III אינטגרציה

הגיע הזמן לחוקן קצר שישחרר מעט שאריות מוזיקליות. רובן היו צריכות למצוא את מקומן כאן מזמן אבל פעילות עיכול של אלבומים משמעותיים יותר דחק אותן לדפנות האוזניים שלי. נראה שהן מסרבות להרפות, מי אני שאעמוד בדרכן?

The Blessing :: רגע לפני האלבום החדש של פורטיסהד, המתופף והבסיסט שלהם יחד חוברים לחצוצרן וסקסופוניסט ומוציאים את All Is Yes. אלבום ג'אז-לא-ג'אז אינסטרומטלי, גדוש במוזיקה מלאת אוירה, אינטלגנטית ומסעירה בעת ובעונה אחת. אחד מהדברים הטובים שיצא מבריסטול לאחרונה.

The Blessing – Another Brother's Brother
The Blessing – Suki's Suzuki

Kotki Dwa :: אם זכרוני אינו מטעה אותי, הגעתי אליהם דרך המלצה מ-Last.fm, רק שאין לי מושג למה האזנתי שהוביל אותי אליהם. מילא. כשגיליתי שמשמעות השם שלהם הוא "שני חתולים" בפולנית, כבר הייתי שבוי. אחרי שהקשבתי להם מעט, לא נרשמה התעלפות רבתי, אבל משהו בהם הרגיש בוגר ונכון, בפרט הוייבס המיוסרים של הסולן שעוררו בי געגועים לאדמ. מסוג הלהקות שגם אם עד עכשיו היו אנונימיות לחלוטין, עוד יש סיכוי שיפתיעו באלבום מופתי ביום בהיר אחד, אם אי פעם יתמזל מזלם ויקלעו ליום שכזה באי הסגרירי.
אפרופו אדמ, במאי יוצא האלבום השלישי שלו שיהיה כולו קאברים לשירים בין השנים 1991-2001, שנות ההתבגרות שלו. נשמע מעניין.

Kotki Dwa – Idiot
Kotki Dwa – Bleach Light

Youthmovies :: אמנם מדובר בחריגה של ממש מהטעם הנוכחי שלי, אבל יש סיבה טובה. רצועה אחת מאלבום הבכורה שלהם שיוצא בקרוב התגלתה כמשהו מאוד מרתק; קצת יותר מ-8 דקות של פוסט-רוק עם גיטרות מנסרות ומהדהדות, סולן עם קול Pאנקי, מקצבים משתנים ואחד השילובים הכי טובים של חצוצרה ורוק ששמעתי בכלל. תקשיבו לשיר הזה מתחילתו ועד סופו, לפחות שלוש פעמים, אחרי אוכל. אני לא פוסל את האפשרות ששאר הרצועות באלבום יהיו ערימה של גללים, אבל שווה לנסות.

Youthmovies – Soandso and Soandso

Santogold :: אם רק תעיזו להגיד לאפרו-אמריקאית הברוקלינאית הזאת בפנים שהיא סתם עוד חיקוי ל-M.I.A, אל תופתעו אם השיחה הבאה שלכם תהיה עם רופא במחלקה נוירולוגית שמסביר לכם שתאלצו לבלות את שארית חייכם בכסא גלגלים. קצת יותר מיינסטרימית? אולי, אבל גם הרבה יותר מגוונת מלאה בהשפעות רחבות של פאנק-רוק, אלקטרו ושאר תערובות שמדגדגות בכפות הרגליים.

Santogold – You'll Find A Way

The Heavy :: אם כבר בניגרוז עסקינן, נזכרתי שעוד לא כתבתי מילה על האלבום האדיר שלהם שיצא בסוף שנה שעברה. אלבום שכל רצועה בו נגזרה בדייקנות לחליפה סגולה במידותיו של A Pimp Named Slickback (גיבור חדש שלי). קצת כמו Gnarles Barkley עם בלוזיות של לד זפלין וסקסיות של שורת קוק שנמתחת מהטבור ועד לשקע בצוואר של הזונה שלך (עם הקוראים הרגישים הסליחה, אבל הפוסט הזה התחיל בחוקן כך שסביר שיסתיים בין שדייה של יצאנית).

The Heavy – That Kind of Man
The Heavy - Colleen

גליון מחלה

היא אחזה את מכתב השחרור שלי בידה.
שוב מצאתי עצמי טובע בעינייה הירוקות ומשתאה מהמרחק המושלם ביניהן, מההבעה המאושרת שקורנת מהן. אני מוכן להשבע שזיהיתי לחלוחית עולה בהן. בכל פעם שאני פוגש את המבט הזה, לשבריר שניה, הכל מרגיש מוצדק. ועכשיו, כנראה שלא אשוב לראותו לעולם.
האם זאת באמת בסך הכל הפגישה השלישית שלנו? הכל היה כל כך אינטנסיבי, בלתי נשלט. כשרופאים אחרים סביבי השפילו מבטם ומילמלו תירוצים במבוכה, היא הסתכלה אל תוך נפשי והשקיטה את חששותי בקול מרגיע ומלטף. לא הייתי זקוק למרשם, מילותיה לבדן עזרו לי להחלים מהר יותר מכל תרופה.
ברגע בו מבטינו הצטלבו לראשונה, חייכנו אחד אל השנייה וידענו שנגזר עלינו לתפקד כרופאה וחולה. כל כך הרבה מילים נאמרו בקליניקה המיושנת בבית החולים ואף לא מילה אחת הייתה מה שרציתי לומר באמת. כל אחד בתורו דיקלם את שורותיו במחזה באופן מושלם והוסיף את המחוות הנדרשות כדי להפוך את הביצוע לאמין ככל האפשר. צופה חיצוני לא היה מבחין בדבר חריג, אבל אני הייתי רגיש לדברים הקטנים ביותר; גמעתי בצמא כל הטיית ראש, הרמת גבה ועפעוף מקרי. בכל תנועה שכזאת הייתה טמונה משמעות נסתרת שרק לי היכולת לפרש אותה.
הפגישות החטופות שלנו, שתמיד הסתיימו כלעומת שהתחילו השאירו אותי סחרחר. בכל פעם יצאתי מלא תקווה שהמחלה תעבור לאט מספיק בשביל עוד ביקורת אחת, עוד מפגש קצרצר, אולי בפעם הבאה אאזור אומץ ואצליח להגות משפט שאינו מוכתב מראש.
אני רוצה לשבת שעות ולהביט בך קוראת ספר.
אני רוצה לשאוף את הריח בשיערך.
אני רוצה להרגיש את משקל גופך על שלי.
לקחתי ממנה את המכתב ובהיתי בפעם האחרונה בפניה, מנסה לחרוט בזכרוני כל פריט אפשרי. אני לא רוצה לשכוח אותה לעולם.
"ד"ר גרינבלט"
"כן?"
האם זאת ציפייה בקולה?
אני חושב שאני אוהב אותך.
"שוב, תודה רבה על הטיפול."

Moishe's Bagel – Tantz Glassidic

ביקורו המפתיע של מר גרנדה

הוא הגיע באלמוניות לפני כשבועיים, בלתי מוזמן ובלתי צפוי והמתין לתורו בסבלנות. לקח לי קצת יותר זמן מבדרך כלל, אך כשהגעתי אליו גיליתי עלם נורבגי נאה ומסורק למשעי. כשראה אותי מתקרב, הוא קם בנימוס, הושיט את ידו לעברי ואמר "נעים מאוד, Kjetil Grande" בחיוך מלא שיניים מושלמות.
"כן, בבקשה, איך אני יכול לעזור לך?" אמרתי. "זמני קצר, עשרות אלבומים מחכים שאקשיב להם, אז אם אפשר נסה לסיים מהר ככל האפשר".
"זה לא יקח יותר מדקה, אני מבטיח" הוא ענה. "מעניין שהזכרת אלבומים; בדיוק בשביל זה הגעתי. הוצאתי לא מכבר אלבום שאפילו זכה בגראמי הנורבגי. אין סיבה להכביר במילים. הא לך שתי רצועות מהאלבום המדובר. אם תחפוץ ביתר, אתה בוודאי יודע מה לעשות."
"תראה, אני לא יכול להבטי...."
"תודה רבה על הזמן שלך אדוני היקר, שיהיה לך יום נעים." אמר לפני שהספקתי לסיים את המשפט, הידק את עניבתו, עטה מגבעת, הסתובב ויצא את דלתי. בחור משונה שכזה, חשבתי לעצמי.
ניסיתי להמשיך את היום כרגיל אבל לא הצלחתי להוציא מראשי את הפגישה המסקרנת. לבסוף נכנעתי ודחיתי את שאר העיסוקים לאותו היום. ניגשתי אל החבילה שהשאיר, הסרתי את העטיפה והאזנתי לשתי הרצועות אחת אחרי השניה. חיי נפשי! ידעתי שמשהו מסתתר מאחורי החיוך המושלם הזה. מר גרנדה הוא אומן תעתועים. רגע אחד הוא כאן ובשני הוא באחר. נסה לשים עליו את האצבע והוא יעלם ויופיע שוב מאחוריך. עשן ומראות. וכך בין רגע, היוצרות התהפכו; כעת אני הוא זה שממתין בסבלנות עד ששליחיי יאתרו שוב את מר גרנדה בתקווה שיחלצו ממנו את האלבום במלואו והוא, הוא בוודאי יושב לו בבר נידח, מעביר מסרק בשערו ומנגן איזה בלוז.

Grande – Rhythms of Sin
Grande – We Did It All

שריפה, אחים, שריפה

זה לא נעים, באמת. כבר עשיתי דברים מטופשים וחסרי אחריות בחיי, אלוהים עדי, אבל התוצאות אף פעם לא היו כל כך מרחיקות לכת. מי היה מאמין שבמו רגליי אהיה אחראי לשריפה הגדולה בקמדן?
הכל התחיל אחרי חודשים רבים של שקט. The Whitest Boy Alive, ההרכב הנוכחי של Erlend Oye, היו ההופעה הראשונה ל-2008. ראשונה מבין רבות (איזה? לא רוצה להשויץ, באמת. לא, באמת. אחר כך מתחילים לערב פה הורים ונהיה לא נעים. אולי רק אזכיר שתי להקות שמתחרזות עם 'הֶד'). בעוונותי ציפיתי להופעה אינטימית ושקטה יחסית, מעין פתיחה רגועה לשנה חדשה. ארלנד חשב אחרת.
עוד לפני שהאדון אוי הראה את זיו פניו הנפוליאון דינמיטיות הייתי עסוק בשחיקת סוליות רצינית בניצוחה של להקת החימום הטובה ביותר שזכיתי לראות עד היום – WhoMadeWho. מי? בדיוק מה שחשבתי גם אני כשעלו לבמה שלושה תמהונים לבושים בגלביות לבנות וכפיעות תואמות. ראיתי עד היום כל כך הרבה להקות שמנסות לגרום לאנשים לזוז וכושלות, זה עצוב. החברה האלה לעומתן, באו מצויידים בטכנולוגיה סקנדינבית מתקדמת, שנוסתה במשך שנים על אנשים מופנמים וזכתה להצלחה יתרה. שלושת הדנים האוּבֶר מגניבים האלה הכו באלקטרו-דיסקו הכי קליט וכיפי, מהסוג שמצליח לשחרר אפילו ריקוד שכלוא זמן רב מדי בגופם הנוקשה של בריטים קפואים (ימח שמם, למה הם לא רוקדים? למה?). משהו בסגנון The Rapture פוגשים את Junior Boys פוגשים את Scissor Sisters. חומר משובח גם אם, ממש כמוני, לא שמעתם אותם מעודכם. הפעם אני לא מגזים, בחיי, זה היה עד כדי כך טוב. מתי שמעתם בפעם האחרונה גרסת כיסוי חיה של גיטרה-בס-תופים ל-Flat Beat של Mr Oizo? או ל-Satisfaction??? שאלוהים ירחם על סוליות הנעליים שלי. כשחזרתי הביתה והורדתי את האלבום שלהם (על לא דבר), גיליתי שהוא קצת פחות היסטרי מההופעה החיה, אבל עובד גם ברמת ועד הבית ואף יותר. לפני שאתם מנגנים אותו שימו לב שהשכנים מלמטה אינם.
"אבוי, מה יעשה מר אוי?" חשבתי לעצמי, נבוך מנלוזות משחק המילים על שמו. איך אפשר להתעלות על חימום שכזה? ובכן, ממש כמו איניגו מונטויה, יש משהו שהוא ידע ואני עדיין לא – לארלנד אוי יש קול ממיס בהופעה. אני לא מתכוון קול מרגש, או כזה שגורם לך להתאהב בו (כמו אנדרו בירד), אלא מהסוג שאם ישדרו אותו ברמקולים חזקים מספיק בשמי עזה (מבצע "ילד לבקן"), תוך 4 חודשים יפרוץ שלום אמיץ. מי היה מאמין שהחנון החמוד הזה מלא בכל כך הרבה כריזמה? שוב, לא מהסוג שתגרום לבחורות לגרור אותו למיטה (כמו אנדרו בירד) אלא יותר לרצות לצבוט לו חזק בלחיים ולקנות לו במתנה משחק חדש לפלייסטיישן שלו.
וזה לא מסתיים בקול שלו. הלהקה עצמה עושה פלאים על הבמה. מצד אחד, הם אמורים להיות מינוריים ועדינים שכאלה אבל בפועל, הם נגנים מוכשרים שיודעים איך לקחת את המוזיקה ולטייל איתה בכל מחוז שרק מתחשק להם. המלודיות שלהם כל כך מוצלחות ותחת ידיהם השירים הופכים בקלות, בלי צורך של עיבוד מחדש, לג'אז, fאנק, דיסקו או פשוט נשארים פופ טהור ואינטיליגנטי. גם כשהגיטרה של ארלנד מפסיקה לנגן, הם ממשיכים לאלתר עם סולואים ארוכים ארוכים, בזמן שהילדון קופץ לביקור בשירותים, מסיים את כרך א' של "מלחמה ושלום" ומשיג לו גיטרה חלופית. הם גם יודעים להפעיל את הקהל לפחות כמות קודמיהם, והקהל בתמורה מחזיר הרבה אהבה – מדבר בשקט יחסי ומשתדל לרקוד קצת. כל הכבוד.
ארלנד הממתק מספר לקהל שלפני שנים רבות הוא גר בלונדון ועבד ממש ליד, בשוק בקמדן, ומכר חולצות למחייתו בעודו מסתובב עם דמואים ומנסה לשווק את עצמו. ואז, לפני שנים, מובי הופיע בדיוק באותו מקום שהוא מופיע היום אבל הוא לא יכול היה להרשות לעצמו ללכת להופעה, ואם לנו יש 8.5 פאונד בשביל לראות אותו כנראה שאנחנו מסודרים. "פחחחחח, 8.5 פאונד זה שתי בירות, אפילו אביב גפן לקח 14 פאונד (לא שטרחתי), דפקו אותך אח שלו!" רציתי לצעוק לסקנדינבי התמים במבטא ישראלי מלא 'ר' גרונית. הודו עשתה לי רע.
אז מה עם השריפה? בסוף ההופעה בעודי צועד החוצה גיליתי לפתע שהנעליים שלי עולות באש. עודף חיכוך עם רצפת עץ כתוצאה מריקוד בלתי נשלט, תופעה די שכיחה. הברירה הייתה בידי; יכולתי לשפוך את שארית הבירה בידי על הנעליים ולכבות את האש, אבל לאור העובדה ש-4 מ"מ סוליה כבר נשחקו באותו ערב ועוד לפחות 2 מ"מ נוספים נשחקו ערב קודם לכן במסיבת פוסט-קרנבל, החלטתי שעדיף לי להפטר מהנעליים אחת ולתמיד. מי היה מאמין שהשטיח של ה-Hawley Arms יהיה כל כך דליק?
כמו שאר הפעמים בחיי בהם השארתי אדמה חרוכה מאחורי, גם הפעם אני מקווה שהזמן יעשה את שלו וכולם ישכחו שאני הייתי מקור המחדל, ממש כמו שכולם שכחו לסבא רבא רבא את השריפה ב-1666. כפיצוי על היותכם שותפים לסוד הנורא, הנה שיר חדש של הילד הלבן ביותר בחיים. הכינו את המטפים.

כל חריגה לטובה

משהו מתחיל לא לעבוד פה יותר. הכתיבה מוצאת מקורות השראה אחרים מהמוזיקה, והמוזיקה, מצידה, נשארת תלויה לה באויר, רוצה לבשר על קיומה לעולם ובהעדר מילים, יושבת בסבלנות בצד בתור ארוך ומסודר, כיאה לתורים באי האפור. אין טעם לצאת בהצהרות שאלו ימיו האחרונים של הבלוג, רק בגלל שכבר מלמלתי את המשפט יותר מדי פעמים בעבר, אבל רציתי לחלוק את התחושה. ועכשיו, אחרי שמילאתי כמה שורות בהתעסקות עצמית, הנה הרבה מאוד אלבומים חדשים של טיפוסים הזויים למחצה.

School of Language הוא הפרויקט החדש של David Brewis שעומד מאחורי ומצדדי Field Music (נשמע מוכר?). אלבום הבכורה שלו, Sea From Shore, הוא אחד הדברים הבודדים שהופכים את השנה הזאת לראויה עד כה. דיוויד לקח את המלודיות הפופיות והסאונד האופייני של פילד מוזיק ודחק אותם למחוזות חדשים – יותר לופים, יותר גיטרות, יותר אקספרימנטלי – והכל לטובה.

School of Language – Rockist Part 1
School of Language – Disappointment ‘99
School of Language – Poor Boy

לפני שנים רבות מדי, בכפר בלאוס, מצאתי את עצמי יושב בבר מקומי כשבחור לאוטי ניגן קאבר ל-Hotel California שהתעלה על המקור (או שמא הייתה זאת הבירה שהתעלתה לי לראש?). נחמד, אבל להקות קאברים הן מחזה די שכיח בדרום מזרח אסיה. מצד שני, כמה להקות יש בחוף המערבי של ארה"ב שעושות קאברים לשירי רוק קמבודיים? ובכן, כרגע המניין עומד על אחת, Dengue Fever, שהוציאה את האלבום השלישי שלה, Venus on Earth, ולא מפסיקה לעשות מוזיקת עולם לילדים קליפורנים מגניבים (והפעם גם באנגלית! שוקינג!). אני תוהה מי מקבל את כספי התמלוגים.

Dengue Fever – Seeing Hands
Dengue Fever – Tiger Phone Card

ובהמשך לאומנים שעושים משהו שאף אחד אחר לא עושה, The Real Tuesday Weld, הוציא אלבום בשנה שעברה שכמעט ופיספתי. גם הפעם, סווינג אלקטרוני עליז, קברטים מלנכוליים ושירי פרידה לצלילי צ'ארלסטון. כמה כיף שמישהו עוד מוציא אלבומים שנשמעים כאילו בוקעים מפטיפון מאובק בחנות עתיקות בפריז.

The Real Tuesday Weld – I Loved London
The Real Tuesday Weld – I Believe

Sebastien Tellier, התמהוני הצרפתי שמעשן מהאף, הוציא אלבום חדש– Sexuality. על עטיפת האלבום מטייל הפרוורט על גבי סוס בין שדיה הנפולים של אהובתו אל עבר נווה המדבר שבין רגליה העקומות. הומאז' לאנימציות הקרקס המעופף של מונטי פייתון או עדות אוטוביוגרפית מזעזעת? עוד שאלה שאני מקווה שתשאר ללא מענה. את האלבום מלא הגניחות והאוירה הסליזית עוד לא לגמרי מיציתי, אבל התחושה שלי שהוא קצת פחות מבריק מקודמיו. משום מה זה לא פוגם לי בהנאה. אני חושש שהפכתי לסאקר רציני של כל פופ צרפתי שיצא מידיו של היצור הביזארי הזה.

Sebastien Tellier – Roche Removed to the label request

ואם כבר סינת'-פופ, Kelley Polar הוציא גם הוא אלבום חדש בעל שם ארוך מדי. הפעם נוספה רשומה בספר האכזבות (כרך II, עמוד 14) בעיקר בגלל שהאוזן שלי לא מצאה באלבום אף לא רגע אחד שמזכיר את הבכורה המופתית מ-2005. אותו סאונד בלי שמץ של הקסם מאז. אז למה בכלל להזכיר אותו? כי אני לא אתפלא אם דעתי על האלבום תשתנה עם הזמן ובעיקר בגלל שאף פעם לא כתבתי שום דבר על הבחור המוכשר הזה וזה רודף אותי בלילות (אני חושב שזה הוא אבל יכול להיות שמדובר בכלל בבעיה אדיפלית. מבטיח לעדכן).

Kelley Polar – Entropy Reigns In The Celestial City