להרגיש בבית 2

כבר כמעט שנה שאני עובד מהבית. מסתבר שמעבר ליתרונות הברורים, יש גם צדדים אפלים, בלתי צפויים בכל הסיפור הזה. אחרי כל כך הרבה זמן, החוסר הזה בחיכוך אנושי מורגש. פתאום אני מתחיל להבין אנשים זקנים שחיים בגפם ופוצחים בשיחות ארוכות ומשמימות עם בעל המכולת השכונתית או סתם שכן אקראי, הם פשוט זקוקים לקשר עם העולם החיצון, מכל סוג שהוא. גם המיזנטרופ הסוציופת ביותר רוצה לפחות מישהו אחד לשנוא מלבד את עצמו.
אמנם לא התחלתי לדבר עם כדורעף אבל אני חושש שאם היה לי אחד, יש סיכוי שהייתי מחליף איתו משפט מפעם לפעם. מי היה מאמין שמשהו בשגרת המשרד, המלא אוסף של אנשים שיש לך כל כך מעט במשותף איתם, יחסר לי? יכול מאוד להיות שזה סוג של געגוע פיקטיבי שברגע שאטעם ממנו שוב אבין שלא היה חסר לי לרגע, אבל אין לי שום תוכניות לנסות ולגלות זאת בעצמי. הסיבה העיקרית היא שמצאתי תחליף. תחליף טוב יותר עשרות מונים מהדבר האמיתי.
אז מה יכול להחליף את שגרת המשרד? משהו שעובד על אותו עיקרון של שומר מסך דמוי אקוואריום. במקרה שלי מדובר ב-The Office. פעם ביום, יחד עם ארוחת הצהריים או התה והעוגיות של ארבע, אני צופה בפרק של הסדרה המופתית הזאת. זה כבר נמשך כמה שבועות נפלאים ואני חייב להודות שמעודי לא אהבתי את הקולגות שלי כל כך. אני אפילו חושב עליהם בסופי השבוע ומחכה בקוצר רוח שיתחיל כבר השבוע הבא רק כדי שאוכל לחזור ולראות מה קורה בחייהם. פרק אחד בן עשרים דקות מספק לי את האינטראקציה האנושית הדרושה לי, על כל הדרמות, המבוכה, ההומור, המבוכה, הרומנטיקה והמבוכה שמקום עבודה מספק בשבוע גדוש. קתרזיס מושלם לעובד מהבית.
חשבתי שכבר עבדתי עם כל טיפוס אפשרי עד היום, עד שפגשתי את אנשי Dunder Mifflin, סניף סקרנטון כמובן. אם לומר את האמת, אין מקום בעולם בו הייתי רוצה לעבוד יותר. שקלתי אפילו להגיש את קורות החיים שלי, אבל לצערי, עד שיפתחו סניף בלונדון, אאלץ לדבוק במשרה הנוכחית שלי. אותה משרה שמאפשרת לי, בין היתר, לשמוע כמויות אינסופיות של מוזיקה תוך כדי עבודה ולקרוא שעות באינטרנט מבלי לחשוש שהבוס יציץ לפתע מעבר לכתפי. וכך גיליתי ש-Clearlake שאני כל כך אוהב, מוציאים בקרוב אלבום חדש וכבר שיחררו סינגל ראשון ממנו, קודר ומלנכולי כצפוי. עבורם הקיץ כבר נגמר. ולא רק הם, גם Late of the Pier הוציאו שיר חדש מהאלבום שיוצא באוגוסט ונשמע מבטיח עוד יותר מכל מה ששמעתי מהם עד עכשיו. קולגות זה אוברייטד, אני אומר לכם...

Clearlake – Summer is Over
Late of the Pier – Heartbeat

Balki Bartokomous

Well, feed me garlic and call me stinky! It's ANOTHER great video. This time a White Stripes inspired piece with that heavy British accent that I "like" so much...

Click here to watch (Quicktime)

Flip Flop

This month the gods of good videos decided to bless us with some good shit. This one might not be in the same level of the censored porn party and surely not in the league of the faces getting the crap punched out of them, but hey, good enough for me.

File under: "I wish I had done that"

NSFW

אני, זונה

אתמול עלתה במוחי תהייה מטרידה – מה ההבדל ביני לבין זונה ממין זכר? קשה לומר; אני מסתובב עם גברים אפורי שיער שמשלמים על הנוכחות שלי בחברתם, על הארוחות שאני אוכל ואפילו ממנים לי מונית הביתה. אפילו הטייטל שלי – אנאליסט – מחשיד מאוד. ואלה רק דוגמאות ספורות. אמנם במקום רימינג אנו עוסקים בסטרימינג, אבל האם זה באמת משנה את המהות שלי? מה מכל זה ישכח עם הזמן ומה ישאר חרות בנפשי הרגישה לנצח? יכול להיות שאני אוהב להיות זונה?
כל המשבר הותיר אותי מבולבל מאוד, עד כדי כך שאין לי מושג איך אקשר בינו לבין At Mount Zoomer, האלבום החדש של Wolf Parade (שדלף לרשת לפני כחודש אך יוצא רשמית בעוד שבוע). שוב בדיחות על חשבון הישבן שלי? שוב שיר ששמו משחק מילים על הנושא? לא, לא עוד. אני זונה ועלי להשלים עם זה. אבל דבר אחד חשוב לי שתדעו – אני מאחל לעצמי שיום אחד אהיה גם אני, זונה שכמותי, אב גאה לאלבום בן זונה שכזה.

Wolf Parade – Soldier's Grin
Wolf Parade – Call it a Ritual

תפילת האדֶם

פוסט אורח במונוקרייב - יינון, האיש והתמונות:

אני בן אדם מתוכנן. אני אומר את זה לא רק כי אתם לא יכולים לאמת את זה. אנשים שנוטים להזניח או לשכוח דברים חשובים בחייהם לומדים מהר מאוד שאין ברירה אלא להימנע מחורים בלו"ז, מאילתורים וכו. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשבוע האחרון שלך בארץ זרה. וכל זה נאמר רק כדי להמחיש את ערכה של החלטה מקרית אחת שעשתה לי את השבוע – ללכת לראות את אדֶם בהופעה.
באותו יום א' אפרורי בשלוש אחה"צ עוד לא היו לי תכניות מיוחדות לערב, אבל בשבע בערב כבר עמדתי בתור מחוץ ל-Union Chapel, כנסייה מרשימה באיזלינגטון, ממתין לשחר. כשהגיע טרחתי לומר שוב שלא שמעתי יותר מחצי שיר שלו, ובאתי בכלל בשביל לורה מרלינג. אל תדאג, אמר שחר, אתה תבכה בהופעה הזאת – והוא התכוון לזה בצורה החיובית ביותר.
קשה להסביר את התחושה שמתקבלת בכניסה לכנסיה. כולם היו בכנסיות באיטליה (או לפחות באבו-גוש), אבל מתחת לתקרה בגובה עשרות מטרים, כשהויטראז'ים מטילים את אור הערב האפרפר על האולם, לראות הופעה? במיוחד לנו, היהודים בקהל, מורגש הדיסומננס הזה בין היכל דתי למופע פולק (שחר: "זהו, אני מתנצר"). וזה עוד מבלי להתייחס לאקוסטיקה. לא במקרה, כשיעלה אדם לבמה, הוא יפתח את פיו לראשונה לא למיקרופון, אלא בשירה כשהראש מופנה כלפי מעלה, כמתבקש בחלל העצום שמעל ראשינו.
הופעת החימום הראשונה, של Mechanical Bride לא משאירה חותם על הישובים בקפלה, לכל היותר שוברת את הדיסוננס הנ"ל. אחריהם עולה סוף סוף לורה מרלינג המקסימה, שכבר נאמר איפהשהו שהופעות הסולו שלה (סליחה – פלוס נגן ליווי חמוד) פחות מרשימות. בלי ההפקה והלהקה נותרת נערה מקסימה, מרגשת, בעלת קול שמעלה באוב את ג'וני מיטשל הצעירה, אבל השירים קטנים בחצי מידה על החלל המרשים שהוקצה לה. ועדיין, יוצרת (שוב ושוב אני צריך להזכיר לעצמי) בת 18! מענגת המחשבה מה עוד תציע לעולם בעשר השנים הקרובות.
אומנות במיטבה, היא הביטוי המענג של כאב. יצירה שתיגע בי לעולם תהיה כזו שפורטת (או במקרה הטוב יותר, חורטת) על הנימים העדינים של הנפש, זכרונות דהויים של עצב. אם לא צלקות אז לפחות סימנים כחולים של געגוע, פרידה, בושה. אבל כשהנגיעה באלו מעלה חיוך רפוי במקום התכווצות מבפנים, סימן שמצאתי את מה שחיפשתי. אדם עוסק באמנות האריגה. הוא פורש מעליך שמיכה עשירה של צלילים, שזורה באינספור ניצוצות. ההרמוניה המדויקת מכסה כל פינה באולם, ונותר רק להתכרבל ברכות הזו, שאי אפשר להבין בשום שלב מהם כל מרכיביה. נדיר לראות הופעה שבה הנגינה כל כך עדינה וזמרי הליווי נראים כאילו הם עושים מאמץ לשיר חלש דווקא, ובכל זאת הכל חזק, מרעיש אותך מבלי להרים את הקול. הלהקה – שבעה אנשים שמנגנים במגוון כלים מנבל עד ויברפון – מגבירה את תחושת אי הודאות המשמחת משיר לשיר. כל פעם צץ לו איזה משולש, שייקר או יוקלילי, ואין דרך לעקוב איזה קול מגיע מאיפה. אין ברירה, אני חושב, צריך להרפות, לנשום עמוק, ולמשוך את השמיכה עד מעל לראש.
את השירים עצמם כאמור לא הכרתי. שחר הקפיד ללחוש לי איזה שיר הוא קאבר למי, שכן ההופעה ציינה את צאת האלבום החדש של אדם, Takes, שכולו קאברים לשירים שהשפיעו עליו. אבל כשהוא שר את These are your friends הסתובבתי בעצמי בתדהמה ושאלתי את שחר של מי השיר. כשהבנתי שזה לא קאבר, ידעתי שהבחור הקטן הזה כבש אותי סופית. בכלל, בתוך כל בליל הרגשות והקולות הזה עומד אדם עצמו, שלמרות לוק קובי-אוזי משהו משדר רק עדינות וצניעות אין קץ, חוזה בעל כורחו, חושף את תוכי תוכו על בימת הכנסיה.
בסוף ההופעה הוא רץ אל הדלת למכור בעצמו את הדיסקים שלו – כמה אמנים אתם מכירים שעושים את זה? כמובן שרכשתי לי אחד, את הראשון שלו, Homesongs. בשמיעות הראשונות שלו קיבלתי את התחושה שהסדר אצלי קצת התהפך, כי כמה שלא יהיה טוב (והוא טוב), את החוויה הייחודית של ההופעה הזאת קשה לשחזר.
איזה כיף לאלתר את הלו"ז מדי פעם.

בלי פילטר

כל כך קל להכשיל אותי, זה מביך. תזרקו לי יותר מחמישה אלבומים חדשים וזהו, אני מתבלבל. הפילטר נסתם. האובססיה הזאת של לנסות ולהקשיב לכל אלבום ואלבום ואם אני לא אוהב אותו לנסות שוב ביום אחר, בשעה אחרת כי מי יודע? אולי בדיוק היה לי גזים וסתם חרצתי גזר דין מוות. הסנגור המצטדק הזה שנותן חסד אינסופי מתיש אותי לגמרי. זה לא שאני רוצה לחבב אלבום בכח אלא שלא נעים לי, ממש לא נעים לי, לא לאהוב אותו. נשמע אוילי, אני מסכים. לא ברור לי מאיפה באה כל הרגישות הזאת, אבל עוד כמה חודשים של פסיכואנליזה ב-40 פאונד לשעה יקרבו אותי לתשובה אני מקווה. מבטיח לחלוק. בינתיים הנה שישה אלבומים, פלטרו בעצמכם את מה שמתאים לאוזניכם העדינות.

את The Accidental הכיר לי רועי, למרות שאני מוכן להשבע ששמעתי אותם קודם לכן. אבל בוא נחזור לתחילת המשפט הקודם – רועי הכיר לי משהו חדש, קרי רועי מצא אלבום חדש שהוא מחבב, אם הוא לא יחזור בו. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שזה קרה. להקשיב ומיד.

The Accidental – Knock Knock
The Accidental – Time and Space

מכיוון שהרגשתי חייב על כך שרועי מצא אלבום פולק כל כך יפה באמצע הקיץ, בחרתי לא להשאר חייב ולהביא אלבום כזה משל עצמי. לא רק שלאלבום של Fleet Foxes יש עטיפה יותר יפה, אלא הסולן נשמע כמו ג'ים ג'יימס, סולנם של My Morning Jacket, בגירסה הפולקית הרגועה שלו. הפולק שלי טוב יותר מהפולק שלך.

Fleet Foxes - Blue Ridge Mountains
Fleet Foxes – Tiger Mountain Peasant Song

ואם כבר בפולק עסקינן, יקיריי Vetiver הוציאו אלבום חדש שמשאיר מאחור את הפולק הרגיש שלהם ומחליף אותו באמריקנה על גבול הקאנטרי. אם תהיתם מדוע הרי שבעיקר בגלל שהאלבום כולו, כמו זה של אדמ, הוא כולו אלבום קאברים, רק שרוב הסיכויים שלא תכירו אף לא שיר אחד מהמקוריים. אלבום בטעם של מגפי בוקרים וחגורה עם אבזם כסוף ענק.

Vetiver – Hurry on Sundown
Vetiver – Houses

לא לעיתים תכופות מגיעה לפה להקה שמעודי לא שמעתי את שמה וההופעה שלהם סולד אאוט. בהיותי אנאלי מתבכיין, החלטתי לבדוק מה אני מפסיד וגיליתי אלבום לא רע בכלל. Why? הם הרכב קליפורני שנשמע בדיוק כמו שאינדי צריך להשמע – לא נופל תחת אף ז'אנר אחר ולא בוחל בדבר. החיבור של השירה/דיבור של הסולן, יוני וולף, עובד יופי עם כל הסוגים השונים של המוזיקה באלבום וברגעים מסויימים הם מזכירים לי גרסה מפוכחת של The Decemberists

Why? – The Hollows
Why? – A Sky for Shoeing Horses Under

ובהינף מקש, מאנלוגי לדיגיטלי. את White Williams ראיתי עושים עבודה בינונית בלחמם את Vampire Weekend. אבל קשה להאשים אותם, זה כמו הופעת חימום לשמש. לעומת זאת, באלבום הבכורה שלהם, Smoke, הם נשמעים כמו אחיהם הקטנים והמפונקים של Hot Chip. אם עוד לא נתקלתם בהם, כיף לכם. זה אחד האלבומים הכי טובים שעוד לא שמעתם השנה, ממכר כמו Oreos

White Williams – New Violence
White Williams – Violator

נראה שסרטי הזומבים המצחינים (להוציא Shaun of the Dead) שמציפים את הקולנוע בשנים האחרונות, לא פסחו גם על המוזיקה. Zombie Zombie הוא צרפתי שנשמע כמו גרמני שעושה אלקטרוניקה אוירתית ומפחידה, פסקול לשבת איתו בעליית גג חשוכה ולחכות לאוכלי האדם עם מוט ברזל ביד. בסוף הם תמיד מנצחים הזומבים האלה, למה בכלל לטרוח.

Zombie Zombie - Driving This Road Until Death Sets You Free

Punching people