Respect

מישהו אמר לי לא מזמן שהבעיה העיקרית שלו עם שיתוף קבצים ומוזיקה פיראטית היא שזה גורם לו לא לתת למוזיקה את הכבוד הראוי. כלומר, בתוך המבול המוזיקלי המתפרץ מסולסיק ודומותיה ממש קשה למצוא זמן להקשיב לאלבום אחד פעם אחר פעם עד שיורד האסימון. וזה ממש לא בא לבטל את הזכות הנפלאה שנפלה בחלקנו לחיות בתקופה שבה אנחנו נחשפים למוזיקה מדהימה ממאלי, מקסיקו ואיסלנד וליוצרים נפלאים אבל ממש על סף האנונימיות (שללא שיתוף הקבצים אולי היינו שומעים עליהם אבל לא באמת הולכים לקנות את הדיסק). אבל בכל זאת יש לי הרגשה שפיתחתי לי איזה פילטר אינסטנט כזה שחורץ דעה תוך האזנה חטופה אחת. זה לא שקודם הייתי ממש עמוק, אבל כשאתה נחשף לדיסק חדש פעם בחודש אז אתה נותן לו גם צ'אנס שלישי ורביעי. עכשיו כשמחכים לי עוד 4-5 שעדיין לא שמעתי אז אם אלבום לא הצליח לכבוש איזושהי פינה מיד אני פשוט עובר לאלבום הבא. הבעיה שלי עם זה היא שזה נורא פופ. זה המשמעות של פופ – מוזיקה שבנויה להתחבב עלינו מיידית, ללא צורך בתהליך עיכול. המחיר שאנחנו משלמים הוא שפופ בדרך כלל לא עומד במבחן הזמן. אז או שהפכתי לחובב פופ או שבגילי המתקדם צברתי כבר מספיק ניסיון בשביל להבחין מהר במה שאני אוהב. וחוצמזה גם יש לי מזל ששותפי לבלוג, דמיקולו היקר, ניחן בפילטר שמכויל קצת אחרת משלי, ככה שגם כשמשהו טוב חומק ממני זה לפחות נלכד אצלו.
ואם כבר פופ אז את השיר החמוד הזה של לזלי פייסט (Leslie Feist) בטוח כבר שמעתי קודם אבל אין לי מושג איפה. אני כמעט בטוח שזה היה בסרט, אבל גם פרסומת זו אפשרות. עזרה תתקבל בברכה. האלבום, Let it die, בסדר אבל לא יותר מזה.