אתה ראשון, יא גונזו

כשתקציב ההופעות של מונוקרייב ל-2008 הוא הגבוה שהיה אי פעם, ההנהלה לא מותירה לי ברירה אלא ללכת לעוד ועוד הופעות. אבל לא תשמעו אותי מתלונן, פוגרום זה פוגרום. כמובן שאחסוך מכם את הסיפורים על כל אחת ואחת מההופעות האלה, אבל יש אחת, שכמעט חודש אחרי, עדיין מהדהדת וטומנת בחובה סיפור שחייב להגיע לאוזניכם. אם הכותרת של הפוסט עוד לא עזרה לכם לנחש, היה זה צ'ילי גונזלס שהאפיל על הופעות של Vampire Weekend ואפילו על Balkan Beat Box, אלופי הבמה הבלתי מעורערים.
על האלבום החדש של גונזלס קראתי בפעם הראשונה אצל פופטארט ואחרי האזנה אחת לשיר החדש לא הצלחתי להבין לעזאזל לאן הוא הולך ואף העלתי תהייה שמא עכשיו, אחרי שהיה ראפר וגם גירסה מודרנית לאריק סאטי, הוא רוצה להיות רנדי ניומן החדש. אבל זה היה אחרי האזנה אחת. ואז הגיע האלבום החדש. למרות שלא הצלחתי להבין את הכיוון של גונזלס לא הצלחתי להתכחש לעובדה שכל השירים באלבום נדבקו אלי כמו צואת עטלפים למכונית בשדרות רוטשילד ולא די בזה, גם גרמו לי לחייך ככסיל בכל פעם שהאזנתי להם. גדול כוחו של הצ'ילי ואין להתנגד לו. כשראיתי שגונזלס מגיע העירה, לא חשבתי פעמיים וקניתי כרטיסים כשבליבי כמיהה אמיתית לשמוע אותו מנגן כמה שיותר מסולו פיאנו האהוב כל כך.
מכאן ואילך, כל מה שהתרחש בהופעה היה אוסף של אירועים בלתי אפשריים אחד אחרי השני – הזייה, בדיחה, קברט, טירוף מוחלט – שהשאיר אותי ואת שאר הקהל המומים, מאוהבים, קרועים מצחוק ומכוסים בזיעת גונזו. כשגונזו ולהקתו, The Together Ensamble, עלו לבמה לבושים בחולצות לבנות מפוספסות, שלייקס ועניבות כתומות תואמות היה זה רמז מטרים לכך שמשהו חריג עומד להתרחש פה. זה התחיל כמו כל הופעה אחרת, להקה מנגנת שיר. ואחריו גונזלס עוצר ושואל "is there anyone here who doesn't like me? Because if there is, it usually takes about 4 songs and then you like me like all the others, so lets skip that and agree that you ALL just love me, right?". ואז בא עוד שיר. ואז דממה, האורות כבים וספוט נדלק על גונזלס שמביט לחלל האויר ולפתע נשמעות מחשבותיו בוקעות מהרמקולים: "Was that good? Do they still love the Gonzo? I don't know... Look at that guy's face. He doesn't seem too happy... Nah, he is just ugly. It WAS good. They DO love me. I AM great!" וכך נדד הספוט בין כל אחד ואחד מחברי ההרכב הביזארי ומחשבותיהם ההזויות נשמעו גם הן.
וכך זה המשיך, אחרי שיר נוסף גונזלס ירד לקהל והתחיל לטייל בעודו שואל אנשים אם הם מכירים את השיר הבא שהוא עומד לשיר ונוזף בהם כשעונים בשלילה "Can’t you be more polite and just lie?!". לבסוף הוא הגיע למישהו שענה בחיוב ואז גונזלס תחב את המיקרופון לידיו ופקד עליו לשיר. הבחור לא איבד עשתונות והתחיל לשיר בקול יפהפה חצי מהבית הראשון יחד עם הלהקה עד שלגונזלס נמאס. הוא חטף את המיקרופון מידיו, דחף את הבחור וצעק עליו: "This is MY show! No one gets to enjoy the attention but me. Now fuck off!". אחרי שהשיר הזה הסתיים, גונזלס התחיל לגעור בלהקתו על כך שהם נגנים גרועים שמביכים אותו וגורמים לו להראות רע, ואיך המתופף מעיז להוריד את העניבה שהיא חלק מהתלבושת שלהם בעוד גונזו משלם עליה בדיוק כמו שהוא משלם להם את משכורותיהם. הלהקה, נעלבת ופגועה מחליטה למרוד ויורדת מהבמה כשברקע גונזו צורח על כולם שהם מפוטרים ושהוא לא זקוק להם בכלל. ואז, כמתבקש, הוא חוזר לבמה ומנגן שני קטעים מסולו פיאנו. הייל גונזו.
לפני שהוא מתחיל לנגן את Shameless Eyes הוא שואל את הקהל אם הם זוכרים מי שרה את השיר הזה איתו במקור. הקהל עונה במקהלה אחידה: Feist! וגונזלס משיב מיד, מלא בעצמו: "Exactly, I MADE her, and don't you forget that because I can make her dissapear like that".
ובין לבין קטעי הקישור המבויימים לעילא ומצחיקים עד דמעות, גונזו מתקשר עם הקהל ומזכיר להם שפעם הוא היה רזה ומגניב והופיע על עטיפות של מגזינים נחשבים ושלא יעיזו לשכוח את זה. הוא מנער את שיערו המזיע על השורות הראשונות, יורק לכל עבר בלי אבחנה, מקלל ואפילו בועט במעריץ שיכור מדי שצועק באמצע שירים ומיד אח"כ מסביר לקהל שזה חלק מהמופע ואין סיבה לבהלה (כמובן, שזה ל-א היה חלק מהמופע). בין יריקה לקללה, הוא מקפיד להוציא מסרק לסדר את שערו מפעם לפעם, שהרי בכל זאת מדובר במקצוען.
ואם כל זה לא מספיק, בהדרן גונזו וחבורתו המופלאה מבצעים קאבר ל-Easy lover של פיל קולינס. ואט דה פאק? לא היה אחד בקהל שלא רקד או צחק או שניהם. כשסיים את הביצוע הפסיכוטי לשיר הוא שוב פנה לקהל ושאל: "Do you like this song? Yes? No? It’s a shitty song, why do you like it? And why do you pretend to be enjoying so much, I just don't get you"
רק בהופעה הבנתי בפעם הראשונה את גדולתם של שירי הראפ של גונזו, למרות שהצהרתי יותר מפעם אחת שמעולם לא גיליתי בהם עניין, מסתבר שהכרתי את רובם מבלי בכלל לדעת. מה שהיה נפלא בהופעה, מעבר להיותה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי בחיי, היא העובדה שהמוזיקה השונה כל כך שלו מכל השנים נשמעה כאילו יצאה כולה מאותו האלבום. ואז נפל האסימון – גונזלס הוא גאון. לא משנה אם זה בראפ, בפסנתר קלאסי או באוירה צ'יזית ונוסטלגית של שנות ה-70 המלודיות שהוא מייצר פשוט כובשות. וכשמוסיפים להן בן אדם מבריק, ציני אבל גם רגיש מתקבל המוצר הסופי והמוטרף של צ'ילי גונזלס. בעיני, הוא סוג של גיבור על, עם כוחות מיוחדים, שעוד לא החליט אם הוא רוצה להיות טוב, רע או מכוער. בינתיים הוא מחליף את הגלימה והמסיכה מדי פעם, אבל לא את השם.
יש אומנים שהייתי רוצה להיות חבר שלהם (אדמ, נטאשה חאן וכו') אבל בפעם הראשונה, הרגשתי שיותר מהכל, הייתי רוצה שגונזלס יהיה אחי הגדול והמאגניב, שילמד אותי איך עושים כל מיני דברים שרק אחים גדולים יודעים לעשות. הנה לכם רגע השפיות היחיד מאותה ההופעה אל מול אחד מרגעי הטירוף המוחלטים (סאונד נורא אבל שווה רק בשביל לקלוט את הוייבס של הגונזו).