Sunday, March 18, 2007

תמות נפשי עם פלישתי

השיער שלי הוא התכונה הטובה ביותר שלי. אני לא אומר את זה כדי לרמוז שאני אדם שפל ועלוב, אלא פשוט כי זאת עובדה מוצקה שאין להתווכח עימה והיא חשובה להמשך הסיפור. השיער שלי כל כך מוצלח, למעשה, שהוא מושא לקנאה של גברים (ולא רק כאלה בשלבי התקרחות שונים) ונשים (כמעט כולן למעט יקירתי, האוחזת בגנים משובחים משלה, וכל הנשים האסייתיות באשר הן). המרקם שלו קטיפתי, הברק שלו מעורר התפעלות ומסרק עובר דרכו כמו טיסה של יונייטד אירליינס דרך מרכז הסחר העולמי. קצוות מפוצלים או קשקשים נתפסים בעיני כמחלות של אנשים חלשים. כל שערה ושערה יודעת את מקומה ותפקידה באריג המושלם שמכסה את ראשי בגאון. בצניעות אוסיף ואדגיש שרצף גנטי מוצלח כל כך הוא דבר נדיר במחוזות ארציים.
אך ורק טבעי שאם עלה בגורלך להיות בעליו של פלא שכזה, תמצא את עצמך מפתח קשר תת הכרתי עמוק מאוד אל האוצר שלך עד כדי התנהגות קיצונית משהו משל היית גולום. ואכן, כבר שנים שאני ושערי מהווים מקור ללעג לסובבים אותי, הרואים ביחס שלי לשיער הפרעה נפשית קלה ומושא להקנטה. אין לי טענות כלפיהם, ככה זה שיש לך משהו שלאחרים אין ולא יהיה. השוני, הזרות והקנאה לעולם יפערו פערים. אך אני מתעלם מהם וממשיך לשאת בגאון את המתנה שניתנה לי.
עוד לפני שתכונות הקסם של שערי התגלו בפני, ולמעשה מאז שאני זוכר את עצמי (תמונות הבר מצווה הם העדות הרחוקה ביותר) הסתפרתי רק במקום אחד, אצל ספר מחונן אחד שבידיו הנאמנות בלבד הסכמתי להפקיד את מלאכת התחזוקה הרבעונית של שערי. לפעמים בלילות, הייתי מתעורר מכוסה זיעה קרה מחלומות בהם דבר נורא קרה לו ואני נאלץ להחליפו באחר. כשעברתי ללונדון העניין היה ברור לחלוטין – אני מסתפר רק כשאני מגיע לביקורים בארץ, ועד כה כל זה עבד לא רע בכלל. אך בביקור האחרון הייתי יהיר והעדפתי לוותר על התחזוקה. חודשים עברו ושערי פרח ושגשג לאורכים מרשימים אך גם כאלה שאינם עולים בקנה אחד עם החזות שעלי לאחוז בה במסגרת תפקידי. שבועות שהילכתי ברחובות שכונתי בנסיון לתור אחרי מספרה שנראית אמינה דיה שאסכים להכנס בשעריה. הימים חלפו והמשכתי לדחות את הקץ עד שערב אחד הבנתי שאני חייב להסתפר מיד. הגעתי למצב שממנו יראתי מכל – אני צריך להסתפר כאן ועכשיו. אבל איזו מספרה פתוחה ב-18:30 בשכונה? לא...לא, לא, לא, לא!!! המספרה של הערבי! שהאל הטוב יעזור לי ולא אכפת לי איזה מהאלים, העיקר שיהיה הטוב מביניהם.
בחיל ורעדה צעדתי פנימה מקווה לטוב ביותר ומצפה לרע ביותר. אחרי דקות מצאתי את עצמי חפוף ומרוכך, מוזיקה ערבית מתנגנת ברקע, ומעלי עומד הספר בפנים אדישות. הישיבה בכסא הרגישה כמו הוצאה להורג. הסברתי לו בעדינות שאני לא מצפה לשום תספורת אמו אלא רק לתחזוקה שוטפת. כשהמספריים שלו התחילו לחתוך הסתכלתי על עצמי במראה וגיליתי שאני חוור לחלוטין.
"מאיפה אתה?" שאל אותי הספר וקטע את הריכוז שלי בלעיסת מסטיק בעצבים.
"אה...אני מפה, Ealing Broadway" עניתי בהתחמקות.
"כן, אבל מאיזה ארץ אתה במקור?" שאל הספר בעודו ממשיך לגזום את שיערי היקר מפז.
"אני מישראל" גמגמתי בגאווה וראיתי איך שארית הצבע בפני אזל לחלוטין.
"אני מכיר את ישראל...חיפה, נצרת, אל-קודס..." אמר הספר.
"נחמד, ביקרת פעם בישראל?" שאלתי וקיוויתי שיש לו קרובי משפחה נוצרים אי שם בטירה.
"לא, אני פשוט מכיר. היה לי פה גם עובד ישראלי עד לפני שבועיים, מירושלים" הוא ענה.
"מה אתה אומר... חשבתי שאני מכיר את כל שני הישראלים בשכונה" אמרתי בהקלה כלשהי.
"אבל הוא היה פלשתינאי, לא יהודי" אמר הספר במבט חודר.
"זה לא באמת חשוב לי, אתה יודע...." אמרתי ובעיני תחינה. הדבר האחרון שרציתי היה שחמתם של בני ערב תשפך על ראשי, וחמור מכך על שערי. במבט לאחור, הייתי צריך להזכיר את תרומתי הנדיבה בהופעה של מאסיב אטאק.
"אז תגיד, מאיפה אתה?" ניסיתי לשבור את השתיקה שהשתררה ביננו לפתע.
"אני מתוניסיה" ענה הספר בקרירות.
"אחלה של סנדביצ'ים יש לכם" פלטתי את הנתון הטוב היחיד שהצלחתי לדוג באותו הרגע על ארצו הנלוזה.
ההערה האחרונה שלי לא הצליחה לקדם את השיחה או להוריד את רמת החרדה שלי. המשך התספורת היה מורכב בעיקר משתיקה וקולות גזיזה של מספריים שחוקות. אני מצידי, התכוננתי לרע ביותר. לא נורא, חשבתי לעצמי, במקרה הגרוע, זה יהיה כמו אז, לפני הצבא, כשנפרדתי ממחלפות ראשי. ואז עלו הזכרונות של ההורים שלי, מצביעים עלי ביד אחת ואוחזים בבטניהם ביד השניה, בעודם מתגלגלים מצחוק ומשווים את המראה שלי לזה של אסיר נמלט, ניצול שואה וכו'.
לא אמתח אותכם עוד הרבה; למזלי, האל הטוב, אותו אחד שהמציא את Herbal Essences, ירד מן השמיים והגן על שיערי המופלא מפני כליה. כמעט וחיבקתי מאושר את החבר התוניסאי החדש שלי לפני שעזבתי את מספרתו וגיליתי שלא נעשה כל נזק ליקר ברכושי. כשהצצתי בשעוני התקשתי להאמין שעברה בסה"כ חצי שעה מאז שצעדתי פנימה. אלא היו 30 הדקות מהארוכות בחיי. הרגשתי כאילו נולדתי מחדש, רק עם ניחוח של מרכך זול בשיערי.

The Rakes - The World Was a Mess But His Hair Was Perfect


6 comments:

atar said...

חח גנוב.
<3

Postraumatic said...

Hair, hair, hair, hair, hair, hair, hair
Flow it, show it
Long as God can grow it
My hair!

אחות למחלפות {הידועה בכינוייה 'השיער'} מזדהה

יחי ה- Herbal Essence

Shachar said...

פוסטראומטיק, שלא יעלה לך לראש הא? אין מה להשוות בין השלמות שלי לבין ה...שיער שלך
תודה :-)

Anonymous said...

First, I would like to admit that I am one of the people who will kill for such a wonderful hair.
Second, this whole post is blasphemous. Getting your hair cut by someone else than Y.... gee...
However, I am quite sure your Hair-POWA will get over mostly anything, not to mention some cheap shampoo.

Valour (who have no idea what his password is)
P.S. Is it aleatory that the word verification I needed to put in was 'Hair'? ;)

candy said...

האמת שאת הפסוט שלך קראתי דרך הגימייל,דרך הסלולרי (תראה עד לאן הגענו),ככה שאת היוטיוב לא ראיתי בהתחלה.וישר כשתחלת לדבר על מחלפות השיער שלך,קפצ לי מן הסתם השיר hair,שגם הולך ברגע זה להיות שיר בוקר.
אז סחתיין
אחלה פוסט,קרעת אותי:)

רנן said...

איזה פוסט כיפי. התגלגלתי מצחוק ואפילו הזדהיתי כי אני סובל מ'תסביך' שיער דומה. אתה לא לבד, שמשון.