אשליה מתקנת

הימים מתחילים להתארך, אני מרגיש את זה. כשאני יוצא מהבית לעבודה ב-7:45 כבר לא לגמרי חושך וכשאני יוצא מהעבודה ב-17:15 אני יכול להשבע שממש לא מזמן הייתה שקיעה. הייתי רוצה לספר שאני מתנחם בעובדה שבמהלך היום יוצא לי לתפוס איזה כמה דקות שמש נעימות אבל זה פשוט לא קורה. גם כשהעננים האפורים משחררים אותה לחופשי היא לא אותה השמש החמה והמלטפת שאני זוכר אלא שמש קרה וזועפת.
לקחת בחור נאו-מזרח-תיכוני כמוני ולמנוע ממנו שמש זה לא דבר אנושי לעשות. זה חזק ממני. לאט לאט, אני מרגיש איך זה מחלחל אל כל תחומי החיים שלי. אפילו הטעם המוזיקלי שלי מגיב למחסור; כל אלבומי הפולק, הסינגר-סונגרייטר והסיגור רוסים למיניהם שבימים כתקנם בישראל באו לידי ביטוי מועט מדי, הפכו להיות הדבר היחיד שאני שומע. הרגשתי שאני חייב לקום ולעשות משהו או שעוד מעט אני אתחיל להשמע כמו אחד מחברי מפקדת 'האייפוד הרעב', שמקבל זקפה קלה מכל גשם מקומי.
אז אחרי חודשיים שכאלה, שבהם אני סובל מעודף גיטרות אקוסטיות, עודף כלי מיתר ובעיקר מעודף מלטונין, החלטתי שאם השמש לא תבוא למוחמד, מוחמד יעמיד פנים שהוא באי טרופי ועל הזין שלו שהוא בעצם באי אפור וגשום. זה התחיל ב-Los De Abajo שסיפרתי עליהם כאן לא מזמן, וממשיך בצלילה מכוונת אל תוך מחוזות הרגאיי, דאב, סקא וכל מה שיכול לגרום לי להזות שמש ענקית וצהובה שמחייכת אלי מהשמיים. אז בשביל לתת לכם טעימה מארוחת הבוקר שלי, הנה Fat Freddy's Drop שמערבבים, בקצב של איש שמן במיוחד, רגאיי, סקא והרבה נשמה היישר מניו זילנד הרחוקה. ג'ילס פיטרסון כנראה סובל ממחסור חמור מאוד של שמש אם הוא בחר ב-Based on a true story שלהם לאלבום השנה 2005 במוזיקת עולם. אם בא לכם להשקיע דקה, תרשמו לאתר הזה ושם תוכלו לשמוע לייב סשן שלהם (ועוד הרבה אחרים ושווים) שאין לי ספק שכשהוא נוגן לונדון חוותה את אחת הפעמים הנדירות של שמש מקומית.

Fat Freddy's Drop – Ernie