לופי דה-לופ

And the glass handed kites של Mew מתנגן אצלי כבר שבוע ב-repeat, וזה כי:

הם עושים מעשים מגונים במקצבים שלהם.

יש שם משהו לא הגיוני אבל בכל זאת עובד.

הלחנים פשוט מעולים.

זה לא רועש מדי, לא שקט מדי, לא עצוב מדי, לא שמח מדי. בשבדית קוראים לזה לוֹגוֹם. בדרך כלל אני ממש לא בעד אבל במקרה הזה כן.

אחרי מבול מוזיקה משובחת מאיסלנד, נורווגיה, שבדיה ופינלנד – גם לדנמרק מגיע קצת יחס.

האלבום הוא כמעט כולו יצירה אחת רצופה ללא הפסקה וללא ירידה באיכות. סחתין.

שירה בשני קולות עושה לי את זה מאז ששרנו "אל בורות המים" במקהלת ביה"ס בכיתה ב', ו-Mew שרים אפילו בשלושה.

יש כל כך הרבה שירים טובים שזה ממש לא משנה מאיפה מתחילים ואיפה מפסיקים.

הם אומרים “ostrich” באחד השירים. יען בשיר זה עניין חסר תקדים מבחינתי.