שנה

אם זה היה תלוי בי, הייתי מרכיב אוסף שונה לחלוטין למסיבת יום ההולדת הראשונה של הבן שלי. הזדמנות נהדרת לבנות פלייליסט קטלני, גאוני, מבריק ויחיד במינו שישאיר גברים, נשים וטף פעורי אוזניים ואסירי תודה. יקירתי היא זאת שהציצה מעבר לכתפי ותהתה האם שוב אני כמהה לשורשיי האבודים כשראתה אותי בוחר בקפידה שיר של עפרה חזה. "זה יהיה נהדר מחר, אני אומר לך!" חייכתי בהתרגשות. אצבעה הארוכה נשלחה לכפתור ה-del והפסיקה הוכרזה בלחישה נוקבת "תשכח מזה. יש לך כמה אלפים של אלבומים, תבחר איזה כמה שיתנגנו טוב ברקע ותפסיק לשחק בדיג'יי". היא צודקת, אבל לא מהסיבה שהיא חושבת. הרי לא משנה מה אנגן זה יפול על אוזניים ערלות, אז למה בכלל לטרוח? (ויסלחו לי מעט האנשים שיהיו במסיבה ואכן אוחזים בטעם מוזיקלי, אנא הציגו עצמכם בפני עם נימוקים ודוגמאות ותזכו לפיצוי).
אבל בדקות לפני שכולם יגיעו, אני יודע כבר בדיוק מה אנגן. כבר חודש שאני מזריק לעצמי לפחות פעם אחת ביום את השיר הזה שגורם לי לרצות לקפוץ למרחקים עמוקים; כש-Adem, אחד האנשים שאני יותר אוהב בעולם, חבר ל-Pictish Trail אפשר היה לחשוב שיתחילו דיבורים על עוד מיני-סופר-גרופ שהולכים להתפלש בהייפ אינדי-פולקי אבל בדיוק אז שוברים השניים האלה את הכלים ומחליטים שבעצם הם רוצים לעשות מוזיקה אלקטרונית ואם אפשר אז בכלל בלי להזכיר שהם אלה שעומדים מאחוריה. וכך יצרו להם את האלטר-אגו שלהם: Silver Columns. אחרי שזה תפס את האוזניים של לא מעט אנשים, היוצרים בחרו לצאת מהארון ולחשוף את זהותם. טריק שווקי? חשש מסטיגמות? פחד במה? למי אכפת. העבודה על האלבום בעיצומה. אני מחזיק אצבעות, יש סיכוי שלקיץ הזה יהיה פסקול מוצלח.

Silver Columns – Cavalier :: Time+ Space machine Remix

ודרך אגב, מי שאחראי על הרמיקס האדיר למעלה הוא The Time and Space Machine, שמוציא ממש עכשיו אלבום חדש, Set Phazers to Stun. אם שמות כמו Caribou ו-The Aliens מרגשים אתכם, סיכוי סביר שתחבבו גם את הפסיכדל הזה. לא בדיוק מישהו שהייתי מרגיש נוח שיסתובב בחברת ילדים אבל למבוגרים הוא בהחלט עושה נעים.

The Time and Space Machine – Children of the Sun

אחכה לך בשדות

אף פעם לא מצאתי את הרעיון של פסטיבל מוזיקה קוסם במיוחד. כל הקונספט של להיות קילומטרים מהבמה, מוקף בעשרות בריטונים שהתקלחו בפעם האחרונה לפני 3 ומאז צרכו כמות בירה ששקולה לאגם קטן בסקוטלנד לא קוסם לי. ואם במקום סגור הם לא סותמים את הפה לשניה, מי יודע מה יקרה בפסטיבל. ובכלל, זה בטח כמו מין במושב האחורי – זה רק מצטלם טוב.
אבל, לפעמים אפילו זקן עקשן שכמותי מניח את העקרונות האינפטיליים שלו בצד; כששמעתי על פסטיבל חדש, Field Day Festival, בן יום אחד, מטר מהבית, במחיר של הופעה וחצי, עם אוסף אומנים שגרם לי לזיקפה קלה, לא היססתי. הקיץ הזה שחון בהופעות גם ככה, אין סיבה לא לפנק את עצמי.
האתגר הפסיכולוגי לאדם אנאלי כמוני הוא עצום – הבחירה לאיזה מההופעות ללכת והידיעה שבכל רגע נתון אני מפסיד הופעה אחרת היא משהו שמצריך התכוננות אמיתית מצידי. כדי להתחיל בהתרסה עצמית, לקחתי את עצתו של ויק מאקי (עצה שכמעט עלתה לו בחייו מאוחר יותר) והחלטנו להגיע לשם שעה אחרי ההתחלה הרשמית, דווקא.
בפעם השלישית בקיץ בסך הכל, בדרך נס, התפזרו להם העננים הרעים וחשפו מחזה נדיר של שמש קופחת. בטי שירט מהוהה, מכנסיים קצרים וכפכפים צעדתי לי בנונשלנטיות על הדשא אל תוך מתחם הפסטיבל כשמהבמה המרכזית בקעו צלילים מוכרים. Caribou כבר התחילו לנגן. רצתי כמו ילדה מבוהלת, משאיר את כל הנונשלנטיות מאחורי, והשתחלתי בין הקהל הדליל אל קרבת הבמה.
Caribou 13:30. באמצע הרחבה בול בין שני הרמקולים, בקרבת הבמה, רחוק מאחור – לא משנה איפה עמדתי ומי מאחורי ומצדדי – הסאונד היה מחורבן. אני מניח שזה לא באשמת הקריבוס. הבמה בנויה כנראה להופעות פסטיבל, קצת יותר רועשות וכובשות. המוזיקה של קריבו, התפזרה לכל עבר והעדינות המורכבת שלה הלכה קצת לאיבוד באויר הפתוח. הפיסות שהצלחתי ללכוד באוזניי עדיין היו נפלאות; גרסאות פסיכדליות במיוחד לאלבום האחרון, עם סולואי תופים ארוכים שמנוגנים בו זמנית על ידי שני מתופפים (קונץ שקונה אותי תמיד). עשה חשק לעוד, מזל שהיו עוד 9 שעות של הופעות.
Strange Death of Liberal England 13:50. האי.פי. הראשון שלהם סיקרן אותי לשמוע אותם בהופעה חיה. עם סולן שנראה כמו הצאצא הישר של ניקול קידמן וסיידשואו בוב לינוקות האלה יש בעיית כריזמה קלה, אבל שום דבר שהזמן ואוקסי לא יתקנו. 30 דקות של הופעה הם לא בדיוק פרק הזמן שישנה משהו ולכן החלטתי לפרוש לכוון ההופעה הבאה (אין לי רגע דל).
Fridge 14:30. יסלחו לי האייפוד הרעב ושאר העולם אבל פרידג' לא עושים לי כלום. נתנו הופעה טובה, אני מניח, אבל עשן הצלייה של מה שהיה פעם פרה פיתה אותי להקשיב להופעה מרחוק בעודי עומד בתור האינסופי להזין את עצמי. היום עוד ארוך, אני חייב אנרגיה.
James Yorkston 15:45. אחרי שתי הקציצות השרופות, שהיו מביישות אפילו את המבורגרי, ובפרט בשל העדר הבירה (תור של 20 דקות? אני אשאר צמא בחושך, תודה) הייתי זקוק למנוחה. עשינו את דרכנו לבמת הפולק, את ההופעות כאן רואים בישיבה. בעודי נמרח תחת עץ רענן, הלפרקון הסקוטי עלה ונתן כמה שירים. יופי של פסקול לנמנום אחרי הצהריים.
בתום השלף שטונדה הגיע המשבר הראשון: בבמה המרכזית The Aliens עולים עוד רגע, בבמה שהתרסקנו בה אלה Vetiver שמופיעים מיד. הסתכלתי לתוך נפשי וחיפשתי את התשובה הנכונה והטהורה ביותר כששמעתי את קולו של מאקי ממלמל מתוך שינה "אני מפה, לא זז לשום מקום". ובכן, הפור נפל.
Vetiver 16:30. כבר הרבה זמן שקיויתי לתפוס את החבורה הזאת. פתי-בר נראים בדיוק כמו שדמיינתי. למעשה, אם לא הייתי יודע מאיפה הם והיו מבקשים ממני לנחש לא הייתי חושב על שום מקום אחר מלבד סן פרנסיסקו, וליתר דיוק הייתי מוסיף שהם כנראה גרים בקומונה ב Haight-Ashbury. אחד אחרי השני, אנשים ויתרו על רעיון הישיבה והתחילו להתגודד בקרבת הבמה. אני לא יכול לדמיין דרך נעימה יותר להקיץ בצהריים חמים מאשר פתי-בר. אינדי פולק אמריקאי מחבק שמוגש על ידי אוסף של חברים של דבנדרה בנהרט. תענוג.
Adem 17:30. "תגיד, זה לא הקובי האוז הזה, שניגן בבס אצל פרידג'?" שואל אותי ויק. "אבחנה דקה, ניכר שאתה בלש מוכשר, האדון מאקי" עניתי. את אדמ כבר ראיתי וזאת בדיוק הסיבה שהתעקשתי לראות אותו שוב. מהרגע שהוא מגיע, נעים פתאום. אין תחושה שלבמה עלה כוכב ענק, אלא חבר שלך, שרק במקרה עוד לא יצא לכם להכיר. מאדמ קורנת צניעות ורגישות וזה עוד לפני שאני מזכיר את המוזיקה שלו. למעשה, המוזיקה שלו היא השתקפות די מדוייקת של איך שהוא נראה. הוא גם היחיד שמסוגל לגרום לי לרחף לחלוטין, לשכוח שאני במקום פתוח, בין עשרות אנשים ולקחת אותי איתו למסע באהבה וכוכבים אחרים. יום אחד אני עוד אחבק אותו. בסוף ההופעה ויק מאקי ניגב את הדמעות שלו בשרוול שלי, הודה לי שגררתי אותו לפסטיבל ושהכל היה שווה רק בשביל החנון הרגיש הזה. אין כמו גבר מסוקס שבוכה ממוזיקה בפומבי. פעם אחרונה שאני משמיע לו את אדמ.
Archie Bronson Outfit 18:30. מישהו במארגנים התבלבל או סתם חשב שיהיה מצחיק לשים את ארצ'י ברונסון בבמה של הפולק. אנחנו, כמובן, בחרנו באופציה העצלנית ונשארנו לראות אותם. באופן לא ברור מצאנו את עצמנו עומדים בשורה הראשונה, כמו שתי גרופיות, משלימים עם העובדה שעור התוף שלנו עומד לצאת לקרב על חייו בחצי שעה הקרובה. לארצ'י ולי היה חשבון קטן לסגור מאז הפגישה האחרונה שלנו. זאת ההזדמנות האחרונה שאני נותן להם להראות לי שהם יודעים להופיע כמו שמספרים. בשניה שהם עולים לבמה, עוד לפני שניגשו לכלים, הם פונים להחליף מילה עם הסאונדמן. הנה זה מתחיל, חשבתי, התירוצים עוד שניה יעופו לכל עבר. אבל זה לא קרה. ארצ'י התחילו לנגן וזה היה כמו טיפול שורש עם פטיש אויר, כמו התחושה בלשון שמלקקים בטריה 9 וולט, רק בכל הגוף. איזה אנרגיות. אבל מי שהכי בלט, היה נגן כלי הנשיפה שלהם. הבחור הוא הדבר הכי חבוט שאפשר לדמיין, כמו כלב אשפתות מוזנח ועקום, הוא עומד על הבמה, תמהוני ברמ"ח איבריו – שיער מדובלל באורך משתנה, זקן עבות ומלוכלך ופנים חרושות קמטים. את השמיעה, אני מניח, הוא איבד בהופעה השלישית שלו עם ארצ'י. למעשה, הוא נראה כאילו ביום יום הוא במצב של עלפון סטטי מצריכה מוגזמת של אלכוהול וסמים, מלבד הפעמים שמעירים אותו בבוקר ההופעה ומאביסים אותו בקפה, מקווים שגם הפעם הוא ישאר בהכרה עד סוף ההופעה. כשהוא מנגן על שני הסקסופונים שלו בו זמנית, הכל נראה מוצדק. העיניים שלו נעצמות, הפנים מאדימות ממאמץ, השיער מכסה את הפנים, והחריקות הצורמות שלו משלימות את הרעש הגאוני של החבורה המאותגרת גילוח הזאת. אבל הוא לא היחיד ששופך את דמו על הבמה; המתופף מרביץ לתופים כאילו חייו תלויים בזה. חם, מעייף, קשה – לא חשוב. חייבים להמשיך לתופף. לקראת סוף ההופעה, הסאונדמן ניתק את החשמל. בחיי. הם ניגנו בווליום גבוה מהמותר (הא?) והתעקשו לא להנמיך את המגברים. סיפור גבורה מודרנית, אני אומר לכם. צריך ללמד את זה בבתי ספר.
אחרי האקסטזה הזאת באה דילמה נוספת – Battles מול Bat for Lashes. הגוף שלי היה טעון ויברציות ודרש עוד ולכן נאלצתי להתנצל בפני נטאשה (שעמדה מאחורי באדמ, גררר...) ולהזיז את עצמי לכוון הבמה המרכזית.
Battles 19:30. אם שכרוני אינו מטעה אותי לא הזכרתי אף פעם את השם הזה על דפי הבלוג. לא חשבתי שיש מה עוד להוסיף על הביקורות המהללות שבאו מכל כוון אפשרי ושכמותן לא קראתי בשנים האחרונות. האמת היא שבפעמים הראשונות לא הבנתי על מה מדובר והייתי קרוב מאוד לצאת בפוסט "המלך ערום", רק שעד שהתיישבתי לקרוא אותו שמשהו קרה . האלבום לאט לאט נפתח אלי וגילה לי עולם פנימי עשיר, מסקרן ומאתגר. אם עושים את המאמץ, באמת מגלים את אחת היצירות היותר יחודיות בשנים האחרונות, כזאת שבשביל לתאר אותה צריך להמציא מילים חדשות. הבעיה היחידה היא שזהו אלבום שממש צריך לרצות לשמוע לפני שמנגנים אחרת חוטפים כאב ראש מיידי. האם אפשר בכלל לשחזר את כל הרבדים המוזיקליים – התיפוף, הלופים, הגמדים והשריקות בהופעה? ומה יהיה אם בשלישי לא יבוא לי? התשובה פשוטה; זה נשמע מצויין, אפילו מרשים. ועם זאת, נשארתי אדיש. יכול להיות שזה אלבום כזה שהוא יצירת מופת בגבולות הסלון אבל מחוצה לו הוא פשוט עשוי להיות מחוץ לקונטקסט. צרות של עשירים, אני יודע.
Late of the Pier 20:15. מאז פעם אחרונה שהזכרתי אותם, הילדים האלה נהיו דבר די חם פה באי. כשהגעתי לבמה שלהם מצאתי שוב 4 עוללים מנגנים. הגיל הממוצע של להקות באי הזה יורד ויורד. אחרי דקות של הופעה הם מורידים חולצות וחושפים מחזה קשה. אף לא שערה אחת לרפואה על גופותיהם הבתוליים. במקום השערות (או בשל העדרן) מצויירים להם קווים שחורים שמחלקים את גופם לצורות גאומטריות שונות. מחאה על שיעורי הבית בהנדסת המרחב שקיבלו לחופש? מסרים שטניים לחנונים? הומאג' לטנגרם? אני זקן מדי בשביל להבין. התייאשתי מהם די מהר – הם היו יותר מדי עסוקים בעצמם ופחות מדי במוזיקה שלהם וחוץ מזה לידי עמדה ילדה בלונדה מטומטמת שהתעקשה לדרוך עם נעלי העקב המחודדות שלה על כפות הרגליים השבריריות שלי. מאז התפוז המכני לא נראתה באנגליה התעללות כה מזעזעת בזקנים.
וכאן מגיע הקליימקס בסיפור הכה ארוך הזה. דילמה משולשת – Four Tet, The Liars או Justice? ברגעים הקשים ביותר, אני מוצא את עצמי צלול באופן מיוחד. במצבים הלחוצים ביותר, אני מוצא את השלווה הפנימית שלי בקלות יתרה. ידעתי בדיוק מה הייתי צריך לעשות. פסטיבל שלם בלי בירה אחת. מה היה לי עוד לעשות שם? 10 דקות הליכה מהפארק המתינו לנו שני פיינטים מהבילים. סיום הולם ליום שכזה.

אם צלחתם את הפוסט הארוך ביותר עד היום, אתם נמנים כנראה על האוסף האיכותי של קוראי מונוקרייב. אז קודם כל, הנה לכם מיקסטייפ (גם בנגן למעלה) בהשראת האומנים בפסטיבל, אלה שראיתי ואלה שלא. מעבר לזה, בוודאי תשמחו לדעת שהיום ממש מונוקרייב חוגג שנתיים. רטרוספקטיבה, אינטרוספקטיבה והרהורי פרישה בפוסטים הקרובים.

זמנך חזר

לונדון. דוסדלדורף. לונדון. בריסל. אנטוורפן. ברוג'. לונדון. תל אביב. לונדון. סטוקהולם. לונדון. כמו טיילר דרדן, רודף אחרי עצמי רק בשביל לגלות שכבר הייתי שם ושוב הגעתי מאוחר, לא יודע בשביל מה. חודש מאז שהפסקתי לעבוד, חודש מאז הפוסט האחרון. הקשר בין הדברים שעליהם אני רוצה לכתוב למוזיקה הולך ומתרופף, המציאות הולכת ומתפוררת. המוזיקה ניגרת מהאוזניים ונוזלת לאיטה על הצוואר והידיים ומכתימה את המקלדת. הנה נסיון אמיץ לחזור לשגרה מוכרת. אחריו יש סיכוי טוב שתגיע מסה ארוכה על מהות הקיום (שלי).

Spare Time Machine, החדש של Pepe Deluxe, תפס אותי לא מוכן. לכאורה, אין שום דבר שהפינים האלה יעשו שאמור להפתיע, שהרי מדובר באותם אנשים ששוזרים מוזיקה לטינית, אלקטרונית ופאנק באותו אלבום מבלי למצמץ. למרות כל זה, ההחלטה לצאת עם אלבום קונספט של רוקנרול פסיכדלי, עם סאונד הארד קור היישר מלפני 40 שנה, היא אמיצה כמעט כמו החזרה של רוקי בלבואה לזירה, ולא פחות מוצלחת ממנה.

Pepe Deluxe - Mischief of Cloud Six

אם לפפה דלוקס יש מכונת זמן רזרבית, הוא כנראה נתן אותה ל-Caribou. האלבום החדש שלהם, הקרוי על שם מעצמת הכדורגל העולה, נשמע כמו תוספת אינטליגנטית לדיסקוגרפיה של הרוק הבריטי של סוף שנות ה-60. הריח המתוק שהאלבום מדיף מגיע ככל הנראה מהפרחים השזורים בשערם של הקריבו. נסו לדמיין את חור בלבנה של רוקפור, מרתק עוד יותר ותחליפו את הרצון העז למות בכל סוף שיר בדחף לחבק מישהו שאתם אוהבים.

Caribou - After Hours

האי הזה מצליח להמציא להקות בינוניות++ באופן בלתי סביר, עם העובדה הזאת כבר השלמתי. במקום לנסות למצוא תירוצים לאיך ולמה זה קורה, החלטתי להתחפר בעמדת המאזין ולהנות מהכישרון הבלתי נתפס של הילדים באי הזה לייצר להיטים. האחרונים ברשימה הם Cajun Dance Party. אלבום הבכורה שלהם Amylase הוא עוד אלבום אינדי-פופ שהיום כולם מהללים ובעוד שנה אולי ישכח ואולי לא. ועם זאת, בחלק מהשירים הקול של הסולן מזכיר כל כך את רוברט סמית' הצעיר עד שקשה להבין אם הוא מושפע ממנו, מחקה אותו או סתם קרוב משפחה רחוק. מבחינתי, התוספת הזאת הופכת את האלבום ליופי של דבר.

Cajun Dance Party - Colourful Life
Cajun Dance Party - The Next Untouchable

אבל אנגליה היא לא האי היחיד, יש עוד איים. ניו זילנד, לדוגמא. אל תתנו לעובדה שהוא רגוע, מרהיב ביופיו ונשלט על ידי רוב של כבשים להטעות אתכם. מדובר בשלוחה נוספת של הממלכה הבריטית ולכן אין סיבה שלהקת הפופ-Pאנק הכי כיפית תבוא משם. את Cut Off Your Hands יצא לי לראות בהופעה במקרה עוד לפני שידעתי מי הם. אחרי שצפיתי בסולן עושה סטייג' דייב על הגב אל תוך רחבה ריקה מאנשים תוך כדי שהוא ממשיך לשיר ומיד ניתז מהרצפה, מטפס על קורות עץ גבוהות מעל הבר רק כדי להשתלשל מהם ולשתות בירה ישירות מברז הבירה אל מול עיניו המשתאות של הברמן שחשב שהוא כבר ראה הכל בחיים, הבנתי שהילדים האלה בסדר. אבל אל תתנו לאסוציאציות הפאנקיסטיות או לאקרובטיות של הסולן להפחיד אותכם. מאחורי תחפושות הזאב מתחבאים כבשים חמודים ורכים, כמעט כמו פרנץ פרדיננד.

Cut Off Your Hands –You and I