Thursday, May 01, 2008

תשע שנים

אני כבר לא משוכנע אם אני מכיר אותך יותר שנים חי או מת. כאילו זה באמת משנה. אני זוכר כמה אז, המחשבה שבעוד שנים תהפוך לזכרון חוור מהעבר תיסכלה אותי וגרמה לשנוא את העתיד על שלא התכוון לכלול אותך בתוכו. זה אף פעם לא קרה, אתה יודע. אני חי אותך, את העדרך. עדיין תוהה אם אי פעם אצליח להשלים עם החוסר הזה, אם העצב הבלתי פוסק, שאני לא מכיר אותי בלעדיו, יתפוגג מתישהו.
הלב שלי ממשיך להחסיר פעימה בכל פעם שאני רואה מישהו שמזכיר לי אותך. אני מוצא עצמי בוהה באנשים זרים, גומע בשקיקה כל תו פנים ודומע בשקט מבפנים. אני חולם עליך בלילות. כמעט תמיד אתה חוזר. מסתבר שאף פעם לא נהרגת, פשוט היית חייב להעדר ועכשיו חזרת לפתע. אם יש חלום אחד שהייתי רוצה שיתגשם.
פעם בשנה, סמוך ליום ההולדת שלך או ליום מותך, אני צופה ב-The Thin Red Line. מעין הרגל מוזר כזה שמפתחים אנשים עם חור בלב. בפעם הראשונה שצפיתי בסרט כל אחד מהחיילים לבש את הפנים שלך. גם באחרות. אתה כמו שיר שלא סיימתי לשמוע ונשאר תקוע לי בראש, מתנגן בלי הפסקה.

Melanesian Choirs - God Yu Tekkem Laef Blong Mi :: Chants from the Thin Red Line

3 comments:

Indian Dancer said...

מתוק, הלוואי והייתי יכולה לקחת את הכאב
משכבת הגיל שלי הכרתי יותר את אחיו, ואני יודעת שפספסתי בן אדם מדהים.
לא יודעת מה לומר - אז אני שותקת, ושולחת חיבוק. מקווה שיעזור מעט...
יעל

Postraumatic said...

נועם שלו,

הי, באתי לומר שלום. אנחנו לא מכירים, אבל נפגשנו.
בפעם הראשונה בה ראיתיך, היית תמונת פספורט שהונחה בין אצבעותיי. נער משובב מתועד בצבעוניות שקפאה. סימני הזמן ניכרו אך בשולי ובחריצי החומר שהפך מהוה עם השנים.
ומאז,
מלקטת ותופרת.
מקשיבה, קוראת, כועסת, כואבת, מחבקת, דומעת דמעות מוחנקות.
עדה, כרוח שומרת או צל מוטל, מלווה חיפוש פנימי אינסופי.
אתה לי-
זיכרון של זיכרון.

עוצמת עיניי, מקדמת לחי לאוויר הפתוח ופוגשת בשלך במרחק שתי נשימות ממני.

נעים להכיר.
Here’s to absent friends
אוהבת,
פופ

Inbar said...

אח שלי המתוק,

אני בוכה עכשיו עליו, ועל העצב שלך.

בבקשה קבל את גלי האהבה מקווה שירפדו ולו מעט את החור וילטפו אותך.

מאחלת לך שתדע כמה שפחות געגוע בחייך.

אשתה לחייך, ובשבילו

אוהבת מאוד מאוד