אדיר אדירים

כבר אמרתי פעם שאני לא אוהב הופעות? אולי זה הגיל. אולי נהייתי בורגני ומפונק, אבל האפיל של להידחס בחלל קטן בטמפ' של 35 מעלות ו-80% לחות עם עוד כמה מאות אנשים, זה כבר לא עובד עלי. להזיע כמו סוס ולהתחכך באנשים שמזיעים אפילו יותר, למצוא את עצמך תקוע שוב מאחורי איזה שני מטר של מסה רטובה ונטולת דאודורנט (מה, הסתרתי לו עם ה-1.71 מ' שלי?). להידחף, להימעך, להידבק, להילחם על המקום שלך. לעמוד על הרגליים שעתיים רצוף. לשמוע בלילה את הצלצול הזה באוזניים, זעקתם האחרונה של עוד כמה אלפי תאי שמע גוועים. תגיד יפה שלום, הם כבר לא יחזרו. מעכשיו אתה שומע קצת פחות.

ומצד שני...

מצד שני הבלקן ביט בוקס שוב כאן ויש דברים ששווה להקריב למענם. זה הלך בערך ככה: לפני ההופעה הקודמת שלהם בסטוקהולם שחר אמר לי שזאת אחת ההופעות הכי טובות שהוא ראה בחיים שלו. הציפיות, לפיכך, היו גבוהות. דרכן של ציפיות גבוהות שהן מובילות לאכזבות, אך לא בסיפור שלנו. ההופעה לא הייתה אחת הטובות שראיתי, היא הייתה ההופעה הכי טובה. ככה שלקראת ההופעה השנייה שלהם כאן רף הציפיות עלה לגובה חסר תקדים. אני כבר יודע איזה קסמים הם יודעים לעשות על הבמה, ומאז הפעם הקודמת הרפרטואר שלהם רק התרחב. קול קטן, אי שם בחדר קטן וחשוך בירכתי מוחי אמר לי "תהיה מוכן, הקסם היה חד פעמי, דבר כזה לא קורה פעמיים". הקול הקטן טעה. הקסם שם והוא כנראה מתכנן להישאר.

תראו, מה שהחברה האלה יודעים לעשות עם כמה כלי נגינה, כמה מיקרופונים וקהל, זה חורג הרבה מעבר למוזיקה. היכולת לקחת כמה מאות שבדים מרוחקים וחסרי תשוקה ולהפוך אותם לאורגניזם אחד מאושר וקופצני, היכולת לנגן קטעים שאף אחד לא מכיר בשפה שאף אחד לא מבין ולהשאיר את הקהל עם צימאון אדיר לעוד, זה דבר פשוט מדהים. אין סולו גיטרה מדהים, אין מתופף על-אנושי. יש שישה אנשים שנהנים מכל אחת מ-90 הדקות שלהם על הבמה ולא מורידים את הרגל מהדוושה לרגע. ויש בעיקר אינטראקציה מושלמת עם הקהל שלהישאר אדיש למה שמתחולל על הבמה זה פשוט מעבר ליכולתו.

אני קורא את מה שכתבתי עד עכשיו ורואה שאני עדיין לא ממש מצליח להעביר את הרעיון. נגיד רק שעכשיו יש שתי הופעות תחת הכותרת "ההופעה הכי טובה שראיתי בחיים שלי".

את זה לקחתי מאתר הלהקה. אמנם מ-2005, אבל הרבה לא השתנה.

אינטגרציה

הבעיה עם לחיות באי הזה היא שאתה מבודד. לנסות ולהסיק אם להקה מסויימת מוכרת בעולם מהטלויזיה או הרדיו הבריטי זה קצת כמו לנסות ללמוד אינסטלציה מסרטי פורנו – יש סיכוי טוב שתקבל רושם מוטעה לחלוטין על הנושא.
וכך קורה שישנן להקות שאני משוכנע שיש להן תוקף לוקאלי לחלוטין ואין מה להזכיר אותן ושנה אח"כ אני מגלה פתאום שהן אחת הלהקות החביבות על האייפוד הרעב (ע"ע The Maccabees). מנגד, ישנן אותן להקות שאני משוכנע שגיליתי במו אוזניי ובעודי רץ, מלא התלהבות, לבשר לעולם עליהן, אני לומד שהן כבר מזמן נחלת הכלל וזוכה למבטים מלגלגים מהעולם (אותם מבטים שלהם זוכים זקנים שמשוכנעים שיש גנב עם שיער לבן שמעשן מחוץ לחלון בקומה השלישית בבית האבות בו הם מתפגרים לאיטם).
כל ההקדמה הזאת הייתה למעשה סוג של דיסקליימר להמשך; החלטתי שעלי להכיר את בני איי טוב יותר. אם אני מצפה שהמקומיים יקבלו את השיער הארוך והאקלים הלבנטיני שלי, אני אאלץ להתגבר על הדחייה שלי מהסיכות האינפנטיליות האלה שהם כל כך אוהבים, מהתספורות אימו המקולקלות שלהם, מהשיניים הרקובות והעקומות שלהם ועוד חריגים כאלה ואחרים. אז החלטתי למצמץ ראשון ולעשות סקירה של מה שילידי המקום מאזינים לו, אולי ככה אלמד להפסיק לפחד סופית מבריט-רוק-פאנק-אימו-שיט או לפחות אמצא את הלהקה הגדולה של שנה הבאה (או שעברה, כמו שכבר הסברתי). אז הנה כמה שמות שחוזרים להופיע מול העיניים שלי שוב ושוב כבר לא מעט זמן והצלחתי לשמוע אותם יותר מפעמיים בלי להרגיש בחילה או סחרחורת:

Xerox Teens :: ניחוח רענן עם שמץ מופרעות ולא מעט מקוריות עוד יכולים להביא אותם לאנשהו. השם המשובח שבחרו לעצמם סיבך אותם מעט אם איזו חברת מכונות צילום והם נאלצו להחליפו ל-XX Teens, שם שוודאי יגדיל את כמות הנכנסים לאתר שלהם. חלקם יהיו אפילו חובבי מוזיקה.

Xerox Teens – Onkawara
Xerox Teens – Darlin

YourCodenameIs:Milo :: לא להקה חדשה מסתבר, אבל האלבום האחרון הוא זה שתפס אותי באוזן. משהו בו מצליח לתעתע בי כל פעם מחדש; זה מתחיל בסדר, לפרקים אני מתחיל להשתעמם ואז פתאום הם שוברים חזק ימינה ואני שוב מקיץ ומקשיב מרותק. אין ספק שהם מגוונים יותר מהממוצע, אני פשוט עוד לא בטוח כמה נעים לי עם זה.

YourCodenameIs:Milo – Understand

The Pigeon Detectives :: מכל השמות מסביב אני מניח שזה השם שבוודאי נטחן גם בערוצי המוזיקה שאינם מקומיים. בוא נגיד שזה גבול הסיבולת שלי בכל מה שקשור בז'אנר, אבל כשאני מזהה שיר כוח™ גם איסטניס מזרח תיכוני מתנשא שכמותי רוצה לצרוח את המילים יחד עם הפזמון.

The Pigeon Detectives – I Found Out

Late of the Pier :: עושה רושם שאלקטרו פופ תמיד עובד עלי. במיוחד אם הוא נשמע טוב כמו המקור. יש עוד 1000 כמוהם ויהיו לפחות עוד 1000. תרשו לי להתענג עליהם רגע קט לפני שאני עובר לדבר הבא.

Late of the Pier – Space and the Woods

Wild Beasts :: אופרת פופ? גיי פרנדלי רוק? זאת ועוד. כל פעם שאני שומע אותם, אני רוצה לפזז. אין דרך אחרת לתאר את זה, זה עד כדי כך טוב. השם של השיר מדבר בעד עצמו.

Wild Beasts – Brave Bulging Buoyant Clairvoyants

אם מצאתם את הסקירה הזאת ראויה, אני אשקול לחנוך פינה בבלוג. אם אתם מרגישים שהבכתי את עצמי עד כלות, אנא לחצו על המספר 'כ'.

זה עונתי

לפני שנה Jamaica Beer Eyes היה הצנונית שמבשרת על בוא הקיץ. הקיץ חלף עבר לו וגם החורף שאחריו. והנה בא לו עוד קיץ והפעם The Heights משחררים אלבום שלם, לא חשוב בשום מובן, אבל מאכלס כמה שירים שהייתי שמח לשמוע בווליום מחריש אוזניים בעודי נוהג בקבריולט אדומה כשהשמש קופחת על ראשי (זה, כמובן, אם הייתה לי קבריולט. או שמש קופחת). למעשה, גם בסלון בעודי בתחתונים וגופיה, אוחז פחית בירה זה הולך לא רע בכלל (זה, כמובן, אם היו לי תחתונים. או פחית בירה).

The Heights – For Real
The Heights – Night Relay

שידור חוזר

אני אוהב אותם, אוהב באמת. הופעה שנייה בשבועיים של Stateless. אני זקן מדי בשביל להיות גרופי. הפעם הבאתי את כל האספסוף: אדון וגברת פליקס, ויק מאקי וסיר ואלור שבא להציל נסיכה עלומה.
זה היה ממש כמו פעם קודמת, למעט הויכוח העיקש שיצרה חולצת ה"זהו זה" שלי. מאקי, זקן השבט, טען בחירוף נפש שהמספר טלפון של זהו זה הוא 414155 ולעומתו שאר העולם התעקש שהוא זקן סנילי ואלכוהוליסט שהרי המספר הוא 426144. יום למחרת, גילינו שכולנו צדקנו. ריספקט למאקי.
אבל זה באמת לא חשוב. מה שכן חשוב, הוא שקיבלתי הוכחה לטענה שלי שסטייטלס ישמעו טוב בכל מקום שיופיעו. גם אם זה בבית קפה של מרכז אומנויות ששקול, נאמר, לחדר מלאכה של מתנ"ס בחולון.
כבר כתבתי יותר מדי. כל מה שרציתי לומר בעצם הוא: תראו איזה קליפים צילמה הגברת פליקס (שני שירים חדשים שלא תמצאו בשום מקום אחר).

עינו של הנמר

מהפעם הראשונה ששמעתי את Men’s Needs, הסינגל החדש של The Cribs, רשמתי לעצמי בראש לבדוק את המילים של השיר הזה. כמו רוב הדברים שאני מנסה לזכור, גם זה נדחק אל תהום הנשיה. בדרך נס, ירד הנביא בולצמן מהשמיים ולינקק לוידאו של השיר, מה שהחזיר אותו לתודעתי ושלח אותי לחפש אחר המילים. להפתעתי הרבה, מילות הפזמון הן:
Men’s needs, are full of greed
ולא כמו שחשבתי:
Men’s needs, Apollo Creed
דמיינו לכם את אכזבתי הרבה שאחרי שבועות בהם אני מאושר מזה שסוף סוף אפולו קריד זכה לשיר הלל ראוי, אני מגלה לפתע שזה שוב המבטא הבריטי שמהתל בחוש השמיעה שלי. מחדל, אפילו לא שיר אחד שמשבח את המתאגרף המוכשר הזה (שתבע בעצמו את המונח Eye of the Tiger!), סמל ומופת למאות מתאגרפים שחורים שהלכו בעקבותיו והוטחו לקרשים על ידי סייחים איטלקיים ורוסים מרובעי לסת.
אך אל דאגה, אחת מהסיבות שמונוקרייב פה היא לתקן עוולות עולם ולכן אני מכריז חגיגית על תחרות חדשה: אפולו קריד, איתך תמיד. המשימה שלכם, אם תסכימו לקבל אותה: כתבו שיר (אנגלית או עברית) שיתאים ללחן ויהיה לטקסט המהלל, המרגש והפיוטי ביותר שנכתב אי פעם לכבוד מלך העוקץ, הרוזן ממונטה פיסטו, אפולו קריייייייייייייייד!!!!
המשורר המוכשר ביותר יזכה בחולצת מונוקרייב ובמגבת ספוגת זיעה של אפולו עצמו. את השירים שלכם שילחו נא לכאן. כמו בתחרות הקודמת, גם הפעם יש כמה אנשים שההשתתפות עליהם אסורה: צאלה כץ, מצטער אבל זאת תהיה משימה פשוטה מדי לכשרון שלך (ראיתם את התרגום המבריק שלה ל"ינשוף וחתלתולי" בתגובות אצל צ'יקי?). וחוצמזה, כבר יש לך חולצה. גם לך, פדידה, יש אחת אז תשכח מזה. בעצם, כל מי שזכה בחולצה – שישכח מזה. שאר העולם, זאת ההזדמנות שלכם לעטות את החולצה הנדירה הזאת. קדימה, תעשו כבוד לכושי.

The Cribs – Man’s Needs (השריף האנטישמי שוב ביקש שנוריד ואיים בתביעות, הזונה. קבלו קליפ במקום)

(ושיסלח לי האל על המוזיקה המחורבנת שאני מביא פה, זה הכל בשביל אפולו.)

כוח

ערבים מבינים רק כוח. בעצם, נראה לי שערבים מבינים רק ערבית. אבל אם הם למדו עוד שפות? אוקיי, אז ערבים מבינים רק ערבית ושפות אחרות שהם למדו. אה, והם גם מבינים אחד את השני בדרך כלל, ולפעמים גם אנשים אחרים. אני לעומת זאת, נמושה שכמוני, באמת מבין רק כוח. טיפה איומים וישר אני מתקפל. מה זה מתקפל, לא רק שעולה פה פלייליסט פחות מ-24 שעות מאז האולטימטום, עולה פה בדיוק זה שהבוס דרש. אחרת הוא עוד ייאלץ לכתוב על פורנו. המממ... זה צריך להיות מעניין. בעצם, גם אני רוצה לכתוב על פורנו. אז מה, חונכים פינה חדשה?
Anyway, מוזיקה בלקאנית, כך נראה, הייתה טרנדית מאוד לזמן מה ונשכחה עד מהרה מאחורי הררי הברייט-אינטרפול-פארטי הזורמים בלי סוף ולא מפסיקים לשעמם אותי למוות. אבל תסמכו על הזקנים האנכרוניסטים ממונוקרייב שלא יאותו להפרד מהמוזיקה המטורללת הזאת, שמגיעה אלינו מחבל ארץ יפהפה עם עבר מפואר של... גבינה בולגרית? והאבטיח זה שכלול שלנו בכלל, לא? טוב, לא משנה.

להורדה

אמא של רועי

דווקא אישה נחמדה. אבל הבן שלה? חתיכת יצור עלוב. כבר השלמתי עם העובדה שהוא יעדיף לנהוג בסובארו אימפרזה המשופרת שלו בפעם המיליון (באחד הראלים ב-XBOX360 שלו) במקום לכתוב איזה פוסט פעם בחודש. אבל מה שקורע אותי מבפנים זה לראות את הקרייב-פלייר היפה הזה שהוא עשה, תלוי שם כמו תחתונים מעופשים, עם אותו פלייליסט מאז ינואר. "אז מה, אולי השבוע יהיה לך זמן? אולי תעשה ספיישל בלקני? אולי הויקינגית תשים משהו?" אני מנסה להפציר כבר חודשים, אבל רועי, מיישר את מבטו, עוטה פרצוץ מאומץ קמעה ומחרבן לי על הראש.
אז זהו, רועי, אני פה להודיע לך שלא עוד. יש לך שבוע או שזהו, זה נגמר. מפרקים את מונוקרייב. אני לוקח את מונו ואתה את קרייב, יחד עם הפלייר הסקסי שלך, ולך לעזאזל. אני כבר אמצא איזה אתר פורנו שיעשה הוסטינג לבלוג החדש שלי, מונופורנו© או פורנוקרייב©, שם אכתוב לסירוגין ביקורות על מוזיקה ועל סרטים פורנוגרפיים לגיל הרך.
רק שתדע שניסיתי לפנות ליעוץ. חיפשתי אנשים עם נסיון בעריכה ולכן החלטתי לפנות ל-Editors, אבל הם היו עסוקים מדי עם האלבום החדש שלהם. שמעתי שאפשר למצוא אותם מעשנים מחוץ לדלתות בית החולים, רק שעדיין לא הבנתי איזה. אז אמרתי לעצמי, אולי כדאי שאני אדבר עם אמא שלך, לה בטח יש השפעה עליך. הרי ידוע שלכולם תקועה מן סכין כזאת בגב ורק אמהות יודעות איפה הידית. הרמתי לה טלפון אבל היא המשיכה כל הזמן לקרוא לי "אנה" ולדבר לגמרי לא לעניין. אני יודע שאתה עומד מאחורי זה, אל תנסה להכחיש.
ילדים יקרים, אם גם אתם רוצים פלייליסט חדש ומיד, אנא מכם, השאירו תגובת נאצה זועמת לחברי-היקר-לא-לאורך-זמן. או לחלופין – יש למישהו פלייליסט?

Editors – Smokers Outside the Hospital Doors
Mother Mother – Oh, Ana

ניסוי כלים

"מה לעזאזל זה היה?!" אמרתי למיס פליקס כשיצאנו מההופעה, כשחיוך ענק מרוח על הפנים של שנינו והאדרנלין בעורקים מונע מאיתנו להאט את צעדינו.
אחרי שבועות של טחינה דקה של הסינגל של Stateless, החלטתי שאם אין אלבום כדאי לפחות שתהיה הופעה. ואכן הייתה. כזאת שעולה בירה וחצי ומשכה קהל של 30 אנשים שמחצית מהם באו כי קיוו לשגל את אחד מחברי הלהקה, או לפחות את הסאונדמן. כל מה שיחלתי לו באותו ערב הוא פסקול נעים לבירה שלי, משהו שימלא את הערב וישכיח ממני את הגעגועים ליקירתי שעזבה אותי לשבוע (ביום הראשון היה כיף, בשני עשיתי כמה דברים שתמיד רציתי ולא כוללים אסייאתית, מהשלישי ואילך אני מתאפק מלהתקשר אליה כל יום ולצעוק עליה שהיא לא בסדר, ואיך היא מעיזה לעזוב אותי ככה ולמי אני אכין ארוחת ערב? לעצמי?). מה שקיבלתי היה כאמור אחד הדברים המפתיעים מזה נצח; Stateless הוכיחו שזאת לא ההפקה שגורמת להם להשמע מהוקצעים ואיכותיים אלא הם עצמם. מתופף חייתי ואלים (קרע את הפדל של הבס בהופעה, ריספקט), קלידן אפל, בסיסט שחור גרובי, דיג'יי שגעון וסולן עם כריזמה של מגה-סופר-סטאר גרמו לי להתפתל על הרחבה בלי הפסקה. 4 שירים שלהם זה כל מה שאני מכיר, מה שלא מנע ממני לשחוק את הסוליות שלי בכמה סנטימטרים ולידיים להתעופף באויר באותו ערב. מאז התיכון לא הרגשתי כאלה וייבס. הייתי אומר שזה מריח כמו רוח נעורים אלמלא החברה האלה כבר מזמן עברו את הגיל של אלכס טרנר. השואו שהם נותנים ב-Barfly היה יכול לעבור טוב גם באיצטדיון וומבלי, מה שגורם לי לתהות שוב – כל כך הרבה כשרון, כל כך הרבה נסיון בלי אלבום? איזה עולם רקוב...
במסורת הפרגון, הלכנו לדבר עם הסולן אחרי ההופעה. הפרפורמר האנרגטי עם הקול האדיר הפך אל מול עיננו לבחור אנגלי חייכן עם מבט מזוגג מבירה, מה שגרם לי לחבב אותו אפילו יותר. "תגיד, אתם השתגעתם? למה אין לכם אלבום? ומה היא נוסעת לי פתאום לשבוע? זה נשמע לך הגיוני? למי אני אכין ארוחת ערב? לך?" רציתי לצעוק עליו. במקום זה אמרתי כמה הם מעולים ושקדימה עם האלבום, כי אני מזדקן מהר. הוא, מצידו, הזמין אותנו להופעה נוספת שלהם שלהם בשבוע הבא. אני, מצידי, עושה את אותו הדבר: אם במקרה אתם בלונדון ב-18.5, תגיעו ל-Battersea Art Center ותזכו להופעה שלהם. חינם.
סינגל חדש יוצא בימים הקרובים והאלבום עצמו ביוני. הנה עוד שני שירים מהסינגל מ-2005, תכינו את עצמכם.

Stateless – Bloodstream
Stateless – Bluetrace

ובאותו הזמן בדיוק, כמה מיילים דרום מזרח, הופיעו Malajube, הבשורה האחרונה ממונטראול. אם המוזיקה שלהם הייתה מגיעה עם סקיני ג'ינס, עניבה שחורה דקה ומבטא קוקני יש סיכוי סביר שלא הייתי נופח בכוון הכללי שלה, אבל החבורה הפרנצ'-קנדית הנועזת הזאת לא מהססת לשיר את כל השירים שלהם בצרפתית. אני הרמתי ידיים מלנסות ולהסביר איך ולמה זה נשמע כל כך טוב. רקוב העולם הזה, רקוב.

Malajube – P Filo
Malajube – Fille Lumes

!!!קוקוריקו

תדמיינו את התמונה הבאה: מוקדם בבוקר. עוד שבוע התחיל. הרחוב דווקא נראה מזמין מתמיד. העצים מלבלבים, השמש זורחת ובאופן טיפוסי לאביב השבדי הכל מתנפץ לי בפרצוף כשאני יוצא החוצה ומגלה שהטמפרטורה שוב ירדה לאזור ה-5 מעלות. יש לי בערך 150 מ' מהדלת עד לאוטובוס. אני לוחץ PLAY ומעביר את 150 המטרים עם חיוך אווילי מרוח לי על הפרצוף כאילו הייתי טובי מגווייר. כבר אז התחלתי להבחין במבטים המבוהלים קמעה מכיוון העוברים ושבים.
אני מחכה לאוטובוס והשמש מתחלפת בטפטוף קל. האנשים האחרים שמחכים לקו 3 נראים כאילו הטפטוף הוא טפטוף קאסטום מייד שהוזמן במיוחד בשביל להרוס להם את הבוקר. אני, לעומת זאת, מרקד לי בקלילות בין הטיפות, החיוך האווילי עדיין מתנוסס לו על פניי נעדר כל חן ובושה.
אם עד עכשיו השבדים הרטובים העלימו עין, אז ברגע שעולים לאוטובוס נראה שהגדשתי את הסאה. יש פה כללים מאד ברורים ולא ייתכן שכל אחד יעשה ככל העולה על רוחו. מותר לחייך אם אתה: א) בחורה צעירה ויפהפיה, ב) עם לפחות עוד חבר/ה, או ג) מפגר. בכל מקרה אחר אם אתה מחייך אתה אז זה כנראה כי אתה: א) מאושר (לא מתקבל על הדעת, ועל כל פנים זה לא תרוץ), ב) שיכור, או ג) זקנה (אבל הדיזל והאדידס מסגירים אותך מייד). אז בחור צעיר, במיוחד בחללים סגורים ולפחות עד סוף החודש, נא להשאיר את החיוכים בבית, תודה.
ואני? אני אומר שיזדיינו השבדים ופרצופי הכרוב חמוץ שלהם. היום החיוך הזה לא הולך לשום מקום.
The Balkan Beat Box are coming to town והם מביאים איתם ניחוחות של ג'חנון וגולדסטאר. Nu Med, החדש של BBB, הוא לא פחות ולא יותר טוב מהראשון שלהם וזה אומר שעוד אלבום פסיכי ומעולה התנחל לי באוסף. הם גם עשו בשכל ונתנו לתומר יוסף במה רחבה יותר והתוצאה תענוג.
הם הולכים להופיע כאן בסוף החודש ולכל מי שעדיין לא ראה אותם בלייב – כנסו לאתר, תבדקו טוב טוב מתי הם מופיעים אצלכם בשכונה ותזמינו כרטיסים מראש. גם אם זו לא כוס הלימונענע שלכם, לא תמצאו הרבה הופעות יותר טובות מזאת של הבלקאן והקוף הדיגיטלי שלהם.

לוח הופעות, מוזיקה ווידאו באתר של הבאלקן. שימו לב ל-Hermetico ול-Digital monkey.
קוקוריקווווו!!!!!

משבר זהות

לפני שבוע ישבתי וצפיתי במשך כמעט שעה במשחק קריקט בנסיון נואש לפענח את החוקים לבדי. יום למחרת ביקשתי מקולגה שלי שישלים לי את הפערים (שזה, למעשה, רוב המשחק). הבחור כל כך התרגש ששאלתי משהו על קריקט עד שזכיתי להסבר מקיף בן שעה שהתחיל ביום בו יד אדם אחזה בפעם הראשונה במחבט קריקט והסתיים בשערוריית הנבחרת הפקיסטנית בגביע העולם האחרון. הרגשתי קצת יותר שלם. לחיות בארץ הזאת ולא לאהוב קריקט, רוגבי או כדורגל זה כמו לתלות על עצמך שלט נאון ורוד מהבהב באותיות G-A-Y. אבל למה אכפת לי? זאת לא תהיה הפעם הראשונה שיקראו תיגר על זהותי המינית.
ואז פתאום הבנתי – משהו קורה. המחסור בשמש הפך לפתולוגי; כבר שנה שאני מדבר על מזג האויר בלי הפסקה. קניתי יותר עניבות מטי שירטס בחודשים האחרונים. אני פולט "Sorry" גם כשאני נתקל בעצמים דוממים. אני מסתכל בטבעיות לכוון הנכון כשאני חוצה את הכביש. אני שותה יותר תה מאשר קפה (ויעזור לי האל, אפילו תה עם חלב בכמה הזדמנויות), והנורא מכל – אני מתחיל לגלות סימנים של חיבה לבריט-רוק. שאלוהים יגלח את המלכה.

The Strange Death of Liberal England – Mozart on 33
The Strange Death of Liberal England – Motor in the Sky, Oil on the City

דברים שעשיתי בארכיון

האמת היא שלא התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה אבל המציאות רצתה אחרת. לא רציתי לכתוב כי לא היה לי הרבה מה להגיד. הייתי בהרבה הופעות טובות יותר וגרועות יותר אבל לההופעה הזאת פשוט לא הצלחתי למצוא את המילים. מה שיצא היה אוסף של נהמות, זעקות ואנחות מלוות בפירכוסים רנדומליים.
הציפיה הייתה מרגשת. לא סתם עוד הופעה, אירוע נדיר – הופעה בודדה, הראשונה של Archive באנגליה מזה 6 שנים ועוד בחור-דה-לה-קרם כמו ה-Borderline, שמכיל כמות די מגוכחת של אנשים ולרוב מאכלס כל מיני להקות אלמוניות בדרגה כזאת או אחרת. לא די בזה, הליין אפ באותו ערב כלל שתיים מאותן להקות אלמוניות שאינן ראויות לאיזכור וארכייב לקינוח. אין לי מושג מה עובר בראש של הלהקה התמוהה הזאת, אבל היי, יו טייק ואט יו אר גיון, רייט?
כשאני מנסה לפשפש בזכרוני, אני נגעל קצת מכל מיני דברים מזעזעים שאני מוצא שם. כשלבסוף אני שם את היד על הזכרון מערב ההופעה, דבר מוזר קורה; אני זוכר את להקות החימום, את הקהל (צרפתי ברובו) שלאט לאט מילא את המקום, אני זוכר שהם עלו לבמה ואז.... כלום. סוג של חור שחור. ואז הם יורדים מהבמה. מה היה שם לעזאזל? למה אני לא מצליח לשחזר כלום? מה קרה למנגנון המחורבן הזה (שאני אף פעם לא מצליח לכבות) שהופך את המציאות לפוסט תוך כדי שהיא מתרחשת אל מול העיניים?
אני חושב שנשאבתי פנימה מהר מדי, המוח עוד לא הספיק לעכל והגוף התמסר, נשבה בצלילים הפוצעים של ארכייב. העיניים נעצמו, המוזיקה התחברה בחוטים דקים לקצות הידיים והרגליים שלי והפכתי להיות בובה בתאטרון של ארכייב, לא שולט בגוף ולא במחשבות. זה היה נפלא, ממכר וקצר בצורה שערוריית. פחות מ-45 דקות של הופעה, מה שאומר ארבעה-חמישה שירים פחות או יותר.
הסיבה הראשונה שבכל זאת החלטתי לכתוב היא שארכייב מוציאים החודש אלבום הופעה ב-Zenith בפריז, טריפ חובה על המדף שלי, והרגשתי צורך לזעוק את הבשורה השמימה. הסיבה השניה היא שנראה שהם מפסיקים עם החרם המוזר על האי הטרופי ובינתיים יש לפחות עוד הופעה אחת ביוני ב-Dingwalls, מקום קצת יותר ראוי. בגלל האורך המגוכח של ההופעה הקודמת הנהלת מונוקרייב אישרה לי רכישת כרטיס גם להופעה הבאה. איך אני אוהב לעבוד בשבילם.

הזקן והים

יום שבת בבוקר. כבר שבוע שאני מחכה לרגע הזה. היום אני הולך לשחק כדורעף חופים, כמו בימים הטובים. אין חוף בלונדון? אל תבלבלו אותי עם עובדות. סוד שמור הוא שמאחורי הזולו בר , במרכז הכרך האפרורי, מתחבא מגרש חולי שרק מחכה ליום שמש יפה כדי לארח חבורות של חובבי כדורעף משוללי ים ולזכות אותם גם ב-BBQ ובירות כיד המלכה. ובכן, אותו יום שמש מיוחל הגיע סוף סוף.
חמוש במתנת היומולדת המעולה ביותר שקיבלתי מאז גיל 6, יצאתי את ביתי אל תחנת הרכבת הקרובה, אך אבוי, דקות אחרי שיצאתי את דלתי והתחלתי להחליק כמקצוען אמיתי, גורם לילדות בנות 8 ולאמהותיהן להסתכל עלי בהערצה, נתקעה רגלי השמאלית בחריץ בכביש ומצאתי עצמי דופק שפגאט מרהיב. הילדות ואימותיהן לא ביזבזו שניה ומיד הניפו שלטים עם ציון אחיד: 10.0. מאז נדיה קומנצ'י לא נראתה שלמות שכזאת. מלא גאווה ובעיקר דואב מאלמנט הקרקע שנכפה עלי דידיתי חזרה אל ביתי, אך ורק כדי להחליף לנעליים רגילות. שאני אוותר על הכדורעף בגלל שריר מתוח? אני גבר קשוח ומסוקס! אמרתי לעצמי וחשקתי שיניים בעודי צולע אל תחנת הרכבת.
בחירה חכמה, אמרתי לעצמי כשהגעתי לשם ומצאתי את עצמי משחק בין אוסף אקלקטי שלא לומר אקזוטי של שחקנים; פולנים, דומיניקנים, דרום אפריקאים, צרפתים, ספרדים וישראלי התערבבו בחולות. על חוסר היכולת הפיזית שלי באותו יום פיציתי בחכמת משחק, כזאת שניתן לרכוש רק בגילי המתקדם. לשמחתי הצלחתי להיות השחקן השלישי הכי גרוע ואני כמעט משוכנע שהם יסכימו שאצטרף אליהם שוב.
בשביל להסביר את היותי עלוב (באופן יחסי, כמובן) תרשו לי לספר על השחקן הטוב במגרש; JP, צרפתי ממוצא סיני שרק עבר בלונדון לבקר חבר, הוא בחור צעיר למדי, שחקן ליגה ונבחרת צרפת בכדורעף (כך שמעתי), גולש סנובורד מקצועי שזוכה לחסות מאוקלי ונייק וגולת הכותרת – מאסטר בקונג פו. מאסטר אמיתי, כזה שגדל במנזר שאולין, אכל אורז יבש וישן על מסמרים. אחרי שהפצירו בו הוא התרצה לתת דוגמא ליכולותיו. הוא מתח את ידו קדימה וביקש מאותו בחור מפציר לנסות ולדחוף אותו. רק כדי להשלים את התמונה הבחור הדוחף הוא דרום אפריקאי, מטפס הרים בזמנו הפנוי, ובנוי כמו אל יווני בלי גרם שומן אחד על הגוף. כמו בסרטים הקונג פו הנחותים ביותר ראיתי את הדרום אפריקאי מנסה בכל כוחו בעוד שריריו של JP רועדים מעט מהמאמץ אבל היד שלו נשארת מקובעת במקומה כמו גזע עץ.
"שאולין ווליבול..." חשבתי לעצמי תוך כדי התפעלות מאחת ההנחתות המושלמות של המאסטר. מרוב השתאות שכחתי ש-JP משחק בקבוצה הנגדית והכדור עשה את דרכו במהירות אכזרית לכיווני. לא איבדתי עשתונות והשתמשתי ברפלקסים החייתים שלי כדי לעצור את ההנחתה האימתנית. בעזרת הפרצוף כמובן.
יום ראשון בבוקר. היו לי הרבה תוכניות להיום אך כשל מערכות כללי בגופי שיבש את כולן. במקום לצאת ולסגוד לשמש, שכבתי על הספה הסלון, משותק ברובי, מיילל ומתחנן ליקירתי הרחמנייה שתגיש לי אוכל, תביא לי את הטלפון או שפשוט תגאל אותי מיסוריי. "פעם אחרונה שאתה מקבל כזאת מתנה. ביומולדת הבא זה יהיה הליכון וחיתולים למבוגרים" היא פסקה.
מסריח מ-Tiger Balm, העברתי את שארית היום עם הפרקים הראשונים בעונה השישית של The Shield (השם יקום דמו של לם) ובלהקשיב למוזיקה שהזנחתי קצת לאחרונה. מסתבר ש-Githead, שלא זוכים למספיק חשיפה משום מה, הוציאו אלבום שני, Art Pop. נשמע שעוד כמה האזנות יגרמו לו לגדול עלי יפה. גיטהד לא ילדים והם נשמעים בהתאם; כשאחרים עושים מוזיקה כזאת זה נקרא מיחזור, כשהם עושים אותה זה הומאג' לעצמם שהרי הם חלק ממי שהיו שם באייטיז והמציא אותה. ולא רק הם הוציאו חדש. גם החדש של Alpha, מלכי חדר המיטות, שהבטחתי בשמם שיצא השנה, מסתובב חופשי. שום דבר מפתיע, המשך די ישיר ל-Stargazing שלא מצליח להגיע לגבהים (או יותר נכון למעמקים) של שני האלבומים הקודמים, אבל כשמציעים לי תוספת קינוח אני כמעט אף פעם לא אומר לא.
אני מקווה שגופי יצליח להחזיר את כל החלקים הפגועים למצבם המקורי בקרוב. אמרו לי שהחיים אחרי גיל 30 מלאים בשיעורים מרתקים, חוויות מעשירות וברגעים בלתי נשכחים. לי מנגד, יש תחושה שסופי השבוע שמו לעצמם למטרה אישית לחסל אותי. אבל אל דאגה, אני עוד אחליק אל השקיעה (בלי להתרסק על האספלט) ואנחית כדורים (מבלי לשבור רגל בנחיתה). או אולי פשוט אשאר בבית לשמוע מוזיקה. אני די טוב בזה.

Githead – Drive By
Githead – Jet Ear Game
{tracks removed by Githead's request. now go buy the album kids}
Alpha – Stumbled