אני בפיגור. לא מספיק לכתוב את כל מה שהייתי רוצה לכתוב בקצב שראוי שאכתוב. דברים אחרים מעסיקים אותי בימים טרופים אלו. השעות האחרונות של הלילה כבר לא מוקדשות לכתיבה. הידיים אמנם מקלידות, אך לא מילים הראויות למאכל אדם. הראש עמוס לעייפה והעיניים מדממות אל מול המסך לרקע הזריחה המוקדמת שמביאה את האור, אך לא את השמש, אל העיר האפורה. אינסומניה מרצון.
אני מנסה להרגע, לעצום עיניים ולהתרכז בנשימה, אולי הלילה אצליח להרדם. אך בעודי שרוע על גבי בחשיכה, אני מתמלא חרדות משל ניסיתי לחצות כביש סואן בעיניים מכוסות. אני שוב מתייאש, קם ומנסה לארגן את מחשבותיי. אם ארשום הכל בנקודות אולי אצליח להשקיט את הרוחות ולהשיב את חיי למסלולם.
בשעות האלה שבין מציאות להזיה, בין צלילות לטירוף, רק מוזיקה מסויימת מאוד מצליחה לארח לי לחברה; פולק בלוזי עם ניצוץ של שגעון. מלודיות תמימות שמוגשות במקצב מעורר, כמעט אגרסיבי ושועטות קדימה בלי להותיר לי רגע דל. רצועות ארוכות, זועקות שנשמעות כמו שופר נפשי. בסופן עיניי מתחילות להעצם, הגוף קורס. לעיתים, כך גיליתי, אפיסת כוחות היא הרגיעה היחידה.
The Dodos – Paint the Rust
The Dodos – God
רסס
מייל
מונוקרייב בפייסבוק
מונוקרייב בלאסט.פמ
מונוקרייב במייספייס
מונוקרייב ביוטיוב
מונוקרייב בפליקר
מונוקרייב בטוויטר
2 comments:
חבר שלי אל דאגה!
סון-טזה (Sun-Tzu) אמר שהחרדה והחשכה עוטות אותנו רק כשאנו הולכים בדרך חדשה.
כלומר - אתה כנראה משנה כיוון בחייך, או עושה משהו חדש יקר וחשוב, וזה המחיר (החיובי).
סון-טזה גם אמר שצריך לנגב אחורה.
כלומר - לא לכיוון הביצים.
אני לא יודע מה סון-טזה אמר, אני לא מכיר אותו כי הוא מת מזמן.
אנשים כל הזמן מצוטטים אותו, ואני מרגיש טיפש כי אני לא יודע מה הוא אמר.
אתה חושב שהוא היה כמו עודד מנשה? משהו בסיגנון "סון-טזה אמ להרים ידיים!", "לשים ידיים על הראש!". "הי הי הי, סון-טזה לא אמר".
סון-טזה אמר לסיים את התגובה.
סון טזה אמר: קשה להאמין שמישהו כמוך מצליח לקחת חלק פעיל בחברה. אותך צריך להגלות לגבעה של הטלטאביז, שם תוכלו לנגב אחד לשני את הישבן עם פרפרים ורודים לאיזה כוון שתרצו, רק בזהירות שלא ימרח על הפרווה
Post a Comment