שמישהו יטפל בך

לא כל יום רואים משהו כזה. יכול להיות שאני לגמרי בפיגור כי מסתבר שהקטע הזה די ישן, אבל האימפקט לא עוזב אותי כבר שבוע. איזה איש גאון, איזה כשרון מבריק. מה הוא עושה שם? ואיך לעזאזל כל זה התחיל? יום אחד במקרה הוא שם כדור ביליארד בפה וגילה את היכולות המופלאות שלו? מה עוד הוא יכול לעשות עם זה? במקרים כאלה, אני פונה להשתמש בעצה הטובה ביותר שקיבלתי עד היום – במופרע ממך אל תחקור.
ובכל זאת, זה בלוג של מוזיקה, לא? אז הנה הקישור הכי ליים שתמצאו; הכינוי של הסטיבי סטאר הזה הוא The Regurgitator (מעלה הגירה) שזה גם שם של הרכב אוסטרלי שעשה רמיקס היסטרי לנעימת הפתיחה של הסדרה האלילית Are you being served שהייתי מכור אליה בתור ילד (למרות שאז בטח הבנתי רק חצי מהבדיחות והשנינויות הבריטיות). המוח שלי עובד באופן מאוד אסוציאטיבי, אז בשביל לחסוך מכם זכרון ילדות משמים, קבלו את השיר שהבטחתי.

Regurgitator – Are You Being Served

תגליות מאוחרות

חשבתי הרבה על מה שחברי הזקן והחכם אמר כאן לא מזמן, ולמרות התגובה שלי, שמתייגת אותי כטיפוס אנאלי שיתן צ'אנס שני לכל אלבום, אני חייב להודות שאני סובל מאותם הסימפטומים בדיוק.
אני חסר סבלנות, אני חורץ דעה, אני מתעייף בקלות ואני רוצה את הסיפוק שלי כאן ועכשיו. זאת בדיוק הסיבה שהייתי יהיר מספיק בשביל לבטל את האלבום של Tapes 'n Tapes, שחרצתי את גורלו בפזיזות. בשמיעה ראשונה, הוא לא נשמע מגובש ותופס את האוזן יותר מדי, אבל במבחן הזמן, הוא אלבום לגמרי כיפי, וכדאי שאני אתקן את העוול.
זאת כנראה גם הסיבה שלקחו לי בערך 10 דקות בשביל לאהוב את Cedars של Clearlake ששמעתי השבוע בפעם הראשונה (אני בפיגור, אני יודע. Amber, החדש שלהם שיוצא מחר, כבר מסתובב חופשי בסייבר ספייס הקרוב לביתכם). סידרס הוא מסוג האלבומים האלה שמרוב שהוא נשמע מוכר, הוא גורם לי לתהות אם שמעתי אותו בעבר והספקתי לשכוח. אוסף של שירים קליטים במשקל קל-בינוני, ולא ממוחזרים יותר מדי. יש לי תחושה חזקה שהוא יעמוד במבחן הזמן, ואני כבר מאוד סקרן לגבי החדש. מבטיח לעדכן עוד כמה ימים. בינתיים, דגימה מסידרס, למי שעוד לא מכיר (אני לבד פה?) ומיקס של הקריבו לשיר מאמבר.

Clearlake – The Mind Is Evil
Clearlake - Good Clean Fun: Caribou remix

קוסינוס סולמית

בשירותים מעופשים של דיג'יי בר מה-זה-מגניב, שממוקם על חורבות של שירותים ציבוריים, תוך כדי שאני מרוקן מעצמי פיינטים של בירה שימצאו את דרכם לתמזה, הייתי עסוק בקריאה אינטנסיבית של דף A4 שהיה תלוי על הקיר, מודפס בפונט אריאל 8, וכולו המלצה ארוכה ומנומקת על להקה אלמונית בשם Sine Star Project.
לקרוא תוך כדי שאתה משתין זאת לא משימה קלה, לזכור את השם של הלהקה עד שאתה מגיע הביתה זה כבר ממש משהו שמצריך כח רצון עז. כל מי שמכיר אותי יכול להעיד שכשמדובר בכח רצון, אני הראשון לפרוש. בדרך נס, כשהתעוררתי היום בצהריים, הדבר הראשון שעלה באוב היה השם של הלהקה.
מוקדם לומר אם תצא מכאן בשורה אמיתית, אבל שמיעה ראשונית בהחלט עשתה לי חשק לשים את היד על האלבום. קצת קשה בהתחשב בעובדה שהוא יוצא רק עוד שבוע. בינתיים תסתפקו באתר שלהם שמציע כמה שירים וב-myspace שמציע כמה אחרים. אם הם יהיו להיט היסטרי אני מבטיח להסתובב עם חזה נפוח מגאווה. אם לא, אז its nevermind.

לופי דה-לופ

And the glass handed kites של Mew מתנגן אצלי כבר שבוע ב-repeat, וזה כי:

הם עושים מעשים מגונים במקצבים שלהם.

יש שם משהו לא הגיוני אבל בכל זאת עובד.

הלחנים פשוט מעולים.

זה לא רועש מדי, לא שקט מדי, לא עצוב מדי, לא שמח מדי. בשבדית קוראים לזה לוֹגוֹם. בדרך כלל אני ממש לא בעד אבל במקרה הזה כן.

אחרי מבול מוזיקה משובחת מאיסלנד, נורווגיה, שבדיה ופינלנד – גם לדנמרק מגיע קצת יחס.

האלבום הוא כמעט כולו יצירה אחת רצופה ללא הפסקה וללא ירידה באיכות. סחתין.

שירה בשני קולות עושה לי את זה מאז ששרנו "אל בורות המים" במקהלת ביה"ס בכיתה ב', ו-Mew שרים אפילו בשלושה.

יש כל כך הרבה שירים טובים שזה ממש לא משנה מאיפה מתחילים ואיפה מפסיקים.

הם אומרים “ostrich” באחד השירים. יען בשיר זה עניין חסר תקדים מבחינתי.

Better late than never

I wouldn't say I completely agree with the list, but still, when you come across 50(!) downloadable music videos you gotta share it. Have fun!

אשליה מתקנת

הימים מתחילים להתארך, אני מרגיש את זה. כשאני יוצא מהבית לעבודה ב-7:45 כבר לא לגמרי חושך וכשאני יוצא מהעבודה ב-17:15 אני יכול להשבע שממש לא מזמן הייתה שקיעה. הייתי רוצה לספר שאני מתנחם בעובדה שבמהלך היום יוצא לי לתפוס איזה כמה דקות שמש נעימות אבל זה פשוט לא קורה. גם כשהעננים האפורים משחררים אותה לחופשי היא לא אותה השמש החמה והמלטפת שאני זוכר אלא שמש קרה וזועפת.
לקחת בחור נאו-מזרח-תיכוני כמוני ולמנוע ממנו שמש זה לא דבר אנושי לעשות. זה חזק ממני. לאט לאט, אני מרגיש איך זה מחלחל אל כל תחומי החיים שלי. אפילו הטעם המוזיקלי שלי מגיב למחסור; כל אלבומי הפולק, הסינגר-סונגרייטר והסיגור רוסים למיניהם שבימים כתקנם בישראל באו לידי ביטוי מועט מדי, הפכו להיות הדבר היחיד שאני שומע. הרגשתי שאני חייב לקום ולעשות משהו או שעוד מעט אני אתחיל להשמע כמו אחד מחברי מפקדת 'האייפוד הרעב', שמקבל זקפה קלה מכל גשם מקומי.
אז אחרי חודשיים שכאלה, שבהם אני סובל מעודף גיטרות אקוסטיות, עודף כלי מיתר ובעיקר מעודף מלטונין, החלטתי שאם השמש לא תבוא למוחמד, מוחמד יעמיד פנים שהוא באי טרופי ועל הזין שלו שהוא בעצם באי אפור וגשום. זה התחיל ב-Los De Abajo שסיפרתי עליהם כאן לא מזמן, וממשיך בצלילה מכוונת אל תוך מחוזות הרגאיי, דאב, סקא וכל מה שיכול לגרום לי להזות שמש ענקית וצהובה שמחייכת אלי מהשמיים. אז בשביל לתת לכם טעימה מארוחת הבוקר שלי, הנה Fat Freddy's Drop שמערבבים, בקצב של איש שמן במיוחד, רגאיי, סקא והרבה נשמה היישר מניו זילנד הרחוקה. ג'ילס פיטרסון כנראה סובל ממחסור חמור מאוד של שמש אם הוא בחר ב-Based on a true story שלהם לאלבום השנה 2005 במוזיקת עולם. אם בא לכם להשקיע דקה, תרשמו לאתר הזה ושם תוכלו לשמוע לייב סשן שלהם (ועוד הרבה אחרים ושווים) שאין לי ספק שכשהוא נוגן לונדון חוותה את אחת הפעמים הנדירות של שמש מקומית.

Fat Freddy's Drop – Ernie

כתום חזק

אורנג' שיחקו אותה. ביג טיים. הם הצליחו לגרום לבן אדם כמוני, שלוחץ על mute בפנאטיות כשהוא רק שומע את החיתוך של המעבר לפרסומות, לשבת בקולנוע ולקוות, ממש לקוות שאולי הפעם יצא לי לראות (שוב) את אחת הפרסומות שלהם. הם מריצים את הליין הזה של הפרסומות כבר חודשים וזה לשניה לא נמאס.
אין לי ספק שזה לא היה עובד בארץ ולמען האמת אני לא לגמרי מבין איך זה עובד בממלכה המאוחדת. זה אינטיליגנטי מדי, שנון מדי, מופרע מדי ויש בזה ניצוץ של גאונות. הנה כמה דוגמאות שנבחרו בקפידה. אל תפספסו אפילו אחת.

Darth Vader pitch
John Cleese pitch
Mini Me pitch
Steven Segal pitch
Orange Wednesdays
Oriental Wise Man

מלא קסטות

פעם בכמה זמן אני נופל על שיר או להקה שעקרונית הייתי אמור לדלג עליה בלי היסוס ולהמשיך הלאה, ואיכשהו, בדרך מיסתורית, היא מצליחה לחמוק מהאבדון ומתיישבת הישר בתוך התת מודע. אני שונא שזה קורה ועדיין מנסה למצוא דרך לתקן את הקלקול הזה שלי. בינתיים, הייתי רוצה שתסבלו ביחד איתי; Tapes 'n Tapes הוציאו לא מזמן את The Loon שלא ממש עשה גלים (עדיין?) אפילו בביצת האינדי הקטנה ביותר, אבל סיפק את ההמנון המשובח הזה (וגם עוד כמה שירים בסדר):

Tapes 'n Tapes – Insistor

Respect

מישהו אמר לי לא מזמן שהבעיה העיקרית שלו עם שיתוף קבצים ומוזיקה פיראטית היא שזה גורם לו לא לתת למוזיקה את הכבוד הראוי. כלומר, בתוך המבול המוזיקלי המתפרץ מסולסיק ודומותיה ממש קשה למצוא זמן להקשיב לאלבום אחד פעם אחר פעם עד שיורד האסימון. וזה ממש לא בא לבטל את הזכות הנפלאה שנפלה בחלקנו לחיות בתקופה שבה אנחנו נחשפים למוזיקה מדהימה ממאלי, מקסיקו ואיסלנד וליוצרים נפלאים אבל ממש על סף האנונימיות (שללא שיתוף הקבצים אולי היינו שומעים עליהם אבל לא באמת הולכים לקנות את הדיסק). אבל בכל זאת יש לי הרגשה שפיתחתי לי איזה פילטר אינסטנט כזה שחורץ דעה תוך האזנה חטופה אחת. זה לא שקודם הייתי ממש עמוק, אבל כשאתה נחשף לדיסק חדש פעם בחודש אז אתה נותן לו גם צ'אנס שלישי ורביעי. עכשיו כשמחכים לי עוד 4-5 שעדיין לא שמעתי אז אם אלבום לא הצליח לכבוש איזושהי פינה מיד אני פשוט עובר לאלבום הבא. הבעיה שלי עם זה היא שזה נורא פופ. זה המשמעות של פופ – מוזיקה שבנויה להתחבב עלינו מיידית, ללא צורך בתהליך עיכול. המחיר שאנחנו משלמים הוא שפופ בדרך כלל לא עומד במבחן הזמן. אז או שהפכתי לחובב פופ או שבגילי המתקדם צברתי כבר מספיק ניסיון בשביל להבחין מהר במה שאני אוהב. וחוצמזה גם יש לי מזל ששותפי לבלוג, דמיקולו היקר, ניחן בפילטר שמכויל קצת אחרת משלי, ככה שגם כשמשהו טוב חומק ממני זה לפחות נלכד אצלו.
ואם כבר פופ אז את השיר החמוד הזה של לזלי פייסט (Leslie Feist) בטוח כבר שמעתי קודם אבל אין לי מושג איפה. אני כמעט בטוח שזה היה בסרט, אבל גם פרסומת זו אפשרות. עזרה תתקבל בברכה. האלבום, Let it die, בסדר אבל לא יותר מזה.

ארוחת מיקרו

לפעמים שהעצלות והרעב גוברים על כל הגיון וחוש הטעם, אני מוצא את עצמי מוציא ארוחת מיקרו מוכנה מהמקפיא ומפשיר לי ארוחת ערב. לרוב, אני אוכל אותה בחוסר טעם עם תחושת שנאה עצמית ושנאה גדולה יותר למי שניצל את החולשה האנושית שלי והמציא את הארוחה. אבל יש גם את אותם פעמים בודדות שאני אומר לעצמי: "ואוו, שיחקו אותה. לפלסטיק הזה יש טעם שממש מזכיר שניצל" ומיד קם ומחממם לעצמי עוד אחד.
זה פחות או יותר מה שקרה לי ששמעתי את ה-Editors בדקה הראשונה הרגשתי שאני שומע עוד נסיון מיחזור עייף לצד הקודר/מתייסר של האייטיז (אם תשאלו אותי, הגבות של מדונה היו לא פחות קודרות מאף שיר של הקיור, אבל זאת אופרת רוק אחרת לגמרי). ככל שהדיסק התקדם עוד ועוד, יחד איתו התחזקה גם התחושה שכבר הייתי בדיסק הזה, ועדיין יש פה משהו טוב ברקע. איכשהו, שהדיסק נגמר עדיין לא הצלחתי להזכר את מי בדיוק הם מזכירים לי. בשלב הזה, מצאתי את עצמי שוב בדרך למיקרו עם עוד שניצל בצלחת. היה טעים אפילו יותר מהראשון.

באי של טוקשה

כשאני יקנה אי (ואני יקנה אי) אני יקנה גם להקה. כי באי שלי יהיה תמיד תמיד שמח. ואם כבר יש לי אי ויש לי להקה הם ישירו בספרדית. ככה זה. יש לך אי? אתה צריך להקה ששרה בספרדית. יש דברים בחיים שאין מה להתווכח עליהם. כבר קניתי אי, עכשיו נחרבן הכל ונביא לשם את...נגיד...נגיד... ארקטיק מנקיס? כל הזמן רק יגידו לי "מזיע לי, חריף לי, מתגעגע למלכה, רוצה הביתה..." לא, לא מתאים.
ואם כבר להקה ששרה בספרדית אז נראה לי שאני יביא את Los de Abajo כי אלה יודעים לעשות הכל אלה. תגיד להם רגאיי - יעשו רגאיי לטיני, תגיד להם תעשו גוראן ברגוביץ' – יעשו גוראן ברגוביץ' לטיני, תגיד להם לטיני – יעשו לטיני לטיני. לא מאמינים לי? אם הגויים ב-BBC נתנו להם פרס, מי אתם שתגידו לי, מי?! עזבו, לא חשוב, יצא לי את החשק. אתם לא מוזמנים לאי שלי.

Los de Abajo – Los Lunaticos
Los de Abajo – De Marcha

עכבישים קופצים ואיש מוזר

בדרך כלל פרטים ביוגרפיים על האמנים החביבים עלי לא נראים לי דבר שממש חשוב לדעת. מצד שני כל מי שמכיר אותי טוב יודע שאני לגמרי חולה על כל מיני עובדות מיותרות לחלוטין כמו זה שעכבישים קופצים הם לא ארסיים, או זה שבאחת השפות המדוברות בניגריה משמעות המילה 'היי קולו' היא בו-זמנית גם 'הכל' וגם 'כלום'. אז השבוע, כשישבתי והתמוגגתי לי מ-Cripple Crow, האחרון של דבנדרה בנהרט, תהיתי פתאום איך זה שהמבטא הלטיני שלו כל כך מושלם. בדיקה מהירה העלתה שהאיש המוזר גדל בוונצואלה. זהו, עכשיו הנושא הביוגרפי קיבל את תשומת הלב הראויה וכל מה שנשאר לי להוסיף זה שהאלבום הזה לגמרי עשה לי את השבוע ככל הנוגע למוזיקה. איזה כיף. ואני בכלל לא התלהבתי מכל מה ש-ד' עשה עד עכשיו, אבל פתאום אני שומע את הפרוייקט הענק (23 שירים) הבלוזי-קאנטרי-לטיני-ביטלסי והכל שם מקסים ונעים ויפה ובדרך כלל אפילו מעלה חיוך. רוב הזמן Chinese children כיכב בתור הקטע החביב עלי, אבל לקראת הסופ"ש I feel like a child עקף אותו בסיבוב. אולי זה היומולדת ה-29 ההולך וקרב...
בטוח שהאלבום הזה כבר נטחן בביצת בלוגי המוזיקה המגניבים, אבל מה 'כפת לי!

איזוטריה אהובתי

על החצי היפה שלי עובר תהליך מרתק בשנים האחרונות; חשוב לציין שמראש לא מדובר באדם שלמילה מיינסטרים יש תוקף ממשי לקיומו, ועדיין אט אט היא הולכת ומתרחקת מהמרכז (שלא נאמר הנורמל), וגולשת אל מחוזות האיזוטרי פינת הפעם-לגמרי-נסחפת.
אם זכרוני אינו מטעה אותי, זה התחיל בסרטים כאשר כאן ההעדפה הברורה הייתה לכל מה שבא מהטווח הגאוגרפי של מזרח אירופה ועד המזרח הרחוק. במוזיקה התהליך הזה התחיל בשלב מאוחר יותר – אני עוד זוכר בבהירות את היום שבו היא הגיעה עם הדיסק של Royksopp מחייכת חיוך יודע נסתרות, הרבה הרבה לפני שמישהו ידע עוד איך להגות את השם שלו. ולמרות שהתהליך התחיל לא כל כך מזמן הרי שכאן ההתדרדרות היא מהירה וקשה. יום יום אני מקבל דרישות קשוחות להשיג דיסקים אחרי שזאת בילתה אחה"צ שלם ב-HMV והחליטה שיש להקה בולגרית ששרה שירי פולקלור נפאליים וממה שהיא שמעה זה בלי שום ספק הדבר הבא.
לפעמים, אני חושב שהיא סתם עושה את זה בשביל לראות כמה רחוק אני אלך בשבילה, ולפעמים, בחיי זקני, הבחורה שמה את היד על דברים לא רעים בכלל. הנה דוגמא לאחד שנשמע כמו העידן רייכל של הסנגלים ועושה מוזיקה שכולה צפון אפריקה פוגש את דרום הודו. לא בהכרח משהו חדשני או שאף פעם לא שמעתי, אבל בלי שום ספק איכותי ועושה מאוד נעים באוזן.

Thione Seck – Siiw

והפצרה: אם מישהו רוצה לשמש בן לוויה לבחורה המדוברת להופעה של Bauhaus בפברואר בלונדון, שיזרוק איזה מייל או משהו כי לי לא ממש בא על ההופעה.