Friday, April 04, 2008

אלמנטרי, ווטסון יקירי

מעודי לא ציירתי. תמיד רציתי. הצלחתי לדמיין את עצמי אוחז במכחול, עומד מול קנבס שמונח על כן ציור אבל אף פעם לא עברתי את מחסום משיכת המכחול הראשונה. לא חשוב מה ארצה לצייר, אין לי מושג איך להתחיל. שלשום בערב, באופן בלתי צפוי, כל מה שרציתי הוא מכחול וקנבס. עזבו מכחול וקנבס. כמה פחיות צבע וקיר והייתי המאושר באדם. האמת היא, שגם בלעדיהם הצלחתי להיות די מרומם. והכל בזכות ווטסון. פטריק ווטסון.
ובכן, הייתי, ראיתי, חזרתי ובשורות בפי. פטריק ווטסון של הופעה הם אינם פטריק ווטסון של האלבום. כמעט ואין מה להשוות. כל שיר זוכה לביצוע שגורם לגרסה המקורית להשמע כמו תקציר חיוור של הדבר האמיתי. כל אחד מחברי הלהקה מעניק את הפרשנות שלו לשיר, עד שהקטעים הופכים לרצועות ארוכות שנמסות אחת לתוך השניה. ובתוך כל ההיתוך הזה, קולו של ווטסון בולט מעל התופים, הגיטרה ואפילו הקסילופון.
הנוכחות של הבחור הצנום על הבמה כמעט מוגזמת. בעיניים עצומות לרווחה, פה שמתעווה לצד, וידיים מכופפות במרפקים ווטסון מזכיר את ג'ו קוקר רק עם סגנון יחודי משל עצמו. ווטסון שר בזיגזג. כל צליל שבוקע מפיו נשבר לקטעים קצרים, הברות פשוטות שמתחברות לכדי שלם מופלא. השירה שלו מרתקת. כמעט ואי אפשר לצפות איך הוא ישמע שיר שהוא ישיר. למעשה, כמעט ואי אפשר לדעת איך ישמע תו שיצא מפיו. פה ושם, אחרי סולו ווקאלי ארוך, ווטסון פולט מעין צחוק קטן, גיחוך בלתי נשלט. צחוק שמבשר שהוא חזר להיות מודע לעצמו אחרי שריחף לו לרגע אי שם ביקום חלופי.
ואל מול כל היופי הזה, לא נותר לי הרבה מה לעשות אלא לעצום עיניים ולהתמסר למוזיקה. לשכוח שמולי עומדים האומנים על הבמה ולתת את מלוא תשומת הלב לצלילים הבוקעים מהרמקולים. להניח לתופים להלום בחזי כמו אגרופים, לקלידים לשחק לי בקצות השערות ולצמרר אותי ולגטרות לסחרר אותי איתן אל תוך המערבולת שהן יוצרות. ומתוך כל זה, הגיע לפתע הדחף לצייר. הקו הראשון לא נראה חשוב עוד. בעיני נפשי הייתי כבר עמוק באמצע הציור ולמרות שלא היה לי מושג מה אני מצייר, כל כך נהנתי מלמרוח את הצבעים בדמיון עד שהייתי צריך להכריח את עצמי לפתוח את העיניים.
אם להודות באמת, לא ציפיתי להופעה שכזאת. גם שאר הקהל לא, ואני אומר את זה רק בגלל שבערך באמצע ההופעה אחד מהאנשים שעמדו לידי צעק לווטסון אחרי עוד ביצוע מדהים שזכה לתשואות אדירות: "!We had such low expectations" (משפט שהפך להיות לתמה המרכזית באותו הערב). אפילו הברברנים הרגילים, שפוקדים הופעות רק בשביל להפריע לאנשים כמוני להנות, סתמו את הפיות המטונפים שלהם אל מול מה שהתרחש על הבמה.
שיר אחד לפני הסיום, ווטסון התנצל על כך שהגיטרה האקוסטית, שהייתה אמורה ללוות אותו בשיר הזה נשכחה בקנדה. ואז, בלי הרבה הכנות, תפס כסא מהבמה, ירד אל הרחבה והציב את הכסא במרכזה. צמוד להיכן שעמדתי. הגיטריסט עשה אותו דבר ונעמד על כסא מטרים מאחורי. ואז הגיע ביצוע האנפלגד היפהפה ל-Man under the sea. התופים פועמים בשקט מהבמה לפני, הגיטרה פורטת כשהיא לא מחוברת למגבר מאחורי ומר ווטסון עומד במרחק נגיעה ושר לי. ולחשוב שבכלל לא הייתי אמור להיות בהופעה הזאת...
את ההדרן פתח ווטסון בחשש מה מלנסות שיר חדש כי הוא די משוכנע שהוא יחרבן אותו. מהקהל נשמעה זעקה נשית: "It’s worth trying". ואז, ווטסון, שגם כשלא פותח את פיו לשיר נראה מסומם למשעי, פצח במונולוג תזזיתי שעיקר דבריו נשמע כדלקמן:

“I guess ’It’s worth trying’ and ‘low expectations’ are the English motto. I’ll be honest with you, before I came here for the first time I wasn’t a huge fan of your little island. Sure, if you like eating fish & chips 24 hours a day, that’s the perfect place for you.
Now seriously, there are some great things coming from England. Some of the best fiction and fantasy was created here. And you know what? I think realised why that is. This place is so grim, you know? It makes sense that people will create a fantasy world that they can run the fuck away to, because it’s just too grim here.
But don’t get me wrong, slowly but surely this country is growing on me. Anyways, don’t mind me, I’m just here to take your British Pounds and get them back to Canada so we can get ourselves some electricity, because you know we all live in a fucken igloos down there…”

אני ועוד כמה גרינגוס מחאנו כפיים בהתלהבות. הקהל המקומי היה משועשע קלות ובדרך נס בחר שלא לסקול אותו במטר של פחיות בירה ג'מייקנית. כוחה של כריזמה.



כמעט ושכחתי שרגע לפני הפלא הזה, התארחו על הבמה חברים קנדיים שלו, Miracle Fortress. ילדים טובים. לכולם הרביצו בבית ספר ובוודאי גם באוניברסיטה. למעשה, סביר להניח שהם עדיין חוטפים מכות אקראיות פה ושם. אלבום הבכורה שלהם Five Roses, הוא חביב מאוד, ממש כמו שאפשר לצפות מאנשים שגורלם גזר עליהם לשמש כשקי חבטות.

Miracle Fortress – Have You Seen In Your Dreams
Miracle Fortress – Hold Your Secrets to Your Heart

4 comments:

רנן said...

פוסט נהדר שעושה חשק להיות בהופעה. תענוג!

Shachar said...

תודה איש. שמח לשמוע שהצלחתי להעביר את התחושה. עכשיו אני עובד להעביר את האומן עצמו.
אני חושש שבקרוב יהיו פה עוד כמה פוסטים שעלולים להעלות בך חשק דומה

רדיו פרימיום להמונים said...

תענוג מלא, מרגש, הוידאו עומד בציפיות של מה שכתבת. אני מבקר פה כבר שנתיים. אני חושב שזה הפוסט הכי מרגש עד עתה. גם לי זה עשה חשק להיות בהופעה.

Shachar said...

תודה רבה אייל. שנתיים אתה פה ועד עכשיו לא אמרת כלום? אפילו שיש לך בלוג נגיד?
צא מהארון, אתה בחברה טובה :-)