Sunday, March 25, 2007

שריפה בכוכב שבתאי

אי שם בחודש ינואר, יום שישי 08:55 בבוקר. אני מתיישב על הספה בסלון ומולי שני לפטופים, בכל אחד פתוחים שני אתרים שונים למכירת כרטיסים. בעוד 5 דקות בדיוק מתחילה המכירה לארקייד פייר בבריקסטון אקדמי. אני חייב למחוק את החרפה של ההופעות של רדיוהד ושל פרל ג'ם שפיספסתי כי לא הייתי זריז מספיק. אחרי 5 דקות מתוחות ורוויות בלחיצות על F5 וסינון קללות לאויר, עשיתי את זה. יש לי זוג כרטיסים לאחת משתי ההופעות. הללויה! 40 דקות מאוחר יותר גיליתי שהוסיפו שתי הופעות נוספות ושלכולן אזלו הכרטיסים, מה שהעצים את הזיקפה המנטלית שלי עוד יותר.
אם למדתי דבר אחד בחיי העלובים יהיה זה להזהר מהייפ ואף פעם לא לפתח יותר מדי ציפיות. במקרה המדובר עבודת ההכנה הייתה ארוכה ויסודית. יום יום הזנתי את עצמי במנטרות בנוסח: "המוזיקה שלהם וודאי לא תעבוד בהופעה" ו"הקהל האנגלי כבר ידאג לחרבן לך הכל" וכמובן "זכור את מאסיב אטאק (ואת סמי ג'נקינס, את ה-5 בנובמבר ולהדביק את ירושלים לחיכך)".
ביום ההופעה ממש רציתי להוציא את הכרטיסים ולנפנף בהם לעוברים ושבים כאילו אני מחזיק בידי את כרטיס הזהב לביקור במפעל של וילי וונקה, אבל כמובן שהייתי חרד מדי לגורלם והעדפתי לטמון אותם עמוק עמוק בארנק ולבדוק בכפייתיות שהם עדיין שם פעמיים בשעה. ובכן, כשהגיע הרגע שאליו התכוננתי נמרצות דבר אחד היה ברור – אין סיכוי שאני אצא מאוכזב מכאן הערב. מה שלא ידעתי באותו רגע הוא עד כמה לא מאוכזב אני אצא.
ההופעה של הארקייד פייר הייתה המקבילה המוזיקלית לסצינת הפלישה לנורמנדי בטוראי ראיין. מהרגע בו נדלקו אורות הבמה ועד סוף ההדרן, ההופעה הייתה רצף אחד של אדרנלין וגירוי חושים קיצוני. הכל היה כל כך טוב, טוב מדי כמעט – הסאונד היה אגדי, הבמה הייתה מושקעת וכל אחד ואחד באולם הענק הזה, מהסולן ועד אחרון הצופים ביציע, עשה את התפקיד שלו בצורה מושלמת.
הבגרות המוזיקלית של הארקייד פייר גרמה לי לשכוח שהם בעצם חברה די צעירים. צעירים ונמרצים. צעירים ונמרצים מאוד מאוד. האנרגיה שבקעה מהם נזלה מהבמה אל תוך הקהל והתערבבה בין האנשים, סוחפת אותם בהתלהבות. בכל שניה מההופעה כל אחד מעשרת האנשים על הבמה לא הפסיק לשיר לרגע, עם או בלי מיקרופון. תענוג לראות להקה שמצליחה להנות כל כך מהמוזיקה של עצמה.
הארקייד פייר באו למלחמה והם הביאו איתם עוגב. אין משחקים על הבמה ואין אינטראקציה מיותרת עם הקהל. הפניות היחידות היו קריאות מצד הסולן שניסה לגרום לקהל לעמוד בקצב של הלהקה: “Is there anyone out there at all? I can’t fucken hear you…” הקהל האנגלי מצידו עשה את הבלתי יאמן והתנהג כאילו יש מולו הופעה. טוב, זה היה יותר מזה – הקהל היה מדהים. שר כל שיר, רקד, קפץ, דחף, חיבק והשתולל באקסטזה טוטאלית בלי הבדלי גיל, גזע, דת וקבוצת כדורגל אהודה. לקחו לי שני שירים בשביל להבין שאם אני לא אסחף יחד איתם, אמצא עצמי נרמס תחת כפות רגליהם.
מי היה מאמין שהמוזיקה של הארקייד פייר יכולה להרקיע לכאלה גבהים? לא שאני חושב, חס וחלילה, שהיא פושרת – שהרי המוזיקה שלהם מסוגלת להצית אש באופן ספונטני כמו גם לרסק כמה וכמה לבבות גם כשהיא נשמעת דרך אוזניות מסכנות – אבל לרגע לא האמנתי שככה היא תשמע בלייב.
בבוקר שאחרי, ניגנתי את Neon Bible באוזניות. פתאום האלבום נשמע חיוור ועייף, הסאונד חלוש. כנראה שבאמת הייתה הופעה גדולה. מעניין אם יום אחד, כשאהיה זקן באמת, בהבלחות הצלילות שלי מתוך הדימנציה, אספר לנכדים שלי שהייתי בה. מסכנים שכמותם.
יוטיוב מלא בקטעים מארבעת ההופעות בבריקסטון אבל זה שלמטה תפס אותי במיוחד. בדקה הרביעית בערך, המצלמה מסתובבת ומצלמת את הקהל. אני נשבע שהייתה לי צמרמורת כשראיתי אותו...
אם בא לכם לשמוע אותם לייב אתם יכולים להוריד לכם הופעה שלהם מפברואר האחרון.



ואם כבר מתעסקים בקנדה, הנה אול-טיימ-קלאסיק:

4 comments:

Designate said...

איזה כיף. התיאור שלך עושה המון חשק, כתבת יפה.

Shachar said...

גרסיאס
ברכות על הבלוג החדש

atar said...

וואי וואי
אוכלת את הלב!

pink taleh said...

וואו כמה מידע על דימנציה!!!
אהבתיי