המֵלִיץ

לנוכח דברים מפעימים אני נוטה לאבד את המילים. הרגש מציף עד שהגוף נבהל וכמעט חודל מלתפקד. הנוירונים שוכחים את תפקידם, הסינפסות מבולבלות. שום דבר שכלתני לא יצא מהחוויה הזאת, לא חשוב כמה אתאמץ. הפעם האחרונה שהרגשתי כך הייתה בהופעה של סיגור רוס. אז, לא כתבתי דבר. לא הייתי מסוגל למצוא את המילים. הפעם היו אלה Portishead שהוציאו אותי מהאיזון המנטלי השברירי מלכתחילה.
למעשה, עד היום עוד לא כתבתי דבר על האלבום האחרון. כנראה שגם אליו קשה לבטא את הרגש; בכל פעם שאני מאזין לאלבום, אני מאבד ריכוז בכל מה שאני עסוק בו באותו הרגע. המצח שלי מתקמט, אוירה קודרת אופפת אותי ועוד לפני שמסתיימת הרצועה הראשונה, אני נכלא בתוך האלבום. שבוי שלו למשך השעה הקרובה בה אתבוסס בתחושות של דאגה, ייסורים, אובדן ולפעמים תקווה. בכל אחת מהרצועות מתחוללת דרמה רצינית, כמעט טרגדיה. כל רצועה היא קליימקס בסרט מתח אפל על החיים. חלקן מסתיימות בהפתעה גמורה, אחרות מפתות ולבסוף גם הורגות.
לא מעט אנשים חוו דעה מלומדת על האלבום, יצאו בהצהרות מנומקות על מותו של הטריפ הופ והתנבאו נבואות שמיימיות לגבי עתיד הלהקה והמין האנושי. אני עדיין לא סיימתי לעכל את האלבום הזה רגשית. אני מניח שאזדקק לפרספקטיבה רצינית בשביל להבין את כל הרבדים שטמונים ביצירה הנפלאה הזאת שממשיכה להפתח אלי בכל האזנה. לנסות ולהגיד משהו יותר משמעותי עכשיו יהיה כמו לכתוב תקציר לגב הספר עבור התנ"ך ("סיפור התבגרותו של עם נבחר בעולם של גויים חסרי רחמים...").
יותר מדי שנים בלי אלבום גרמו לאוסף גרונות ניחרים מצמא להתאסף בבריקסטון אקדמי כשתחושה אחת מאחדת את כולם – ציפייה אדירה. וכגודל הציפיה, גודל ההופעה; בלנד מושלם של האלבום החדש וקודמיו. הקלאסיקות המודרניות מהניינטיז התערבבו עם קלאסיקות מודרניות בהתהוות, בציר 2008. אם הטעם לא לאוזניכם, תנו להן כמה שנים להשביח כמו אחיותיהן הבוגרות.
הייתי רוצה לספר על הסט המפואר, התפאורה, הסאונד, והנוכחות של פורטיסהד על הבמה, אבל אני לא זוכר דבר מכך. רק את בת' גיבונס אני זוכר. לבושה בסקיני ג'ינס שחור וחולצה שחורה צמודה. לרגע אפשר לבלבל אותה עם בחורה צעירה. במבט מעט יותר בוחן היא כחושה, מפתחת גיבנת וגוררת רגל או שתיים ממקום למקום. השירה שלה נשמעת כמו ערוץ לביטוי כאב פיזי אדיר. מי יכול לנחש מה מתחולל בנפשה. מבט אחד בפנים שלה כשהיא שרה ואני משותק לחלוטין. הכאב שבשירה שלה הפך אותי למריונטה עם חוטים דקים שמחוברים לקצות הידיים והרגליים וחוט אחד עבה יותר, עם קרס בקצהו, שנעוץ בתוך הלב שלי. וכך מצאתי עצמי מתנדנד, אנה ואנה, העיניים נפקחות ונסגרות לסירוגין. בת' מנגנת בי עם הקול הפוצע שלה. מושכת אותי אליה ומרפה. התופים מטיחים אותי מצד לצד והגיטרה חוצבת ומזעזעת את נימי נפשי. הפקדתי את חיי בידיהם של פורטיסהד ונותר לי רק לקוות שאקבל אותם בחזרה כשתסתיים ההופעה.
פעם, כשרק התחלתי ללכת להופעות, הרגשתי לא בנוח לראות את המוזיקה שגדולה מסך חלקיה מתפרקת לכדי בני האנוש שמפיקים אותה לנגד עיני. המוזיקה של פורטיסהד כל כך הדוקה שגם כשהלהקה במרחק נגיעה ממני לא נבקע אפילו סדק זעיר במארג המושלם שהיא מייצרת. גם סכין המנתחים של הרציונל עצמו יתקהה בנסיון לבתר את המוזיקה שלהם. אלכימיה. קסמים. מטאפיזיקה. ואז הסתיימה ההופעה. בת' ירדה מהבמה, התחבקה והתנשקה עם רוב השורה הראשונה. בניגוד לאומנים אחרים שראיתי בסיטואציה דומה, הריטואל הזה היה כנה. מה גורם לה להראות נרגשת יותר מהקהל? כל כך הרבה מיסתורין אופף אותה. אם הייתי יכול, הייתי מתייצב להופעה שוב מחר, מחרתיים ועד סוף החיים.
אני קורא את מה שכתבתי ואני רוצה למחוק שוב הכל ולהתחיל מהתחלה, כמו שעשיתי כבר אינספור פעמים בשבוע האחרון. אולי הפעם אכתוב משהו פחות מליצי? אין סיכוי. לפעמים החיים שלי מליציים. אין סיבה לצפות מהמילים שמתארות אותם להשמע אחרת.