המֵלִיץ

לנוכח דברים מפעימים אני נוטה לאבד את המילים. הרגש מציף עד שהגוף נבהל וכמעט חודל מלתפקד. הנוירונים שוכחים את תפקידם, הסינפסות מבולבלות. שום דבר שכלתני לא יצא מהחוויה הזאת, לא חשוב כמה אתאמץ. הפעם האחרונה שהרגשתי כך הייתה בהופעה של סיגור רוס. אז, לא כתבתי דבר. לא הייתי מסוגל למצוא את המילים. הפעם היו אלה Portishead שהוציאו אותי מהאיזון המנטלי השברירי מלכתחילה.
למעשה, עד היום עוד לא כתבתי דבר על האלבום האחרון. כנראה שגם אליו קשה לבטא את הרגש; בכל פעם שאני מאזין לאלבום, אני מאבד ריכוז בכל מה שאני עסוק בו באותו הרגע. המצח שלי מתקמט, אוירה קודרת אופפת אותי ועוד לפני שמסתיימת הרצועה הראשונה, אני נכלא בתוך האלבום. שבוי שלו למשך השעה הקרובה בה אתבוסס בתחושות של דאגה, ייסורים, אובדן ולפעמים תקווה. בכל אחת מהרצועות מתחוללת דרמה רצינית, כמעט טרגדיה. כל רצועה היא קליימקס בסרט מתח אפל על החיים. חלקן מסתיימות בהפתעה גמורה, אחרות מפתות ולבסוף גם הורגות.
לא מעט אנשים חוו דעה מלומדת על האלבום, יצאו בהצהרות מנומקות על מותו של הטריפ הופ והתנבאו נבואות שמיימיות לגבי עתיד הלהקה והמין האנושי. אני עדיין לא סיימתי לעכל את האלבום הזה רגשית. אני מניח שאזדקק לפרספקטיבה רצינית בשביל להבין את כל הרבדים שטמונים ביצירה הנפלאה הזאת שממשיכה להפתח אלי בכל האזנה. לנסות ולהגיד משהו יותר משמעותי עכשיו יהיה כמו לכתוב תקציר לגב הספר עבור התנ"ך ("סיפור התבגרותו של עם נבחר בעולם של גויים חסרי רחמים...").
יותר מדי שנים בלי אלבום גרמו לאוסף גרונות ניחרים מצמא להתאסף בבריקסטון אקדמי כשתחושה אחת מאחדת את כולם – ציפייה אדירה. וכגודל הציפיה, גודל ההופעה; בלנד מושלם של האלבום החדש וקודמיו. הקלאסיקות המודרניות מהניינטיז התערבבו עם קלאסיקות מודרניות בהתהוות, בציר 2008. אם הטעם לא לאוזניכם, תנו להן כמה שנים להשביח כמו אחיותיהן הבוגרות.
הייתי רוצה לספר על הסט המפואר, התפאורה, הסאונד, והנוכחות של פורטיסהד על הבמה, אבל אני לא זוכר דבר מכך. רק את בת' גיבונס אני זוכר. לבושה בסקיני ג'ינס שחור וחולצה שחורה צמודה. לרגע אפשר לבלבל אותה עם בחורה צעירה. במבט מעט יותר בוחן היא כחושה, מפתחת גיבנת וגוררת רגל או שתיים ממקום למקום. השירה שלה נשמעת כמו ערוץ לביטוי כאב פיזי אדיר. מי יכול לנחש מה מתחולל בנפשה. מבט אחד בפנים שלה כשהיא שרה ואני משותק לחלוטין. הכאב שבשירה שלה הפך אותי למריונטה עם חוטים דקים שמחוברים לקצות הידיים והרגליים וחוט אחד עבה יותר, עם קרס בקצהו, שנעוץ בתוך הלב שלי. וכך מצאתי עצמי מתנדנד, אנה ואנה, העיניים נפקחות ונסגרות לסירוגין. בת' מנגנת בי עם הקול הפוצע שלה. מושכת אותי אליה ומרפה. התופים מטיחים אותי מצד לצד והגיטרה חוצבת ומזעזעת את נימי נפשי. הפקדתי את חיי בידיהם של פורטיסהד ונותר לי רק לקוות שאקבל אותם בחזרה כשתסתיים ההופעה.
פעם, כשרק התחלתי ללכת להופעות, הרגשתי לא בנוח לראות את המוזיקה שגדולה מסך חלקיה מתפרקת לכדי בני האנוש שמפיקים אותה לנגד עיני. המוזיקה של פורטיסהד כל כך הדוקה שגם כשהלהקה במרחק נגיעה ממני לא נבקע אפילו סדק זעיר במארג המושלם שהיא מייצרת. גם סכין המנתחים של הרציונל עצמו יתקהה בנסיון לבתר את המוזיקה שלהם. אלכימיה. קסמים. מטאפיזיקה. ואז הסתיימה ההופעה. בת' ירדה מהבמה, התחבקה והתנשקה עם רוב השורה הראשונה. בניגוד לאומנים אחרים שראיתי בסיטואציה דומה, הריטואל הזה היה כנה. מה גורם לה להראות נרגשת יותר מהקהל? כל כך הרבה מיסתורין אופף אותה. אם הייתי יכול, הייתי מתייצב להופעה שוב מחר, מחרתיים ועד סוף החיים.
אני קורא את מה שכתבתי ואני רוצה למחוק שוב הכל ולהתחיל מהתחלה, כמו שעשיתי כבר אינספור פעמים בשבוע האחרון. אולי הפעם אכתוב משהו פחות מליצי? אין סיכוי. לפעמים החיים שלי מליציים. אין סיבה לצפות מהמילים שמתארות אותם להשמע אחרת.

מתנה לחג

אני מתעורר בבוקר בעצלתיים. מוזג כוס מיץ תפוזים. אני לא מתכוון לעבוד היום, אין ספק בזה. לא עובד ביומולדת. פותח את המייל לראות אם משהו חשוב קרה. אני הוזה. משפשף את עיני כלא מאמין. משתכנע שזה אמיתי וחיוך ענק נפרש על פניי. איזה מתנה מעולה. זכיתי בזוג כרטיסים חינם לכל סדרת ההופעות של Eat Your Own Ears ב-IndigO2. חמש הופעות, חמישה ערבים ברצף. אפילו אני לא יכול לעמוד בזה.
מכיוון שהקארמה הייתה טובה אלי כל כך, ואני עמוס בהופעות אחרות, אני אשמח להעניק את הכרטיסים שלא אנצל לכל מי שיחפוץ בהם. וכאן אתם נכנסים לתמונה – אם אתם מכירים מישהו שחי בלונדון / מבקר פה לפסח וישמח ללכת לאחת ההופעות למטה בחינם, זרקו הודעה בתגובות.
עשו טובה והפיצו את השמועה (במיוחד אתם, רעיי הבלוגרים). חבל לבזבז מתנה שכזאת. זאת פעם ראשונה שאומנים בסדר גודל הזה מופיעים במקום כמו ה-IndigO2 ויש לי תחושה שזה יהיה מדהים.

FOUR TET
SUNBURNED HAND OF THE MAN
JAMES HOLDEN
FAIRMONT
KODE 9
Thursday 24 April

JUNIOR BOYS
METRONOMY
MORGAN GEIST
KELLEY POLAR
PRINZHORN DANCE SCHOOL
Friday 25 April
(I’m going to this one, got 1 ticket to spare)

ANDREW BIRD
LONEY DEAR
CASS MCCOMBS
Saturday 26 April
(I might be going to this one; can’t decide whether to watch Andrew again or Fat Freddy’s Drop. Tough life)

KOMPAKT IN CONCERT
MOUSE ON MARS plus many more
Sunday 27 April

RZA (WU TANG CLAN)
KILA KELA
DAN LE SAC VS SCROOBIUS PIP
Monday 28 April

IV אינטגרציה

נראה שסוף סוף פינת האינטגרציה מתחילה להופיע בתדירות שקיוויתי. עכשיו רק נשאר לרענן את ה-CravePlayer המסכן שנזנח שם איפשהו באוגוסט. אם מישהו מכם מעוניין בלהרים את הכפפה המעופשת הזאת, כל פלייליסט יתקבל בברכה.
הפעם, בגלל שאף פעם לא ניצלתי את הפלטפורמה הזאת, החלטתי להקדיש את השירים לאנשים שאני חושב שזקוקים להם. מכאן ואילך אנא המשיכו בקריאה בטון רדיופוני רווי אקו (אקו, אקו, אקו....).

Jenners Field :: את שני השירים האלה אני מקדיש לנמרוד מטאפטס וטאפאס. נסיון לפצות על האכזבה (המוצדקת) שלו מהחדש של Tapes ‘n Tapes. למד את הלקח, נמרוד, לא קוראים לבלוג על שם להקה עם אלבום אחד. מי ייתן והם ידעו ימים יפים יותר. מסתבר שהרוח מהאלבום הראשון של הקסטות נשבה אל החברה האלה. ככה באמת היה צריך להשמע האלבום.

Jenners Field – Red Lorry
Jenners Field – 17

Heels Catch Fire :: את השירים הבאים אני מקדיש לאביעד מהאייפוד רעב, שבשני הפוסטים האחרונים שלו גילה צד נשי ורגיש, ממש כמו שקרה לרועי כשעבר לסטוקהולם (ואביעד בסך הכל עבר לירושלים). אני חושב שכל מה שהוא צריך זה עוד איזו להקה מברייטון, העיר והמזח, שתעלה אש בעקביו.

Heels Catch Fire – Glass Pedestals
Heels Catch Fire – Comfort Zone
Heels Catch Fire – This Was Never a Gift

OK Tokyo :: הכי הייתי רוצה להקדיש משהו לרועי שחזר סוף סוף מהגלות הארוכה מדי בארצות הקנגריווי, אבל אין סיכוי שהוא יאהב את זה. אוקיי טוקיו מזכירים לי את A Brand הבלגים (לא זוכרים?) בגרסה אנגלית אגרסיבית. למעשה, אני לא מצליח לחשוב על מישהו שאני מכיר שכן יאהב אותם. אי לכך, באופן חריג, אני בוחר להקדיש את השירים לעצמי. בימים אלו אני זקוק לכמויות אדירות של פרגון עצמי.

OK Tokyo – Bio Metric Calculator
OK Tokyo – TV Evangelist

אלברט 2000

פעם רצו לפרסם משהו היו שמים על המסך את אלברט פירות עם הרבה שפם מחזיק איזה אבוקדו ומחייך וזהו, נגמר. כולם ידעו – אבוקדו זה טוב. כדאי לאכול אבוקדו. זה מלא ויטמינים ומינרליים. זה עושה פלאים לעור הפנים. ואם לא תאכל, יבוא אלברט ויזיע עליך. אבל היום, זה כבר לא עובד. הדור התחלף. היום בתקציב לכל פרסומת אפשר לקנות שש קילו אבוקדו לכל ילד באפריקה. זה טוב לעור הפנים שלהם. היום בכל פרסומת למלאווח קפוא יש אפקטים שגורמים לקינג קונג להראות כמו הקוף של מרקו. היום כל פרסומת למשחה לפטריה וגינלית מלווה בפסקול של להקה שעדיין לא קיימת.
לפעמים, רק לפעמים, העולם גם מרויח מזה. כמו בפרסומת לאנרגיה (מה אנחנו, רובוטריקים?) של e-on. השיר ברקע כל כך טוב שבין רגע הוא הפך להיות הדבר הבא. מה שבאופן פוסט-פוסט-מודרניסטי אומר שהוא כבר לגמרי פאסה. כמעט רטרו. אבל עדיין שיר מעולה. שימו עליו עין, על Broadcast 2000, ממה שאני שומע הוא הולך להיות האדמ הבא. הרבה באזז יש פה סביבו וסביב המיני אלבום שלו Building Blocks שיוצא ביוני. אולי אפשר להפיק מהבאזז הזה קצת אנרגיה ולשמור בקוביות.



Broadcast 2000 – Get Up and Go
Broadcast 2000 – Pep Talk
Broadcast 2000 – The View

[ותודה ליובל על העזרה. ככה זה בבוקר שאין השראה, אני עושה אאוט סורסינג לדימויים לישראל.]

אחת, שתיים, שלוש, דג מלוח

זה כמעט תמיד מתחיל באותו משפט: ביום חמישי הלכתי להופעה. מה זה הופעה, הופעה פגז, אדירה, מפרקת. אבל מה, לכתוב על זה בבלוג? עזבו נו. זו הופעה בשבילי, למי בכלל יהיה אכפת מהם. להתחיל להסביר מי הם בכלל ומי הם בשבילי. סתם הלכתי בשביל הנוסטלגיה, משהו פרטי כזה. ואז, יומיים אחר כך, מה אני מגלה? Red Snapper באים להופעה בישראל, מה שגרם לי מייד להתיישב ולכתוב. לא פוסט, דרשה.
אז נכון, Red Snapper הם לא הדבר הכי הייפי היום וגם האלבום החדש שלהם שיצא בסוף השנה בוודאי לא ייצר באזז מורגש. האם זה אומר שהופעה שלהם היא לא דבר ראוי? שלהביא אותם לארץ זה מיותר? ובכן, בעיניו החומות של איש מזדקן אחד, בני ישראל צריכים להיות שמחים במיוחד שמישהו בחר להביא דווקא הרכב כמוהם ולא סתם להאביס את הקהל בעוד איזה שם גדול שנותן הופעה שלא הייתה עוברת סינון ראשוני ל"כוכב נולד" גרסת הספארי ברמת גן (רמז רמז).
זה ציפור? זה מטוס? זה פארידה? נו? למה אף אחד לא עונה לי? שאלה קשה. קצת קשה להגדיר את המוזיקה של רד סנאפר אבל אם אתם אוהבים רוק, ג'אז, ג'אז-רוק, רוק-ג'אז או סתם דג מלוח של בית כנסת, כדאי שתמצאו את עצמכם בהופעה.
בלי סקיני ג'ינס ובלי תספורות מקולקלות עלו לבמה שלושה כסופי שיער וטום צ'לנג'ר אחד. אולי היה זה רק הדמיון שלי, אבל הם נראו מאוד שמחים לחזור ולהופיע. ב-90 דקות, לא כולל זמן פציעות, רד סנאפר נתנו דגימה יפה מהרפטואר שלהם וגרמו לקהל אקלקטי כמו בבר השכונתי שלי (כולל הקבוע שנראה כמו הומלס ומדבר לעצמו) לשפוך הרבה זיעה ברחבה. גם על הבמה ניגרה הזיעה. מסתבר שכמות האנרגיה שאפשר לייצר בהופעה לא עומדת ביחס הפוך לגיל. כן ארץ לזקנים.
אפילו טום צ'לנג'ר, שמחוץ להופעה אני לא מוצא אותו סקסופוניסט מעניין במיוחד, התאים את עצמו לשלישייה שכל אחד מהם יכול להיות בקלות אבא שלו. למעשה, החיבור ביניהם היה כל כך טוב שלא אתפלא אם הם באמת האבות שלו. כבר היו דברים מעולם.
ואם עד עכשיו לא השתכנעתם שרד סנאפר יתנו לכם הופעה שלא כדאי להחמיץ אולי העובדה של-Ali Friend, מוביל ההרכב, נקרע מיתר בקונטרבאס בהופעה (בפעם הראשונה בקריירה) תעשה את העבודה. אני מניח שאם אמשיך בסופרלטיבים אף אחד לא יאמין לי שאני לא מקבל תמלוגים מההפקה. אז נסיים כאן. אה כן, רק דבר אחרון – אם אתם הולכים להופעה, תרקדו, למען השם, תרקדו...

Red Snapper – Snapper
Red Snapper – Hot flush

אלמנטרי, ווטסון יקירי

מעודי לא ציירתי. תמיד רציתי. הצלחתי לדמיין את עצמי אוחז במכחול, עומד מול קנבס שמונח על כן ציור אבל אף פעם לא עברתי את מחסום משיכת המכחול הראשונה. לא חשוב מה ארצה לצייר, אין לי מושג איך להתחיל. שלשום בערב, באופן בלתי צפוי, כל מה שרציתי הוא מכחול וקנבס. עזבו מכחול וקנבס. כמה פחיות צבע וקיר והייתי המאושר באדם. האמת היא, שגם בלעדיהם הצלחתי להיות די מרומם. והכל בזכות ווטסון. פטריק ווטסון.
ובכן, הייתי, ראיתי, חזרתי ובשורות בפי. פטריק ווטסון של הופעה הם אינם פטריק ווטסון של האלבום. כמעט ואין מה להשוות. כל שיר זוכה לביצוע שגורם לגרסה המקורית להשמע כמו תקציר חיוור של הדבר האמיתי. כל אחד מחברי הלהקה מעניק את הפרשנות שלו לשיר, עד שהקטעים הופכים לרצועות ארוכות שנמסות אחת לתוך השניה. ובתוך כל ההיתוך הזה, קולו של ווטסון בולט מעל התופים, הגיטרה ואפילו הקסילופון.
הנוכחות של הבחור הצנום על הבמה כמעט מוגזמת. בעיניים עצומות לרווחה, פה שמתעווה לצד, וידיים מכופפות במרפקים ווטסון מזכיר את ג'ו קוקר רק עם סגנון יחודי משל עצמו. ווטסון שר בזיגזג. כל צליל שבוקע מפיו נשבר לקטעים קצרים, הברות פשוטות שמתחברות לכדי שלם מופלא. השירה שלו מרתקת. כמעט ואי אפשר לצפות איך הוא ישמע שיר שהוא ישיר. למעשה, כמעט ואי אפשר לדעת איך ישמע תו שיצא מפיו. פה ושם, אחרי סולו ווקאלי ארוך, ווטסון פולט מעין צחוק קטן, גיחוך בלתי נשלט. צחוק שמבשר שהוא חזר להיות מודע לעצמו אחרי שריחף לו לרגע אי שם ביקום חלופי.
ואל מול כל היופי הזה, לא נותר לי הרבה מה לעשות אלא לעצום עיניים ולהתמסר למוזיקה. לשכוח שמולי עומדים האומנים על הבמה ולתת את מלוא תשומת הלב לצלילים הבוקעים מהרמקולים. להניח לתופים להלום בחזי כמו אגרופים, לקלידים לשחק לי בקצות השערות ולצמרר אותי ולגטרות לסחרר אותי איתן אל תוך המערבולת שהן יוצרות. ומתוך כל זה, הגיע לפתע הדחף לצייר. הקו הראשון לא נראה חשוב עוד. בעיני נפשי הייתי כבר עמוק באמצע הציור ולמרות שלא היה לי מושג מה אני מצייר, כל כך נהנתי מלמרוח את הצבעים בדמיון עד שהייתי צריך להכריח את עצמי לפתוח את העיניים.
אם להודות באמת, לא ציפיתי להופעה שכזאת. גם שאר הקהל לא, ואני אומר את זה רק בגלל שבערך באמצע ההופעה אחד מהאנשים שעמדו לידי צעק לווטסון אחרי עוד ביצוע מדהים שזכה לתשואות אדירות: "!We had such low expectations" (משפט שהפך להיות לתמה המרכזית באותו הערב). אפילו הברברנים הרגילים, שפוקדים הופעות רק בשביל להפריע לאנשים כמוני להנות, סתמו את הפיות המטונפים שלהם אל מול מה שהתרחש על הבמה.
שיר אחד לפני הסיום, ווטסון התנצל על כך שהגיטרה האקוסטית, שהייתה אמורה ללוות אותו בשיר הזה נשכחה בקנדה. ואז, בלי הרבה הכנות, תפס כסא מהבמה, ירד אל הרחבה והציב את הכסא במרכזה. צמוד להיכן שעמדתי. הגיטריסט עשה אותו דבר ונעמד על כסא מטרים מאחורי. ואז הגיע ביצוע האנפלגד היפהפה ל-Man under the sea. התופים פועמים בשקט מהבמה לפני, הגיטרה פורטת כשהיא לא מחוברת למגבר מאחורי ומר ווטסון עומד במרחק נגיעה ושר לי. ולחשוב שבכלל לא הייתי אמור להיות בהופעה הזאת...
את ההדרן פתח ווטסון בחשש מה מלנסות שיר חדש כי הוא די משוכנע שהוא יחרבן אותו. מהקהל נשמעה זעקה נשית: "It’s worth trying". ואז, ווטסון, שגם כשלא פותח את פיו לשיר נראה מסומם למשעי, פצח במונולוג תזזיתי שעיקר דבריו נשמע כדלקמן:

“I guess ’It’s worth trying’ and ‘low expectations’ are the English motto. I’ll be honest with you, before I came here for the first time I wasn’t a huge fan of your little island. Sure, if you like eating fish & chips 24 hours a day, that’s the perfect place for you.
Now seriously, there are some great things coming from England. Some of the best fiction and fantasy was created here. And you know what? I think realised why that is. This place is so grim, you know? It makes sense that people will create a fantasy world that they can run the fuck away to, because it’s just too grim here.
But don’t get me wrong, slowly but surely this country is growing on me. Anyways, don’t mind me, I’m just here to take your British Pounds and get them back to Canada so we can get ourselves some electricity, because you know we all live in a fucken igloos down there…”

אני ועוד כמה גרינגוס מחאנו כפיים בהתלהבות. הקהל המקומי היה משועשע קלות ובדרך נס בחר שלא לסקול אותו במטר של פחיות בירה ג'מייקנית. כוחה של כריזמה.



כמעט ושכחתי שרגע לפני הפלא הזה, התארחו על הבמה חברים קנדיים שלו, Miracle Fortress. ילדים טובים. לכולם הרביצו בבית ספר ובוודאי גם באוניברסיטה. למעשה, סביר להניח שהם עדיין חוטפים מכות אקראיות פה ושם. אלבום הבכורה שלהם Five Roses, הוא חביב מאוד, ממש כמו שאפשר לצפות מאנשים שגורלם גזר עליהם לשמש כשקי חבטות.

Miracle Fortress – Have You Seen In Your Dreams
Miracle Fortress – Hold Your Secrets to Your Heart

חזון אירופאי

השנה אני עומד לצפות בארוויזיון. כמו פעם כשהיינו ילדים, והיה רק ערוץ 1 והארוויזיון היה ארוע שכולם אהבו, הרבה לפני שהפך להיות חגיגת גאווה. אבל זאת לא הנוסטלגיה שמביאה אותי לחזור ולצפות בו וגם לא הזיקה התימנית לנציג הישראלי. הפעם אאריך שיער (צ'ק), אגדל זקן (צ'ק), אנופף בדגלי צרפת קטנים (צ'ק) ואעשן סיגריה דרך האף (צ'ק, פליז!) בעודי מריע לנציג הפרנסוואים סבסטיאן "הרחתי שורה מטולוז ועד מרסיי" טלייה!
אני לא בטוח למה זה משעשע אותי כל כך שהרי במות הארוויזיון אירחו יצורים מוזרים הרבה יותר ממנו במהלך השנים (ג'ינגס חאן, לורדי, יזהר כהן וכו'). יש לי תחושה שהוא הולך להראות לפינג פונג איך מחרבנים על המדינה ששלחה אותך. ולא רק זה, יש גם סיכוי לא קטן שהוא יזכה.

Sebastien Tellier – Divine

ובנימה טראשית זאת, נסיים בביצוע לג'ינגס חאן של Berryz Koubou, חבורת מתמודדות ב-Japanese Idol. החומר ממנו עשויים חלומות (שלי).