הבא-בעוד-שנה-לכל-היותר, הייתה התרגשות באויר. לא רק שלי. אנשים החליפו מבטים מצועפים וחיוכים של אושר עוד לפני שהתחילה ההופעה. זאת לעולם תהיה האינטרפרטציה שלי, אבל אני מוכן להשבע שבאותו הערב, כל מי שהיה נוכח שם חלק את ההרגשה הזאת. אהבה.
אחרי דקות ספורות למדתי שהבחור שעמד לידי היה בן 33, שני ילדים, בא עם אחותו להופעה. פעם שלישית שהוא רואה את פרל ג'ם. התרגש בשבילי שזאת הפעם הראשונה שלי. כל הערב קנינו בירות אחד לשני בתורות ואפילו לא שאלנו אחד לשמו של השני. הוא לא הפסיק להתייחס לאדי וודר בתור "אלוהים". אני אישית חושב שאדי וודר הוא האב, הבן ורוח הקודש.

כשמי שהיה הגורו המוזיקלי שלי כשהייתי נער שמע את הקול של אדי וודר, בפעם הראשונה שלשם שינוי השמעתי לו מה אני אוהב, הוא קימט את המצח ואמר בדאגה "אם הוא ימשיך לשיר ככה, עוד עשר שנים לא ישאר לו קול". שמונה עשרה שנים חלפו מאז והקול של אדי וודר לא השתנה אף לא בגוון העדין ביותר. הוא עדיין מרעיד את נימי נפשי. אבל זה הדבר היחיד שאספר על הסאונד, התאורה או כל פרט טכני אחר. באותו אופן שמאמינים לא בוחרים את המקום בו יתפללו על פי יופיים של הויטראז'ים, אין סיבה לספר על התפאורה בהופעה. הרי מדובר בחוויה דתית לכל דבר. כן – אמוציונלית, סוחפת, כובשת לא שכלתנית, חסרת מודעות עצמית – דתית.

Redeemed my faith in humanity. Too many times soulless, money hungry 'musicians' come and lip-synch their way through sets......then there's a concert like the one played by Pearl Jam at the O2...from the heart...all blood, sweat and tears....a group of guys at one with their music, their talent and their audience. Has there ever been a better concert at the O2? All acts following this have a lot to live up with. Wonder if it's even worth trying. (qthemusic.com)

והסטליסט, שעתיים וחצי של קפיצה בין אלבומים ושירים שכל אחד מהם קשור בזכרון ספציפי ותקופה בחיים. אפילו שירים מ-Yield, שגרם לקרע העמוק בינינו. כמו מכונת זמן רגשית, ביקור בכל כך הרבה זכרונות שלא ידעת שעוד קיימים בי. איך אפשר שלא להתרגש עד דמעות? והקאבר המופלא ל-Love, Reign O'er Me, מי האמין שאזכה לראות אותו בהופעה? (נראה שכל קאבר שפרל ג'ם עושים ל-The Who מתעלה על המקור).

Anyone else go? Unbefuckinlievable. They played a marathon 2.5 hour, double encore enormo-set of killer tune after killer tune after killer tune. I've been to some arena/stadium gigs in my time, but I've NEVER witnessed an atmosphere like that in a venue of that size before. Not Springsteen, not Oasis, not Metallica...none of 'em. (Drowned in Sound)

לפני שלוש שנים כתבתי שהם לא מזיזים לי יותר. לראות אותם בהופעה היה כמו לראות את האקסית שלך ולהבין בן רגע שאף פעם לא הפסקת לאהוב אותה (הערה ליקירתי: לא, אין זאת אנלוגיה לקודמתך, "המשמעותית"). היום אני מרגיש כמו קרמר, מתחנן בפני החברה שתיקח אותי בחזרה. כל מה שחשבתי שאיבדתי, עדין שם. כל מה שהנחתי שהשתנה פשוט היה רדום וחיכה לגירוי הנכון שיעיר אותו.
ואם אפשר, אסיים בקריאה נרגשת: "שוקי, באמא שלך, תביא כבר את פרל ג'ם לארץ!". ועד אז תחסכו כל שקל שאתם רק יכולים וטוסו לראות אותם, לא משנה איפה. לא משנה מה המחיר. חיים רק פעם אחת.

דם

יזע

דמעות

אהבה