בשקט בשקט, הרחק מאור הזרקורים (שלי. יש לי זרקורים) ומתחת לרוב הרדארים (שלי. כן, יש לי גם רדארים) Woven Hand הוציא את Mosaic, ששוחרר בסוף יוני באירופה וממש עכשיו בארה"ב.
האמת שעוד לא ממש שמתי עליו את היד כך שקצרה ידי מלקבוע אם הוא טוב כמו קודמיו, אבל זה בטח לא ימנע ממני לתת יד למאמץ ההפצה. אני מבטיח לחזור עם ביקורת רצינית אחרי שידי הארוכה תבוא חשבון עם האלבום. בינתיים, במיי ספייס של האלבום אפשר לשמוע 3 שירים.
דרך אגב, אני היחיד שהאלבום הזה עבר על ידו?
אוף, מאיפה מתחילים? אולי מזה שהבוס כבר מזמן היה צריך לפטר אותי. כבר יותר מחודש שלא כתבתי כאן כלום. שבועיים בחום הבלתי נתפס של פורטוגל עשו לי מהמוח פירה ואז אני חוזר לקיץ הנעים של שבדיה בדיוק בזמן לקצת סלט חדשות מלחמה ברוטב ביקור של אמא, ולקינוח שקעתי לתוך פרוייקט תובעני אם כי מענג, כמו שקינוח טוב צריך להיות. שלא יגידו שאין לי תירוץ, ואפילו אחד שמתובל היטב בדימויים קולינריים, זה בטח שווה עוד כמה נקודות.
Anyway, מתברר שהבלוג הקטן שלנו צובר קוראים בקצב הולך וגובר ולקראת שנה להולדתו אנחנו מתחילים להשתכנע שיש לנו קהל ממש ולא סתם באג בקאונטר כמו שחשבנו.
אז חשבתי לעצמי, זאת הזדמנות טובה לנקות קצת את השולחן מכמה דברים שהצטברו. אולי לא הדברים הכי חדשים ובטח לא הכי מסעירים שיש, אחרת הם כבר היו מופיעים כאן אבל בכל זאת, "למי שלא מכיר" וכל החארטה הרגילה...
Psapp הם צמד בריטי שכנראה התחיל את דרכו בחנות צעצועים והמשיך לאלקטרוני-טריפ-הופ נעים וקצת שונה. לפעמים הם מבריקים בלחנים טובים מאוד, בשאר הזמן יש בעיר סאונד אפקטס מגניבים. והם גם טוענים שהם הלהקה היחידה שאומצה רשמית ע"י החתולים. What the…
אנה טרנהיים (Anna Ternheim) היא סינגרסונגרייטר שבדית (או אולי בעצם נורבגית? עזבו אותכם, זה אותו דבר, רק שלנורבגים יש ימבה נפט, הנופים הכי יפים בעולם והמזג אויר השני הכי גרוע - אחרי גרינלנד וסיביר שמתהדרים במקום הראשון. אה, כן, ומבטא דבילי. לשבדים יש את איקאה, אבבא ומצברוח קצת יותר טוב. חוצמזה זה אותו דבר) שהוציאה השנה אלבום נעים בשם Somebody outside שמגיע עם כל השירים בגירסת האולפן ובגירסה הערומה, עם סאונד של אולפן ביתי. יש כל כך הרבה אמנים שהייתי רוצה לשמוע ככה (נגיד, סופיאן סטיבנס, לא הייתם רוצים לשמוע אותו בלי תזמורת כלי הנשיפה על אקסטא?)
The Aggrolites, להקת רגאיי שב-Vice כתבו עליהם שהם נשמעים כאילו הם מצאו מכונת זמן ומכל הדברים שאפשר לעשות עם מכונת זמן הם בחרו לחזור לסבנטי'ז לאיזה חוף בג'מייקה, לעשן עם בוב מארלי וללמוד ממנו איך עושים רגאיי כמו שצריך. מי אמר "בחזרה לעתיד 4"?
שבוע אחרי מונוקרייב, פיצ'פורק הצטרפו ונתנו 9.0 לחדש של הג'וניור בויס ואמרו שהוא כנראה אחד האלבומים הכי טובים שתשמעו השנה. לא נשארתי חייב ובאותו היום קמתי והלכתי להופעה שלהם. איט מי דאסט, פיצ'פורק!
במסורת הלהקות חימום ברמה הכי גבוהה של ה-Luminaire, הפייבוריט הלונדוני שלי להופעות במשקל קל-בינוני, הפעם אלה היו Metronomy שנתנו את אחת ההופעות המצחיקות. מטרונומי עושים מוזיקה אלקטרונית מחופפת שנשמעת כאילו מישהו לקח ועיבד את הנעימה המטופשת הזאת ששרקת לעצמך בדרך לאוטו לפסקול של משחק מחשב - ברוב המקרים זה לא יותר מבסדר אבל לפעמים יש יציאות. מצד שני, בהגשה הנכונה כל שריקה כזאת הופכת לחגיגה. חוץ מהסאונד המקושקש שלהם (שברגעי שיא כולל מלודיקה) הם הקדישו שיר לננדוס, שרו בזעקות חסידיות, ורקדו בתנועות מסונכרנות בכוריאגרפיה אינפנטילית שכללה הדלקה וכיבוי של מנורות לילה שצמודות להם לחזה, איי שיט יו נוט. מוזיק דונט גט פנייר דן דיס:
אז למרות שמטרונומי כנראה לא הולכים להיות המיילו הבא, יש כמה קטעים לא גרועים בכלל באלבום שלהם. הנה כמה דוגמאות לשירים מציקים אך מדבקים להחריד וגם רמיקס מבריק לפרנץ פרדיננד.
Metronomy – You Could Easily Have Me
Metronomy – Black Eye, Burnt Thumb
Franz Ferdinand - Do You Want To :: Metronomy Remix
ואחרי כל זה עוד הייתה הופעה של הג'וניור בויס. ואפילו ממש מצויינת. הילדודס באו בהרכב עודף בדמותו של מתופף בשר ודם. להביא מתופף להופעה אלקטרונית זה קצת כמו להביא מתופף לחתונה - זה יכול להיות כיף רק אם הוא יודע מה הוא עושה ואם הוא לא נשאר כל הערב. במקרה המדובר הוא היה מרוכז באופן מוגזם, מבצע את כל המעברים בצורה מכנית ומרביץ לתופים בלי שום חן. והוא גם נשאר עד הסוף. אולי אני מגזים קצת והבחור המסכן פשוט לא היה בקנה מידה בשביל להחליף את התופים במוזיקה של הג'וניור בויס, אבל בגלל שהוא השתדל נורא ולא חרבן לי את ההופעה, אני סולח.
גם אוסף של תקלות טכניות וגליצ'ים אנטי קליימקסים לא חירבנו לי כלום; מתיו דידמאס, החצי הדיגיטלי, לא הביא את המשקפיים להופעה, ובניגוד לג'ורג' קוסטנזה, שמזהה רקונים תוך נהיגה כשהוא ממצמץ, הבחור פשוט לחץ לפחות פעמיים על הטרק הלא נכון ב-Mac שלו (חובבנות זה צחוקים); בתחילת ההופעה הבאס של ג'רמי גרינספן, החצי האנלוגי, זמזם וצרם, והגיטרה פשוט הפסיקה להשמיע קול, אבל עם קצת מזל, אילתורים וקור רוח גם זה נפתר.
אם להיות כנה, הורדתי את הציפיות שלי מההופעה לפני שהגעתי כי ניחשתי שהם לא יצליחו לשחזר את הסאונד ואת הפיל של האלבום ובטח שוב אני ארגיש בערב טריביוט. שיחקו אותה ביג טיים. הרוב בזכות הסולן שלהם; ג'רמי שמנמנן, מלא ביטחון ושופע כריזמה (בסדר, עטר?) וזה מקרין על כל מי שנוכח. למרות כל התקלות הוא המשיך לחייך, לזרוק איזו התנצלות על הציוד הקנדי הרעוע שלהם ולשיר בקול רך ומרגיע. יותר מהכל מה שעושה את ההופעה זה הנגינה שלו על הבאס והגיטרה שנתנה לכל האלקטרוניקה הזאת פאן חם .
בקיצור, עוד הופעה משובחת לרשימה. ואם עוד לא שמתם את היד על האחרון שלהם, כבו על עצמכם סיגריה ואוצו רוצו לשמוע אותו. הוא בלי שום ספק אחד האלבומים הכי טובים שתשמעו השנה. לצערי, לא הבאתי מצלמה אבל גם אם הייתי מביא לא הייתי מוציא תמונות כאלה מעולות מההופעה (באדיבות Music Like Dirt).
הנה להקה אירלנדית שעשתה מסע בזמן לארה"ב של שנות ה-70 וחזרה עם שיר אחד פגז (שצפוי להופיע בפסקול של "ביג ליבובסקי - דה נקסט ג'נריישן") ועם מענה לשאלה "לאן באמת צועדת מדינת היהודים?"
The Answer – Into the Gutter
נורא רציתי לכתוב כמה Gotan Project מעולים, וכמה חבל שהאלבום האחרון שלהם Lunatico זכה להתעלמות, וכמה למרות שההייפ נדד מהם למקומות אחרים הם עדיין יופי וממשיכים לעשות משהו שעובד. אז רציתי. ההופעה שלהם בטח לא נתנה סיבה לכתוב משהו שכזה. אם כבר, אז יש לי את כל הלגיטימציה להגיד לכם שאם אהבתם את האלבום שלהם, יופי. אתם מוזמנים לוותר על ההופעה.
יום שבת בערב, ה-Shepards Bush Empire מפוצץ לחלוטין. הקהל מחכה הרבההה זמן. משום מה אין להקת חימום. האנגלים לא באים לשחק; הם רוצים דם, יזע ותמרות עשן (וגם תמורה לכסף שלהם).
חברי הפרוייקט עולים לבמה בחליפות לבנות הדוקות ועניבות אדומות, משדרים רצינות תהומית לפחות כמו לפני תחילת קונצרט של הפילהרמונית ביד ושם. אני לתומי חשבתי שכל הלוק הזה נועד לתת קצת ריספקט למסורת הטנגו וברגע שההופעה תתחיל להיות קונטרסט לאנרגיות המתפרצות שלהם. אז חשבתי; 3 כנריות, צ'לן, פסנתרן, אקורדיוניסט, גיטריסט, זמרת ושני דיג'איים (שהם הגוטאנים המקוריים). חתיכת תזמורת וירטואוזית מפוצצת בכשרון. ובמקום לנצל את כל הקונסטלציה הזאת ולפרק לשפרדס בוש את הצורה עם אנרגיות לטיניות שיחרכו את הרצפה, גוטאן נתנו הופעה עם שיק של בית מרקחת. הכל היה מדוייק, מקצועי ומרהיב ובאותו זמן צפוי, פושר וחסר מעוף לחלוטין. חבל.
אני מודע לזה שזה נשמע כאילו מסתמנת מגמת קנטרנות כרונית אצלי, אבל באמת, ציפיתי להופעה שתגרום לי למשוח את השיער בברילנטין, לגדל שפמפם ולהתחיל לקרוא לעצמי חורחה, וקיבלתי משהו שגרם לי לרצות ללכת לערב ריקודים סלוניים באודיטוריום של בית האבות הקרוב למקום מגורי.
אחד הדברים שהכי אהבתי בהופעה הוא הפתרון היצירתי שלהם להעדר פרסונל; במהלך כל ההופעה הוקרן על מסך ענק מאחוריהם כל מיני וידאו-פארטס (אני תמיד בעד). כשהם התחילו לנגן את Mi Confesión, כנראה השיר הכי מוצלח מהאחרון שלהם, התמונות האבסטרקטיות התחלפו בוידאו של שני הראפרים החסרים בגודל על טבעי מבצעים יחד עם הלהקה את השיר בתזמון מושלם. לא רע בכלל.
למרות שהרושם של ההופעה נגמר כמעט לחלוטין בשניה שיצאתי מהאולם, די נהניתי. לקראת הסוף ובהדרן החברה העלו הילוך ונשמעו קצת יותר כמו שקיויתי שהם ישמעו – נמרצים, מאלתרים, סוחפים. הייתי אומר טו ליטל טו לייט אבל ההופעה נגמרה ב-22:15, שעה מגוחכת אפילו בלוחות הזמנים של תושבי האי.
אז כנראה שלא כל הלהקות בנויות לרגש אותי בהופעה חיה, זה בסדר. אבל אם להיות כנה הם ממש בון בון ולא בא לי ללכלך עליהם. בעצם, תשכחו כל מה שאמרתי. שמעתם אתם האחרון שלהם? אלבום תענוג. כבר מזמן רציתי להגיד את זה ולא יצא.
Gotan Project - Mi Confesión
Gotan Project - Criminal
"אם אני אכתוב פוסט על כל סינגר סונגרייטר ששבדיה מייצרת, אני אצטרך לשבת בבית עד סוף השנה וחבל, כי קיץ בחוץ ומי יודע כמה זמן זה ימשך...". זאת הייתה, פחות או יותר, התגובה של רועי, רגע לפני שהוא נעלם בערבות פורטוגל, כשאמרתי לו שכדאי שהוא יכתוב משהו על Loney, Dear. ניסיתי לעשות איזו הפרדה גאוגרפית ולהשאיר לרועי לפחות את סקנדינביה. Its never mind.
איפה הייתי? אה, כן, Loney, Dear. הבחור הנמרץ הזה הוציא כבר 4 אלבומים עד היום כשאת כולם הוא מקליט במרתף בבית. האחרון שלו, Sologne, הוא אלבום קצרצר ומענג. אלבום שמתאים לחורף באותה מידה שהוא מתאים לקיץ.
אני מניח שיש עוד כמה מאות כמוהו בשבדיה, שהרי שם "סינגר סונגרייטר" זאת אחת מהתשובות הנפוצות כששואלים ילד שבדי "מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול?" אך התמזל מזלו של אמיל סווננגן (זה השם שלו, ברצינות) ומכל הסינגר סונגרייטרים, שבוודאי גרים בשכונה שלו ממש, דווקא אותו יצא לי לשמוע ולאהוב משמיעה ראשונה. אם הייתי צריך לתת לו טייטל בשקל הייתי בוחר ב"סופיאן סטיבנס השבדי". יש למישהו שקל?
Loney, Dear – The City, The Airport
Loney, Dear – I Fought the Battle of Trinidad & Tobego
כל העסק הזה של סיכומי שנה מעניין לי את האשכים מה שאומר שסיכומי חצי השנה, בחשבון פשוט, מעניינים לי את האשך. אבל לעצור לחשבון נפש קצר, אני תמיד מוכן. בפרט ביום שכזה.
אז החישוב שלי מראה שעד כה משהו קצת חסר לי בשנה הזאת. כמעט כל האלקטרו פופ וכו' (אל תתפסו אותי במילה על השם של הז'אנר, אני זקן מדי לתתי ז'אנרים) שיצא לי לשמוע השנה פשוט לא עשה לי את זה. אם נשים בצד את Hot Chip, אני לא מצליח לחשוב אפילו על להקה אחת שממש ריגשה אותי. The Knife התחילו לעשות לי מה שעשו Tiefschwartz, Ladytron ו-Fischerspooner לפני שנה פחות או יותר. לא ממש בדקתי, אבל נדמה לי שלא ממש יצאו הרבה אלבומים בז'אנר הרחב הזה שאני כל כך מחבב.
אבל לא באתי לחלוק איתכם את יסוריי אלא כדי לגאול אותכם מהם; לרשימה המצומצמת הצטרף לאחרונה שם חדש – Junior Boys שמוציאים את So this is goodbye , האלבום השני שלהם, ממש עכשיו. למי שהצטרף רק עכשיו, הג'וניור בויס הם דואו אלקטרוני קנדי (שוב קנדה!), רגוע, מינורי, מלא אוירה ומושפע נפלאות מהאייטיז. השירים שלהם עמוסים במטענים שנבנים ביד מיומנת על פני שיר שלם ולא מגיעים לקליימקס, טיזינג ארוך ומענג. מאוד טעים. בקרוב ההופעה.
אם פיספסתי איזה אלבום בז'אנר, אז בחייאת, תזרקו איזה תגובה או משהו. אני לבד כמו כלב פה, מוקף בקולגות בריטיות שהולכות לראות את טייק דאת בוומבלי. מהם בטח לא תבוא הישועה.
Junior Boys – In the morning
Junior Boys – Double shadow
פלאפל מעוז:............................................................................ 3.80£
כרטיס להופעה:..........................................................................5.00£
4 פיינטים של בירה ג'מייקנית:......................................................... 12.80£
לקנות דיסק מהמתופף ולקבל אחד נוסף במתנה:....................................... 10.00£
להגיד לגיטריסט שהם יותר טובים מרוב החברים הקנדיים שלהם כולל Broken Social Scene וכו' ולשמוע אותו אומר בקול מרמז: אתה יודע שאני בעצמי ברוקן סושיאל סצין............Priceless
אם יש רגעים בחיים שבגללם אני עדיין לא משליך את עצמי אל מול הקרונות של הרכבת לאוקספורד בוקר אחרי בוקר הם נראים כמו ליל חמישי האחרון. בדיוק חודש אחרי הפוסט הסופרלטיבי שלי, The Meligrove Band הגיעו ללונדון היישר ל-Blow Up Metro. שם קצת בעייתי לחיפוש בגוגל, דרך אגב. הייתי בטוח שבאותה שניה שהאצבע תלחץ על ה-enter, תריסר לוחמי SAS יפרצו למשרד מכל חלון, דלת ותקרת אקוסטית ומרכז המצח שלי יהפוך חם מנקודות הלייזר שיתרכזו לכיוונו. זה לא קרה.
לא היה לי ברור למה הם מופיעים במקומות כל כך קטנים ואפילו לא בתור הלהקה המרכזית בערב. אני מאמין שהתשובה טמונה באתנוצנטריות המחורבנת של תושבי האי; האלבום של המליגרוב בנד יוצא באנגליה רק בתחילת אוגוסט ומה שעוד לא יצא באי – לא קיים. עד היום, זאת הפעם הראשונה שזה משחק לטובתי. כל הקהל מונה אולי 50 איש. אני בין הבודדים שבאו לראות אותם ולא את אחת משלושת הלהקות האחרות שלמי-אכפת-איך-קוראים-להם-בכלל שמופיעות גם כן באותו ערב. המליגרובס הם השניים להופיע. שהם עולים אני בקדמת הבמה, ליטרלי מתחת לאף שלהם, מאושר כמו גרופית בת 15. יש לי הופעה פרטית משל עצמי. בסה"כ 30 דקות של הופעה, אבל כמו שפרק של "פרפר נחמד" יכול להכיל כל כך הרבה בחצי שעה, ככה גם ההופעה שלהם. המליגרובים מפוצצים את המטרו; האנרגיות מתיזות ריקושטים על הקהל, הנגינה מוציאה את את המקסימום מכל אקורד והשירים רודפים אחד את השני, ממש כמו באלבום. הם בטח לא עושים את זה בשביל המעריצים כי מדובר בי - שרוקד, קופץ ושר כל מילה - ועוד כמה אנשים שעומדים מאחוריו ותוהים מה לא בסדר עם הבבון שלפניהם. אחרי שני שירים הם זורקים לקהל טמבורינים קטנים שילוו אותם בשירים. בדיוק מה שהייתי צריך. עד סוף ההופעה שלי כבר היה מפורק לגמרי. איזה כיף. אני חושב שאחריהם באמת היו עוד 2 להקות אבל אני לא יכול להגיד את זה בוודאות.
בסוף ההופעה הלכתי להחליף כמה מילים עם הלהקה. אני חייב להודות שלרב זה הפוך לגמרי מכל מה שהייתי עושה. אבל אם כבר גרופית, אז המעמד מחייב. לא חסכתי במילים ושפכתי עליהם את אותן תשבוחות שהם ראויים להם. זה היה פשוט נפלא לראות את החברה האלה מתרגשים מהמחמאות ומאושרים לדעת שיש מישהו שמרגיש ככה כלפי המוזיקה שלהם.
לא הצלחתי להתאפק ושאלתי את המתופף מה בעצם הם עושים בכזה מקום קטן מופיעים עם עוד להקות של 3 אקורדים. הוא לא התבלבל וענה שהם באו בעיקר בשביל שהשם שלהם יתחיל לחלחל לתודעה של האנשים וגם סתם להנות מלונדון. כשהתנצלתי ואמרתי לו שאני ממש לא מכיר את שני האלבומים הקודמים שלהם הוא אמר "אתה יודע מה, זה ממש לא חשוב. אם להיות כנה הם היו די מחורבנים..."
אבל הרגע ההזוי ביותר הגיע בשיחה עם הגיטריסט/קלידן/חצוצרן; תוך כדי שהוא חולק את ההתלהבות שלו מהעיר - "איזה מקום מדהים, ניו יורק היא כלום לעומת לונדון! הכל קורה פה. רק אין להם מזגנים בשום מקום" – הזדהיתי ואמרתי שמאיפה שאני בא אי אפשר לחיות בלי מזגן ביולי.
- "מאיפה אתה?"
- "לא מהמקום הכי פופולרי היום בעולם…מישראל" עניתי בחיוך.
- "לא, לא, לא, בן אדם, אין פה בכלל על מה לדבר. פוליטיקה זה דבר אחד ומוזיקה זה דבר אחר לגמרי." הוא ענה בנחרצות. "אולי אתה מכיר במקרה להקה ישראלית בשם רוקפור?" הוא שאל.
- "רק במקרה, הם מהעיר שלי…איך לעזאזל אתה מכיר אותם?" התפלאתי.
- "I keep my ears to the ground, man. הם להקה מעולה..."
ולסיום האופוריה הזאת, נוספה הבטחה להגיע שוב ללונדון באוקטובר להופעה מלאה והתלהבות עצומה מהחומר החדש שהם עובדים עליו בימים אלו. אם הייתי גרופית אמיתית הייתי יורדת לו בשירותים או משהו, אבל באמת לא התחשק לי לקלקל את הטעם של הבירה.
אני יודע שעוד לא מספיק אנשים מכירים אותם, אבל הפעם זה ברור לי לגמרי, ההייפ באופק. בסיכום השנה שאני לעולם לא אכתוב, זה אלבום השנה שלי.
ובינתיים, תסתפקו בהופעה חיה שלהם + כמה הקלטות אולפן. וכרגיל, תמונות מההופעה, באדיבות Z, שבא לחזק ויצא מחוזק בדיסק.
בסוף היום, כשאתה הולך להופעה כל מה שאתה רוצה לשמוע הם כמה שירים שאתה מכיר ויכול להתענג עליהם לייב, זה הכל. פשוט, לא? התשובה היא כמובן "למה אתה שואל שאלות מתחכמות, חתיכת חרא שחצן". ובכן, הסיבה היא Hanne Hukkelberg, הנורווגית המקסימה הזאת שהוציאה את אחד האלבומים היותר עדינים, מקסימים ויחודיים ששמעתי בשנים האחרונות.
שמח וטוב לב (עזרתי לזקנה להרים את המזוודה בטיוב, זה נחשב?) הלכתי לראות אותה מופיעה ביום ראשון ב-Luminaire. אחרי שתי הופעות חימום מעולות (עוד נגיע אליהן) האנה וחבריה עולים לבמה. אם גם אתם הכרתם את התמונה הזאת ודמיינתם אותה חמודה בדובון, אז הנה היא באמת – חמודה כדובון. האנה והלהקה מכינים את הכלים להופעה. אנה מנגנת על אופניים, פח זבל וכינור שמקובע לכסא. קצת כמו אמינה, רק הרבה יותר מטופש. אם תהיתם איך זה משתלב עם ההופעה – זה לא. זה נשמע כאילו ניגנת את האלבום של האנה האקלברג מוקדם בבוקר ובדיוק באותו רגע הבן הנאג'ס של השכנים החליט לתקן את האופניים שלו ובמקביל האיש של הזבל הגיע והתחיל להפוך פחים. מישהו צריך להזכיר להאנה את המוטיב הסקנדינבי less is more.
האנה מוכשרת, המון פוטנציאל; הקול שלה מדהים והשירה שלה נפלאה לא פחות גם בהופעה חיה (רק קצת חבל שהיא חסרת כריזמה, שמנמנה ונבוכה). הלהקה שמלווה אותה עושה עבודה משובחת ומצליחה לשחזר את הסאונד והפיל שבאלבום. אז מה כואב לי? התשובה טמונה בעיבודים לשירים. מסיבה שאני לא ממש מבין האנה ושות' בחרו לבצע כמעט כל שיר בביצוע מאתגר, לפעמים יותר ג'אזי לפעמים פשוט שונה מספיק בשביל שיהיה צורך להתאמץ ולזהות את השיר שמתחבא מאחור. לרוב אני בעד, זה אומר שהמוזיקאי מנסה לחדש, לרענן ולאתגר את הקהל ואת עצמו, אבל הופעה שלמה בסגנון שכזה זה פשוט מעייף ומשאיר אותך עם תחושת החמצה קלה. לפעמים, האנה, אנחנו אנשים פשוטים שרוצים להנות מדברים פשוטים.
את ההופעה היא סיימה עם קאבר שווה ל-all day and all of the night של הקינקס. לא הצלחתי לשים עליו את היד אבל הנה עוד קאבר שהיא ביצעה בהופעה, שגם הוא בחירה מעניינת ומאתגרת.
(Hanne Hukkelberg - Break My Body (Pixies cover live
Pixies - Break My Body
הפיצוי שלי להנאה הלא לגמרי שלמה מהאנה בא דווקא לפני ההופעה שלה בדמות שתי הופעות חימום ארוכות ומשובחות. הראשונה מבין השתיים, היתה של Alexander’s Festival Hall, שכולה בחור אנגלי עם שיק צרפתי שנראה כמו טובי מקגוויר ונשמע, יותר מהכל, כמו The Real Tuesday Weld (שזה הישג בפני עצמו). הוא ניגן כמעט 10 קטעים ולמרות שזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו, לרגע לא נמאס לי. יכול להיות שזה בגלל שהוא רקד ריקודים רובוטיים בחמידות על. תרשמו את השם שלו בצד, אתם עוד תשמעו עליו.
Alexander's Festival Hall – Crazy Every Night
Alexander's Festival Hall – Life Backstage
ועוד במיי ספייס
כאילו שזה לא היה מספיק, אחריו עלו Barbarossa. גם פה מדובר בבחור אחד שנראה כמו האח היפה של תום יורק ושר בקול של מלאך. הוא וחברים ניגנו לפחות 5 שירים של פולק פרוזאקי מצויין. מהסוג שמוריד לך את הדופק למצב שינה. את הבכורה שלו הוא מוציא בסוף אוקטובר ונראה לי שהשם שלו יצטרף לרשימה ארוכה של פוליקסיטים בני זמננו. גם את השם הזה תרשמו בצד, אל תהיו עצלנים.
Barbarossa - Lines
ועוד באתר ובמיי ספייס.
אם אתם חפצים הנה כמה תמונות מההופעה. ולסיום, לאות סולידריות עם המצב האנה תשיר לכם סולו.
שוב הוכחתי לעצמי שממש כמו ג'רי סיינפלד, גם אני Even Steven, וזה היה שווה כל רגע. Peeping Tom באו לאסטוריה ומחקו את זכרון ההופעה הצורב של אליס אין צ'יינס. 5 ימים אחרי ואני עדיין באקסטזה.
נתחיל בזה שבעצתו של ידידי רנן, הוצאתי את ה-butt plug החביב עלי מהתחת (וגם עליתי ליציע) וראו זה פלא – הסאונד באסטוריה לא נשמע כמו הבידורית של שבט ארנון צופי חולון (למרות שאני משתוקק למונו). נמשיך בזה שלמייק פאטון יש חברים הרבה יותר מוכשרים מציון העיראקי.
אם רועי אמר עליו פעם שהוא כמו החבר הכי מגניב שיש, בשבילי הוא זה שגורם לי להרגיש תמיד צעיר; כזה שאני מסתכל על מה שהוא עושה היום ולגמרי שוכח שפעם אחרונה שראיתי אותו היה לפני 11 שנים עם פיית' נו מור בחיפה. גם היום, כשהוא מגרד את הארבעים, הוא נראה ונשמע כמו אותו ילד היפר-אקטיבי ומופרע שהוא תמיד היה. אחד האנשים המעטים שעוד אפשר להגיד עליהם שהם "קול" בלי להשמע דביל.
מי שבא בשביל לשמוע שירים של פיית' נו מור או מר באנגל מן הסתם התאכזב, פאטון לא בא לפה בשביל להתרפק על זכרונות העבר אלא בתור פיפינג טום, ההרפתקה התורנית של הפסיכי הנצחי. פאטון עולה לבמה בלוק סרסורי שכולל חליפה לבנה ,שיער משוח לאחור בברילנטין ומבט של מטורף בעיניים. לאף אחד אין ספק מי בעל הבית. הוא מתפתל, מפרכס ומתעוות בהתקף האפילפסיה הכי כיפי שראיתי עד היום. ממש כמו באלבום, הכל טעון, אנרגטי, עם התפרצויות מדודות ושקולות. בדיוק כמו הגרסה הבוגרת של עצמו. השואו סוחף לחלוטין, מקצועי, ולרגע לא נראה עייף. כל הקבוצה הענקית על הבמה נהנית מכל שניה ומבצעת את השירים בצורה הכי מושלמת שאפשר. איזה כיף.
למרות הנוכחות האבסולוטית של פאטון, פיפינג טום בהופעה רחוקים מלהיות ואן מן שואו. כמו שכבר אמרתי, לאדון פאטון יש לא מעט חברים מוכשרים והוא נותן לכל אחד מהם את הבמה; את ההופעה חיממו Dub Trio שמהווים שליש מפיפינג טום בגרסה החיה שלהם. הם עושים משהו שעשוי ליפול תחת הטייטל הביזארי דאב-מטאל®. מאוד מקורי ומורכב, לא לגמרי מפוקס, אבל היו להם כמה רגעים יפים.
Rahzel הוא כנראה הביט בוקס הכי מדהים שיש. כבר שמעתי כמה ביצועים מרשימים אבל שום דבר לא נשמע קרוב לקטע סולו שהוא נתן; הבן אדם נותן ליין בס, מעברי תופים, שר וממקסס את עצמו. הסאונד נשמע מושלם באופן בלתי אפשרי. אני לא פוסל את האפשרות שבתוך הכרס הענקית שלו יש איזו קונסולה. אם כל זה לא נשמע מרשים, תנסו את זה.
ועוד בחזית השחורה, imani coppola, חצילה חמודה במיוחד, הייתה תענוג בתור הקול הנשי שחזק כל כך באלבום וגם ניסרה לא רע בכינור. הקטע סולו הכיפי שהיא נתנה בהדרן הוא גם זה שפותח את המיי ספייס שלה.
ההופעה נגמרה מוקדם במיוחד כי באותו ערב היה באסטוריה אירוע חשוב במיוחד של בחירת Mr Gay Bodybuilder. פאטון לא הצליח להתאפק וביקש מהלייט-מן להדליק את התאורה המיוחדת להופעה, המילה G-A-Y באותיות ענק מאחורי הלהקה, לפחות 3 פעמים במהלך ההופעה מה שמיד גרם לדי-ג'יי שלו לשים מוזיקה מתרוממת מתאימה. לא בדיוק פוליטיקלי קורקט, מצד שני אם זה היה פוליטקלי קורקט זה לא היה פאטון. כנראה בהשראת האוירה הגאה, ההדרן השני מסתיים ב- Anger Management מ- Lovage ושולח אותי הביתה מוקדם, אבל עם חיוך ענק.
כמו האדיוט שאני, לא הבאתי מצלמה. חיכיתי יום יומיים וגיליתי שזה עובד, מישהו אחר היה עם מצלמה בהופעה. Even Steven כבר אמרתי?
(ואם בא לכם, אז הנה עוד קטעים מלונדון ואת זה מהופעה חיה אצל קונאן)
פוסט חירום מכתב החוץ של מונוקרייב בארץ הקודש, בועז פדידה:
לרגל המצב, זכיתי לכבוד או לרחמים לכתוב פוסט במונוקרייב. מן הסתם, חשבתי לעצמי, יש לכתוב קצת על מלחמה וקצת על מוזיקה.
העניין הוא שלמרות שברור לכל שמה שקורה בארץ הוא לא "המצב" אלא חמור מכך, עדיין לא ברור אם אנחנו "עכשיו במבצע" או במלחמה. שהרי ידוע לכל כי מלחמה היא "מלחמה כוללת" וככזו היא כוללת קרבות יבשה, "מראות מאוד לא פשוטים" וכדומה. מה שקורה כרגע דומה יותר לחימום במשחק טניס בין גוראן איבניסביץ' לקוסטבו קרטן. זה ממש לא משחק, אך זה גם לא קרב אלא מטווח דו-צדדי. כל צד מכה בתורו וסופג בתורו של הצד השני.
"אני רואה בטלוויזיה את הנפילות במפרץ חיפה", אמר לי חבר ירושלמי, "בשבוע הזה למדתי להכיר את ישראל". בעצם, כשהעורף רדום מכדי לתהות באשר לנחיצות "המבצע" והשלכותיו, לא נותר אלא להביט סביב ולאמוד את נזקי הספיגות – בנפש וברכוש. ואכן, כולם מביטים החוצה, יותר ממיליון איש דרך החלון, יותר מחצי מיליון דרך הטלוויזיה ויותר מרבע מיליון באינטרנט, דרך הפורומים המפוקפקים – תוך לחיצה מתמדת על מקש ה-F5.
בין אם "המבצע" יסתיים בקרוב ובין אם לאו, בגזרת המוזיקה הוא כבר נותן את אותותיו. רבבות רוכשי הכרטיסים להופעה של Depeche Mode בישראל שומעים מדי יום תשובה חדשה ושונה לשאלה האם הם יגיעו באוגוסט. שאלה חשובה לא פחות נוגעת בלהקת "החימום" שלהם, Blonde Redhead, אותה אני באופן אישי משתוקק לראות הרבה יותר.
ובכל זאת, לפחות אם נשרוד את "המבצע", נשוב למחירי אמצע העונה, נשיב את מוזיקת החיים למקומה על-חשבון מוזיקת המקרה ונשוויץ באופן תמוה באוזניי חברינו בחו"ל שיש לנו חיים פחות משעממים. זוהי מהותה של הישראליות ואנחנו אוהבים את חיינו.
Blonde Redhead – Missile++
Broadcast – Look Outside
Pulp – I Love Life
כמה קשים יכולים להיות חיים של בחור לבן צעיר בדרום לונדון? מה, הנבחרת שלך עפה מהמונדיאל? נורא חם לך בטיוב? העיפו את הבהמה החביבה עליך מ-Big Brother? מה אני מבין...
אני לא יודע אם אלה המילים, השילוב של הראפ עם הגיטרה אקוסטית, המבטא הקוקני או ההתרככות שלי לעת זקנה אבל בחיי זקני, Plan B עשה לי צמרמורת בפעם הראשונה, השניה והשלישית ששמעתי את Sick 2 Def. משהו בראפ שלו אורבני, קודר, אפל ונטול כל ניחוח חדר כושר, שרשאות זהב או כושיות עם תחת בחוץ. יש לי גם תחושה ברורה שלא תמצאו אקשן פיגורין שלו באי-ביי. הוא עצבני והוא כועס ולמרות שהוא הכי אשכנזי שיש, לא הייתי רוצה להפיל לו את המגש בברגר קינג. מזל שאני לא אוכל את החרא הזה.
המוזר בכל הסיפור שהגעתי לבחור הזה אחרי שגיליתי באתר של הארליז שהם מנגנים בסינגל הזה, אך אבוי, הארליז נעלמו מהסינגל. ילדים, אנא עזרו לדוד שחר למצוא את הארליז וצבעו אותם בצבעים עליזים (רמז: הם לא נמצאים בגרסא האקוסטית הזאת).
Plan B – Sick 2 Def
פרסומות למכוניות זה דבר מאוס ברובו. אבל לחברות הרכב יש תקציב פרסום ואם הן לא ינצלו אותו הרבה אנשים מסכנים יפוטרו והעולם יהיה מקום פחות יפה. לטויוטה יש פרסומת מעצבנת במיוחד שמציגה את היאריס שלה כ-bigsmall, או בקצרה חתיכת חרא גדולה-קטנה שהגה איזה קופירייטר עבש שאפילו זכתה לערך במילון. אבל מה שבאמת תפס אותי מהפעם הראשונה היה המנדולינה הגרובית ברקע (מנדולינה גרובית? אני מתדרדר). לפני כמה חודשים כל מה שגוגל הסכים להגיד לי שאימראן חניף, איזה מחבל לונדוני פוטנציאלי, אחראי על הקטע הזה. אבל זה היה לפני כמה חודשים. לפני שבוע או משהו כזה נזכרתי שוב והפעם גוגל הביא אותי ישר למייספייס של הבחור. מסתבר שהוא איזה מולטי טאלנט פאקיסטני, אבל לא מהסוג שגם מסדר את החלב במדפים וגם מכין עוף בקארי, אלא מהסוג שיודע להפגיז בדאנס הול מטונף (כזה שגורם לי לראות בעיני רוחי את התחת של אילון) ומצד שני להיות הזמר של Hollowman Vs, להקת רוק עצבנית שגם עושה קאבר ל-The English Beat. לא רע בכלל בשביל פאקי.
Mando Ranks – Bring it
Sanjay – Lights Out
Hollowman VS – Mirror in the bathroom
The English Beat – Mirror in the bathroom (למי שלא מכיר את השיר הגאון הזה)
הסינגל החדש של ה-The Rapture עושה לי שמח ביומיים האחרונים. האלבום אמור לצאת רק איפשהו בסוף ספטמבר וזה קצת חבל כי הוא תפור לי על הקיץ. שום דבר לא מושלם, איזה עולם מחורבן.
The Rapture – Get Myself into It
29 מעלות בלונדון. מישהו לקח את התלונות שלי ברצינות. בתוך האסטוריה, לעומת זאת, היו 45 מעלות, 300% אחוזי לחות, והאחוז הקטן מהאויר שלא היה מורכב מעשן של ג'וינטים, היה רווי בזיעה גברית. ישוע הצלוב והמזויין, אני בתוך באנג...
אליס אין צ'יינס הגיעו להופעה אחת ויחידה בלונדון, בהרכב כמעט מלא (ליין סטלי לא הצליח להגיע בסופו של דבר). יחד עם ההופעה הנפלאה של רוג'ר ווטרס בהייד פארק בשבת חשבתי שהשבוע הולך להיות רגרסיה אמיתית לגיל 16, אבל כנראה שאותו אחד שדאג לטמפרטורות חשב אחרת.
ההופעה הייתה חרא, חרא אני אומר לכם! להחליף את ליין סטלי, אחד הקולות היותר יחודיים וחוצבים שהז'אנר הזה ידע, זאת באמת לא משימה קלה. ועם זאת, הייתי משוכנע שלפחות לטובת המעריצים יעשו איזה מאמץ להביא מישהו במידת הנעליים שלו. ג'רי קנטרל ושאר העליזות בחרו משום מה להביא את ויליאם דובל (להלן: "ציון העיראקי"). אם נשים בצד את מראה ה"יש לך 5 שקל? אני צריך להגיע לבאר שבע לצינתור", נשארנו עם זמר מאוד מאוד מאוד בינוני שלא מצליח אפילו לרגע למלא את החלל, או אפילו סתם לעשות כיף ברמה של להקת קאברים. תוסיפו לזה סאונד מחורבן (חצי מהשירים לא זיהיתי עד שעברה דקה ארוכה), גיטרות מרושלות, ופיל כללי של "אנחנו פה בקאמבק, כדאי שתתלהבו כי זה או זה או כלום" וקיבלתם את תמצית הערב. חרא.
הקהל, בשונה מרוב ההופעות עד היום, היה מדהים (עד כמה שערימה של הד בנגרז בטווח גילאים מגוחך יכול להיות). האנשים רצו את לשמוע אל אליס אין צ'יינס בטירוף, וידעו להעריך את גודל המאורע. רובם הגדול גם ממש נהנה, כמו שזה נראה (צפו לפוסט משתפך אצל רנן שכנראה היה בהופעה אחרת?), אבל לצערי אני לא אחד מהם. יצאתי משם עצוב, לא פחות (מתחת לשיער הגולש אני בסה"כ ילדה רגשנית), ויותר מהכל תקוע עם התחושה שאני מת לראות אותם בהופעה...
את השיר הבא אני מקדיש לאדון קנטרל שאם נשאר בו שמץ של אינטגריטי הוא יתרום את הכסף שהוא מרויח מההופעות האלה לאיזו קליניקה לגמילה מסמים, או לפחות יגמול את ציון העיראקי מגרעינים שחורים. ג'רי, תגיד לי אתה, מה עושים עם חבר שכמותך?
Alice in chains – No Excuses
Amiina הן רביעיית צעירות איסלנדיות עם שיק של אולפנה שמנגנות בכלי מיתר בהופעות חיות של סיגור רוס כבר לא מעט זמן. פעם קראו להן Amina אבל זה אז הן גילו שיש זמרת תוניסאית בשם הזה. וחס וחלילה שמישהו יבלבל בינן לבין זמרת מהלבנט, הן מיד שינו את האיות לאיסלנדית תקנית: Amiina.
באיסלנד יש חוג מאוד פופולרי שנקרא "נוער שוחר ביורק", שם חברות אמינה נפגשו בעודן לומדות לנגן על פעמונים, מסור, כוסות יין ושאר ירקות קפואים. יום אחד, הן קמו בבוקר ואמרו: "אם סוונסון, ברגסון ויוהאן יכולים, גם אנחנו יכולות!". כמו רוב הפעמים בהיסטוריה האנושית שבהם נשים ניסו לחקות הצלחה גברית, גם הפעם המין היפה מוכיח שאולי היה עדיף שהוא יכין איזה סטייק סלמון טוב לארוחת ערב במקום לחטט בארגז הכלים של הבעל ולנסות להמציא את עצמו מחדש.
המוסיקה שלהם נשמעת לי לפעמים אוירתית, קסומה ומהפנטת אבל לרוב כמו נסיון כושל לתקשר עם לוויתנים. בכלל, כל הז'אנר האינסטרומנטלי-אוירתי הזה שלהקות איסלנדיות רוכבות עליו כבר לגמרי מיצה את עצמו, ואני לא אומר את זה בגלל שהקיץ כבר כאן.
האמת שראיתי אותן לפני 3 חודשים בערך מחממות את סיגור רוס והם קצת הציקו לי בנסיבות ההן. נזכרתי בהם פתאום בגלל קטע של 30 דקות בו הן מתארחות אצל שושה האיסלנדית וקודחות בראש לייב. דווקא מעניין. שמישהו כבר יגיד לאיסלנדים שמופנמות זה so last year
Amiina - Hemipode
אוקיי, בגלל שלא רק הקליפ מצא חן בעיניי אלא גם השיר עצמו אז כמובן שהייתי חייב לבדוק מה העניין אתם. אז הם מאורלנדו, פלורידה, והמוזיקה שלהם תוארה ע"י באו לי הו, כתב המגזין הידוע אורלנדו סיטי ביט, כמלנכוליה אלגנטית. ווטאֵבֵר. כל מה שאני יודע זה שזה די מוצא חן בעיני. לא שזה לא קצת מלנכולי, אבל רק בקנה מידה אורלנדו-פלורידיאני, שזה פחות או יותר הקנה מידה של דיסני-וורלד, ככה שבואו לא נבנה על זה. וגם האלגנטיות, נו, אתם יודעים... אבל כמו שכבר אמרתי קודם, ווטאֵבֵר, מבחינתי זה פשוט נשמע טוב.
עכשיו, Summerbirds in the cellar זה קודם כל שם ארוך ומסובך, ואני נמנע מלכתוב פה את שם האלבום כי אין לי את כל היום בשביל זה. מה נהיה עם השמות הארוכים?
השם שלהם מזכיר לי שהיינו באיזה אי בדלתא של המקונג בוויאטנם ובערב הלכנו למסעדה שידועה בנחש המוקפץ עם אורז מטוגן שלה ובוויסקי עם ארס של קוברה או דם של קוברה או שניהם ביחד, אני לא זוכר בדיוק. אז הנחש, נו, tastes like chicken, והוויסקי היה בדיוק כמו שהייתם מדמיינים את הטעם של ארס של קוברה. אבל כל זה היה רק הכנה לעיקר: בדרך החוצה ראינו את הצנצנת שבה הם מחזיקים את ה-whiskey from hell הזה. בתוך הצנצנת הענקית היה נחש קוברה שלם, נח לו מסביב למרכז הצנצנת שם צף לו בנחת - טה-דהההה – ע ו ר ב ש ל ם.
אז אני יודע שעורב לא עונה בדיוק להגדרה summerbird וש-cellar זה לא צנצנת, אבל מה לעשות, זה הזכיר לי.
באתר של הלהקה יש את כל האודיו/וידאו/שמידאו. יאללה, אני הולך לשתות עורב.
Another beautiful video, this time I don't need any help since the name is written in big letters...
Kind of a take-off on A-Ha's Take On Me, but more... sensitive. I like.
Summerbirds in the cellar - Trains
זה מה שקורה כשלא עושים דברים בזמן. פתאום אתה מוצא את עצמך כמה חודשים אחרי, יש לך אחל'ה דבר ביד ואין לך מושג מהו ומאיפה הוא הגיע אליך.
הקליפ הזה יושב אצלי על הדסקטופ בעבודה עוד מימי החורף האפלים ואני בטוח שרציתי לשים אותו פה כבר מזמן. עכשיו כשאני חושב על זה אז יש מצב שהוא כבר הופיע פה, אבל לא נורא, זה אחד הקליפים היפים שראיתי ועוד קצת חשיפה תעשה רק טוב לכל מי שעוד לא ראה.
מה שכן, למישהו יש מושג מה זה השיר הזה?
בשבועות האחרונים אני מרגיש כמו כריסטופר פאקן קולומבוס של עצמי. לאן שאני לא פונה, אני מוצא להקה שעוד לא שמעתי ובאופן מפתיע כמעט כולן משובחות. אבל הפעם אני מרגיש שהנה, זה הג'ק פוט שבא פעם בנצח קטן. אני בהתלהבות טוטאלית, לא סבירה ובלתי מוסברת מהתגלית החדשה שלי The Meligrove Band. החברה הקנדים האלה הוציאו את Planets Conspire, האלבום השלישי שלהם כבר באפריל, כך שלמעשה לא מדובר פה בשום דבר חדש. אבל זה באמת לא חשוב. מהשמיעה הראשונה, האוזניים שלי בכו מתענוג, והלב התפוצץ מאושר, ובשבוע האחרון אני צורך אותם באופן מוגזם.
הסאונד הלואו-פיי שלהם קצת מציק בשניה הראשונה, אבל אחרי כמה שמיעות הוא הופך להיות כמעט הכרחי. התערובת הנפלאה של הפסנתר, כלי הנשיפה, השירה הזועקת והתיפוף המשובח הזכירה לי כל כך הרבה דברים מוכרים - סופרטראמפ, ביטלס, ארכייב, וולף פארייד, קלירלייק ואני מוכן להשבע שאפילו תיסלם ואריאל זילבר צצים שם ברקע ברגעים מסויימים. יש משהו בדיסק הזה שהוא הרבה יותר מ"טוב" או "כיפי", תשמרו את המילים האלו ללהקות שבשם שלהם יש את המילה "ארקטיק"; תחשבו על מילים כמו "מורכב", "מבריק", "מופתי" או משפטים בנוסח: "פי! הביא אותה ביציאה משהו בסט האנאלי הזה!".
אני יכול להמשיך ולמרוח את הפוסט הזה כמו שעשיתי בבגרות בתנ"ך (84! ריספקט נוסטלגי! עוד לומדים תנ"ך בארץ?) אבל נראה לי שהרעיון ברור. הנה 4 שירים שהצלחתי לבחור בקושי.
והנה כפפה, אם אי שם מישהו מבין ממה אני כל כך מתלהב ובמקרה הוא יהיה בלונדון בסוף יולי, הם פה לכמה הופעות טובות.
The Meligrove Band - Our Love Will Make the World Go Round
The Meligrove Band – Ages & Stages
The Meligrove Band - Grasshoppers in Honey
The Meligrove Band - Everyone's a Winner
היא עומדת מולי ובוהה בי בעיניים בצבע שלולית עכורה. היא זוקרת את הגבות מעלה ומנסה לשוות לעצמה מראה מאיים. כל מה שאני רואה הוא חיה מבוהלת עם שיער אדום ומדובלל. קשה לפספס את העובדה שהיא גם מטומטמת. היא פותחת את הפה והבל הפה המצחין שלה עושה את דרכו אל אפי. היא אכלה טונה אתמול, הכלבה. אני מתאמץ לא להקיא. במבטא מזרח אירופאי כבד, היא נובחת עלי ערימות של מילים שלא מלמדות אותי דבר מלבד דרגות חדשות של יאוש. זאת היא ססיליה, ולצערי, הייתי צריך לראות אותה יום אחרי יום בשבועיים האחרונים.
אני שונא אותה. באמת. היא מציקה לי, מפרה את השלווה הסטואית שאני מנסה להקיף את עצמי בה וגורמת לשחיקה מואצת של השיניים שלי. אני לא אוהב לשנוא, אבל הפיתוי של הצד האפל חזק ממני. בישיבות משעממות ניסיתי להפליג על כנפי הדמיון אבל איכשהו תמיד חזרתי לאותה הסצינה בה אני חובט בראשה של ססיליה עם חפץ קהה. לפטופ, מקרן, לוח מחיק. אין הרבה חפצים קהים בחדרי ישיבות. חבל. כשנואשתי מזה ניסיתי לחשוב על ססיליה אחרת שאני מכיר ולהתנחם בזרועותיה. זה לא באמת עזר, אבל לקולות ניפוץ הגולגולת של הבהמה, נוסף יופי של פסקול. גאי ריצ'י לא היה עושה את זה טוב יותר.
The Surftones – Cecilia Ann
הנה זה מגיע, התשובה לדצמבריסטס, עם הסולן שאני-לא-מאמינה-שהוא-לא-אנגלי. קבלו את The Heights (לא לבלבל עם להקת השחקים), חבורה של וולשים עם סולן שאני לא-מאמין-שהוא-לא-אמריקאי. מחר יוצא הסינגל השני שלהם. כל שיר שיש בשם שלו את המילים "בירה" ו"ג'מייקה" לא יכול להיות ממש גרוע. עזבו, אין מה לשחק אותה קשה להשגה – אחרי 3 שמיעות רצופות אני מכריז עליו רשמית בתור שיר פתיחת הקיץ.
The Heights – Jamaica beer eyes
למרות שהשמש מפציעה פה ושם והטמפרטורות הם קצת מעל רף הטי-שירט, אני סקפטי לגבי המשכיות המגמה. החלטתי להקדים תרופה למכה, וממש כמו הסנאי הארור שמסתובב בחצר ונובר לי בזבל, אני עורם את אלבומי הפולק בצד ליום סגריר שיבוא בקרוב.
Vetiver הוציאו החודש את To find me gone, האלבום השלישי שלהם. הסיבה שאני לא מכיר אותם בכלל קשורה כנראה לעובדה שאני לרוב לא מחפש מוזיקת פולקית שכזאת ומסתפק בשניים-שלושה אלבומים שמופיעים אצלי מעצמם כל כמה חודשים. ובכל זאת, הבחור אנדי קביק, שהוא בעצם Vetiver, הוא חבר טוב של האדון דבנבדרה בנהרט, שהיה פעם חלק מההרכב. איטס נבר מינד. מה שחשוב הוא שהפולק-בלוז-אמריקאי שהוא עושה יושב בול במקום. הכל נעים ונכון ונפלא. כמו החולצה הזאת שלי, שלא חשוב אם קצת קר בחוץ או קצת חם, תמיד אני ארגיש בה נעים.
שמתי לב שאני לא מפסיק לדבר על מזג האויר. או שאני הופך לאנגלי או שנגמרים לי הנושאים לשיחה. שתי האופציות גורמות לי לדכדוך. הראשונה יותר.
Vetiver – Been so long
Vetiver – You may be blue
Vetiver – Angel’s shame
סוף סוף אני יושב לכתוב על Black holes and revelations, או כמו שכולם הולכים לקרוא לו: "החדש של מיוז". קשה לי לדמיין מישהו אומר את המשפט הארוך "שמעת כבר את בלאק הולס אנד רווליישנס של מיוז?". זה בטוח יילך ככה: "שמעת כבר את החדש של מיוז?" או "תשמע, החדש של מיוז ממש מאכזב" או "אני לא מפסיק לשמוע את החדש של מיוז".
אז ככה, מאז יום ראשון בערב, הפעם הראשונה ששמעתי את החדש של מיוז, נוספו שתי האזנות ביום, שזה מביא אותנו לעשר האזנות עד עכשיו (כי היום הספקתי רק אחת). למה זה חשוב? זה לא, אבל זה לפחות אומר שאני לא כותב את הפוסט הזה על סמך האזנה אחת שטחית, וזה גם אומר שזה אפשרי לשמוע את החדש של מיוז הרבה פעמים.
אני אתחיל דווקא בדברים הרעים: השירה של בלאמי מתחילה לעשות רושם של מניירה שעיקרה "אני אומן רגיש במצוקה ולא יוצא לי קקי כבר שבוע". הטקסטים המחאתיים-פוליטיים נשמעים קצת כאילו נכתבו בעיקר עבור מעריצים שחושבים שבגלל שהם אנטי בוש או אנטי בלייר או אנטי כושלאמאשלהם אז זה אומר שהם יודעים משהו על העולם. ודבר אחרון, הלחנים הם לא יותר מלחני פופ פשוטים: תנו לשוגבייבס לבצע והם אחד אחד להיטי גלגל"צ, 102FM ובטח גם רדיו סופיה. לא יודע למה אבל נראה לי שבבולגריה השוגבייבס מאוד פופולריות.
אבל מיוז מצליחים להפוך את החדש של מיוז להכי טוב של מיוז. הם עושים את זה כי בלאמי עם עצירות הוא עדיין אחד הסולנים הטובים והמדויקים בסביבה. כי קצת טקסט פוליטי עדיין יכול להיות כתוב טוב ובטח לא להפריע. ובעיקר כי הם מוכיחים ששיר, כמו אוכל, הוא לעולם לא רע ביסודו. זה הכול תלוי איך מכינים. אם בריטני זה עטיפה של ממתק, אז מיוז מבשלים הכל בקדירה עם המון תבלינים, שייצא רציני וכבד ועשיר. העיבודים של מיוז נוגעים בשלמות, הרבה רגש ואנרגיה, לחני פופ עם שמונה שכבות של גיטרות כבדות ודקורציה קלאסית-בארוקית שהפכה את מיוז לז'אנר בפני עצמם. רוק-בארוק זה בעצם רק מיוז, לא?
בכל אופן, אחרי שבהאזנה הראשונה התאכזבתי ובהאזנה השנייה חשבתי שיש פוטנציאל שמצריך עוד אחת לפחות, מכאן ואילך הפוטנציאל רק מתממש עוד ועוד. אני חושב שכל הטרקים מעולים, אבל כמובן שיש כמה שמצליחים להתעלות. למשל Assassin שמכיל את תצוגת התיפוף הטובה ביתר הזכורה לי מאז Geek U.S.A של הפאמפקינז (ריספקט!!!) ו-City of delusion שבו הם מנסים להחליף את הבארוק במוזיקה ספרדית-ערבית ועושים את זה מעולה. ויש עוד הרבה אבל זה יהיה מטופש לשים פה את רוב רשימת השירים של האלבום.
בכלל, וזה רעיון שצץ במוחי המפוזר ממש עכשיו, נראה לי שמיוז עושים כאן כל מיני ניסויים קטנים. למשל העניין עם המוזיקה הספרדית. ואולי האלבום כולו הוא מעין "בואו נראה אם אנחנו יכולים לקחת דיסק של בריטני ספירס, שרוב המעריצים שלנו היו מקיאים ממנו, ולהפוך אותו לאלבום כבד וטעון ומעולה". אז כן, הם יכולים.
Muse – Assassin
Muse – City of delusion
Muse-Britney mash-up
The smashing pumpkins – Geek U.S.A
איפי אחד של 8 שירים, זה כל מה שהכרתי וזה כל מה שה-Guillemots שחררו פחות או יותר. נו, וזאת סיבה לא ללכת להופעה שלהם? כל מי שמכיר אותי יודע שאני בן אדם אופטימי שתמיד מסתכל על חצי הכוס המלאה ומשתדל לשמור על גישה חיובית לחיים. חוצמזה, אני גם שקרן פתולוגי עם בעיית שתיה.
רק כשראיתי את המוזיקה שלהם מתפרקת לגורמים מול העיניים, הבנתי מה יש בה שתופס אותי כל כך. מעבר לקלידים ולתופים, הגילמוטס עולים להופעה עם שני סקסופוניסטים, גיטריסט וקונטרבסיסיטית. הגיטריסט מצדו, לא פורט אפילו אקורד אחד שלם על הגיטרה, ובעיקר מוציא ממנה קולות שחתולים מיוחמים נוהגים להשמיע. מצד שני הייתה לו מכונת כתיבה. על הבמה. מחוברת למגבר ודיסטורשן. והוא ניגן בה. הסאונד היחיד שאני מכיר שמופק על ידי מקלדות הוא צליל מונוטוני שבוקע לרוב מחדר חשוך בו יושבים 4 אנשים שלכולם קוראים סאשה, והוא לא משהו שהייתי רוצה לשמוע באוזניות. אבל הבחור הזה עשה עבודה מוצלחת שתרמה יופי לקקופוניה הכיפית שלהם. החוליה הכי חזקה בעיני היא הקונטרבסיסיטית. קודם כל, היא אסיאתית מדהימה שזה תמיד בונוס. חוצמזה, הריפים של הבאס שלה הזכירו לי את Lamb, וכמו שאמר ביג לובובסקי על השטיח שלו: “She really ties the room together”.
אז נכון, הכלים לא בהכרח מעידים על איכות, אבל במקרה של הגילמוטס זה אומר הכל. למרות שהם נופלים מבחינתי תחת הטייטל של פופ, הם לא עוצרים את עצמם והולכים די בחופשיות לכיוונים שונים, כשכל פעם מישהו אחר מחזיק במושכות. מהאיפי שהם הוציאו זה לא לגמרי ניכר, אני מסכים (עם עצמי). אבל אותה להקה בהופעה חיה הייתה גברת אחרת לגמרי. מבלי לחזור על שיר פעמיים, הם סיימו את ההדרן השני עם She is evil בביצוע היסטרי. אולי אחרי שתשמעו אותו תתחילו להבין על מה אני מפרה לכם פה את המוח.
אני ממש סקרן לדעת איך ישמע האלבום שלהם שיוצא ביולי ועוד יותר מזה אני סקרן לדעת איך ישמע האלבום השני שלהם אם הם יגיעו אליו. משהו מרגיש לי שעם קצת התערבות אלוהית או לפחות מפיק טוב הם יכולים ה-Arcade Fire של הממלכה. או כל סופרלטיב אחר לבחירתכם.
Guillemots – She is evil
ויש גם איזה סטפן אחד שעשה הכנה לתביעה של ה-RIAA והעלה כמעט את כל מה שהגילמוטס הוציאו.
כנראה שאני הופך ליותר ויותר שבדי ואין יותר מדי דברים שאני יכול לעשות בנדון. ובעצם, אם נשים בצד את סינדרום העם הנבחר, ההתניה התרבותית היהודית-ישראלית שאומרת לנו שאנחנו יותר טובים מכל מי שהוא לא אנחנו, אז מה כל כך רע בלהיות שבדי?
אבל בואו נחזור להתחלה, אני הופך לשבדי וזה מתבטא בזה שיש לי רגשות אשם על כל רגע של מזג אויר יפה שאני לא בחוץ. עכשיו, שיהיה ברור, כרגע מתחיל החלק של השנה שבו סקנדינביה משתינה על אגן הים התיכון בכל מה שקשור למזג אויר מדהים. כשאתם, קוראים יקרים, מקללים כל רגע לוהט, לח ודביק והמפלט היחיד הוא להסתגר בחדר ממוזג, מילוני שבדים מתמוגגים מאושר ומחייכים אל העולם (כלומר אל עדרי הבלונדיניות בביקיני, איך לא תחייך?) וזה לא משמחה לאיד, אלא פשוט כי העולם שמסביבם נראה נפלא ומריח נפלא ומלטף אותם בשמש ו-24 מעלות. אם לוקחים בחשבון שכל זה מגיע אחרי 8-9 חודשים של מזג אויר חרבאנה אז אפשר רק לדמיין את גודלו של הפורקן.
זה שאני לא יכול להשאר בבית כששמש בחוץ כבר אמרתי. הבעיה היא שהשמש שוקעת מאוחר. ממש מאוחר. וגם אחר כך יש אור, אז אין לי זמן לפוסט על החדש של מיוז שכבר התנחל אצלי בפלייליסט, למרות שנורא רציתי להיות הראשון. תסלחו לי אבל יש איש שמן וחייכן שגר בספינה כתומה ואפשר לשבת אצלו על הסיפון ולראות את המונדיאל ולשתות המון בירה קרה ולהסתכל על כוסיות שטות בסירות מנוע וכל זה מחכה לי. בינתיים, הנה טיזר.
שחר, אם היית גר פה היה הכי כיף בעולם...
די כבר, נו, די. אני לא יכול יותר. נשבר הזין מכל הלפלפים החננות הרגישים האלה עם הגיטרות שצצים בכל פינה. די, חלאס. נשבר הזין מכל היינס לקמנים והארלנד אויים וכל הסקנדינבים האלה. הכל כזה חיוור ומעפאן. פעם היה אליוט סמית, קצת עצוב ועם קול של הומו, אבל לפחות היה רק אחד, לא שלוש-מאות ככה שזה היה בסדר. אבל אלה, אלה כמו ג'וקים: אחד מת באים לך עשרים. וכולם חמודים ועדינים כאלה עם עיני עגל ובלונד מתנפנף. די, נשבר הזין גם מכל הבלונד המתנפנף הזה. לאן שאני לא מסתכל אני רואה בלונד מתנפנף. זה מה שאמרתי אז אמרו לי 'למה אתה סתם אומר? הנה, יש את ההוא, חוזה גונזלס, לא בלונדיני'. וואלה, לא בלונדיני אבל היה מת להיות, אז במקום להיות בלונדיני בעצמו הוא עושה מוזיקה של בלונדינים יפי נפש שכל כך משעמם להם שהם אמרו 'למה רק אנחנו? בואו נעשה שלכולם יהיה משעמם'. והגונזלס הזה גם כן, אני מתערב איתכם שסבא שלו לא מדבר איתו מרוב שהוא מבייש את כבוד המשפחה עם המוזיקה שלו המשעממת הזאת.
יאללה, נמאס, נמאס, שיביאו כבר איזה משהו כזה טוב , איזה משהו כזה ממקום חם ולא מהארצות האלה שאוכלים רק דג מלוח ותפוחי אדמה. שיביאו משהו מדרום אמריקה, או, או מארגנטינה. אה, וגם אולי כדאי גם שזאת תהיה איזה אחת כוסית שחבל על הזמן שגם נשטוף ת'עיניים. טוב, נו, אז לא כוסית.
Juana Molina – Rio seco
Juana Molina – Micael
http://www.juanamolina.com
את מבול הזבל המוזיקלי שנשפך עלי צריך לפלטר ביד קשה ואוזן נטויה. עם שם מטופש ועטיפה אינפטילית, אין פלא ש-Wolfmother זכו להתעלמות מופגנת מצידי.
מזל גדול אז אותה אוזן מדוברת נזקפה לשמע צלילים מוכרים משהו ממקלט טלויזיה שמוחשך רוב הזמן. ובדיוק כמו בפעם הראשונה שהאוזן שמעה את Seven Nation Army של הוויט סטרייפס, היא הכניסה את כל המערכות לכוננות ספיגה.
מסתבר שזה עידן הדלי אול אובר אגיין. בהתחלה אלה היו להקות כמו The Darkness שהביאו את הגלאם רוק לביקור מהסבנטיז, הוייט סטרייפס וקינגז אוף לאון שהביאו את הסאות'רן רוק, ועכשיו להקות כמו Wolfmother ו-Pearls and Brass מחזירות את ההארד רוק. והוא חוזר בכיף. וכשאני אומר בכיף אני לא מתכוון לחבורה של קלינגונים ואורקים אוחזי גרזנים, אלא על גרסה freshית של בלק סאבאת' ולד זפלין מעורבבת ומנוערת היטב עם קצת שמש אוסטרלית ומוגשת בעטיפה של פסים לבנים. בכלל, נראה לי שכל הטרנד הזה של להקות שהפשירו אותם יחד עם אוסטין פאוארס נעים לי מאוד.
Wolfmother - Dimension
Wolfmother - Woman
ואם במקרה פספסתם אז יש גם את זה:
Pearls and Brass – Black Rock Man
אני מוריד את מונוקרייב לזנות עם השטויות האלה, אני יודע. אבל אני אחוז דיבוק, מהופנט ותקוע עם הדבר הזה בראש כבר שבועות. מסתבר שמדובר בשיר עם מומיני מ-1930 שתודות ללהקה פינית בשם Luitoma ונפלאות האינטרטנט שב לתודעה. לא ברור לי מתי ואיך בדיוק זה קרה אבל כבר יש עשרות קליפים ב-youtube (זה הקליפ שגרם לי להשאיר שלולית על הספה) ואפילו ערך בויקיפדיה.
אה, כמעט שכחתי – אתה תשלם על זה ביוקר מר עמרני.
אם יום אחד תפגשו איש גבוה בחליפה מרופטת, שיער מדובלל וזקן עבות שיבקש מכם סיגריה במבטא צרפתי כבד, אל תהססו. יש סיכוי קטן, אבל אפשרי, שפגשתם את Sebastiane Tellier. קחו בחשבון שאם תתנו לו סיגריה יש סיכוי קטן, אבל אפשרי, שהוא יבחר לעשן אותה דרך האף ולשיר לכם שיר תוך כדי. זאת כנראה אחת מתופעות הלוואי של צריכת קילו קוקאין בחצי שעה. סימפטומים נוספים עשויים להיות חיקויים של ציפור ונשיקות חושניות לחפצים דוממים.
בחור הזוי ודי אקצנטרי הסבסטיאן הזה. וגם מוכשר. האלבום האחרון שלו, Politics, הוא יציאה שכבר השפריצו עליה לא מעט תשבוחות. בהופעה חיה, הוא הצליח להפוך את המוזיקה שלו למשהו אחר לגמרי. כל ההפקה המלוטשת, כלי המיתר וזמרות הליווי צומצמו לגיטרה, פסנתר, סיגריות ופריק שואו, וזה עובד כמו נובל-קוויזין; שילוב של הופעת אנפלגד מוגשת עם קומץ של סטנד אפ אה-לה-רובין ויליאמס. המנה טעימה כל כך שקשה להחליט את מה לאכול קודם. מזל שסבסטיאן והרופא מחלקה/איש חלל/פסנתרן עיוור שלו היו שם בשביל להחליט בשבילי.
לשמחתכם הרבה, הפעם לקחתי איתי את האישה ואת המצלמה. מהמקום שעמדנו בו ב-Luminaire לא היינו צריכים להשתמש בזום. 2 דקות של וידאו מסוף ההופעה מחכים למטה. ויש גם עוד הרבה תמונות. שלא תגידו שאני לא איש מתחשב.
כנראה שהמוזיקה של The Earlies קצת שמחה ומלאת חיים מדי בשביל J.M. Lapham. רגע לפני שהארליז מוציאים אלבום חדש, הבחור חבר לעוד טקסני ותחת השם The Late Cord הם הוציאו את Lights From The Wheelhouse, הדבר הכי מדכא שאי פעם יצא מטקסס. חמישה שירים שקטים, כבדים וקודרים. מוזיקת לוויות, לא פחות. אחרי פחות מחצי שעה, שבה נראה כאילו המוזיקה עברה לידך מבלי ששמת לב, אתה מגלה ששוב נשאבת אל תוך דכאון קיומי. המוות נראה מתוק ומפתה מתמיד. מעין אפקט סיגור-רוסי שכזה. דברים כאלה צריכים לבוא עם מדבקת אזהרה.
The Late Cord – Lila Blue
The Late Cord – My Most Meaningful Relationship Are with Dead People
את Everything is illuminated קראתי לפני כמה שנים. חלק על החוף בתל אביב, חלק בסיני. יש משהו חזק יותר בטרגדיה שמוגשת כקומדיה. בני האדם, כידוע יצורים אינטליגנטיים למחצה בלבד, תנו להם לצחוק קצת והם מורידים את כל ההגנות.
כדאי לקרוא באנגלית, כי התעללות בשפה האנגלית כמו שיש פה לא רואים לעתים קרובות, אבל למי שאין כח לקרוא יש גם סרט והוא לא פחות טוב. הליהוק מעולה, (למרות שאלייז'ה ווד קצת מיצה את עצמו בתפקיד הבחור עם העיניים הענקיות והבעת החננה במצוקה), המשחק טוב ומעבר לזה אוקראינה מעולם לא נראתה יפה כל כך. בעצם, כשאני חושב על זה, לא נראה לי שאוקראינה כיכבה אי פעם באיזשהו סרט. אתם מוזמנים לתקן אותי. סרטים דוקומנטריים על צ'רנוביל לא נחשבים.
נקודה למחשבה: במעבר מהספר לסרט נעשו כמה שינויים, חלקם מהותיים וחלקם פחות, אבל לדעתי כולם מוצדקים. זה האיר את תשומת ליבי לעובדה שסרטים שנשארים נאמנים לחלוטין לספר בדרך כלל לא עובדים. ספר וסרט הם מדיומים שונים בעלי יכולות ומגבלות שונות וקצת מוזר לצפות שהמעבר ביניהם יכול להיות ללא שינויים. או שיוצא לך צופן דה-וינצ'י.
בחזרה לענייננו, למרות שאני לא התלהבתי מגוגול בורדלו וביירות, מה שהופך אותי לבלקניסט הנחות מבין שני כותבי הבלוג, הפסקול של Everything is illuminated הוא בהחלט סוג של תענוג בלקני-אוקראיני משובח. הגוגול מככב שם וגם לנינגרד, שאני לא מבין מילה ממה שהם אומרים אבל אם המוזיקה טובה אז זה פחות חשוב.
יאללה, מספיק, או כמו שאלכס היה אומר:
כל המדינות בטירוף של שירי כדורגל לקראת המונדיאל. אפילו איראן בעסק. לא היה עדיף לעשות עיבוד לקלאסיקה פרסית מודרנית?
באויר אי שם מעל האוקיינוס השקט, בין בלגיה לאנגליה. המטוס נוסק ואני כמו תמיד מנסה להחביא את החיוך הקטן שנפרש לו על פני. במהירות האור הכובה של הנורה שמורה על הידוק החגורה, מוצאות האוזניות את מקומן בתוך האוזניים, והמוזיקה מתחילה לנגן. איזה תענוג. איזה אושר. אני מוצף בערגה. ביקור במחוז נשכח אך מוכר. מה לעזאזל קורה פה? מה למוזיקה הזאת ולערגה? אני שואל את עצמי ומשתעשע ברעיון שבאחד הגלגולים הקודמים הייתי נגן אקורדיון צועני, נודד במחוזות הבלקן. באותה שניה שהמחשבה חולפת בראשי המטוס מתחיל להטלטל בחזקה לכל הכוונים. ברגעים הראשונים, אני שוב מחייך, נהנה כמו ברכבת הרים, ומנסה להנות מהתחושה כי עוד רגע היא חולפת. ככה זה תמיד.
המטוס ממשיך לרעוד, לשקשק ולפרכס. הראש של הבחור שיושב לפני כמעט ונוגע בתקרה באחת מהקפיצות. כולם מהדקים חגורות ומחליפים מבטים מלאי חשש. אין אחד שלא חולף בראשו הזכרון הטרי של התקלה שבגללה התעכבנו על הקרקע שעה וחצי. הידיים שלי מתכסות זיעה קרה. לא ידעתי שזיעה קרה באמת קיימת. אני עוצם את העיניים, שוקע אל תוך המוזיקה ונושם באיטיות. אני מוכן למות. הגלגול הבא יהיה מצויין, אני מרגיש את זה.
Beirut - Mount Wroclai
עוד לא יבש הפונט מהפוסט על ה- The Earlies והנה אני מוצא את עצמי שוב בהופעה. The Decemberists חצו אוקיינוס שלם בשביל להגיע ל- Koko , אחד המקומות הכי שווים בלונדון. למה לעזאזל להקה בסדר גודל שלהם מופיעה במקום כזה? הם לא אמורים להופיע באיזשהו מועדון קטן ומעושן? התשובה לשאלה הזאת טמונה בשיחה אקראית של שני תושבי האי שעמדו לידי בתור הארוך בכניסה:
- "זה מדהים שהוא (הסולן) אמריקאי"
- "הוא אמריקאי? הייתי בטוח שהוא אנגלי. הוא ממש נשמע אנגלי"
לפעמים, אני חושב שהאנגלים יותר מטומטמים מרוב העולם. דונט גט מי סטרטד און דיס. תשאלו את פדידה, הוא כבר נטש את האי.
ובחזרה להופעה. זה היה קצת כמו בליינד דייט שסרח; אתה שומע את הבחורה בטלפון ומתלהב, היא נשמעת לך מרתקת, מיסתורית. השיחה נגמרה מזמן ואתה ממשיך לבנות את הדמות שלה בראש. אתה כבר ממש מצליח לדמיין איך תתענג כשתפגשו. ואז מגיעה הפגישה, היא באה עם חצאית ג'ינס ארוכה צמודה, יש לה שערות על הידיים וכל הזמן מפריע לה שמעשנים סביבה.
הדצמבריסטס פשוט לא נשמעו כמו שדמיינתי אותם בהופעה. לי הייתה תמונה בראש של כמה פיראטים שעולים ושרים שירים שמריחים מרום ופיח של ארובות. איכשהו, קיבלתי להקת פופ. להקה פופ טובה אפילו, אבל זה בערך כמו "שודדי הקאריביים" בלי ג'וני דפ. לא ממש כיף.
שלא תבינו לא נכון, הייתה בננה של הופעה. הסאונד היה תענוג, השירים שלהם תמיד בכיף, ולסולן שלהם יש קול לא יאמן (לא, הוא לא בריטי!!!). הוא גם הצליח להשתעשע עם הקהל כמו עם כלב פודל. זה כלל בין היתר, הרפיה קולקטיבית של הרגליים באמצע ההופעה, לחיצת ידיים וחיוך למי שעומד מימינך ומשמאלך וישיבה על הרצפה בהדרן. אם הוא היה מבין את הכח שיש לו ביד הוא היה מבקש מכל הבחורות להתפשט. אידיוט.
קראתי בכמה מקומות שהם מעולים בלייב. אז אולי הם היו עייפים קצת, או באו בהרכב חסר (איפה הכינורות?) ואולי זה הייתי (שני פיינטים ו-4 שעות בלי להשתין הופכות אותי לבלתי נסבל) אבל ככה זה היה. היום בבוקר, דבר ראשון, שמתי שוב את האלבום האחרון שלהם, רק בשביל לראות שלא נעשה פה נזק בלתי הפיך. מהר מאוד נרגעתי. אני אוהב אותם. כנראה שנשאר בקשר טלפוני או משהו.
The Decemberists – The Mariner’s Revenge: Live (וכל ההופעה)
The Decemberists – Human Behaviour: Bjork cover
הנה פנינה שפספסתי בעוונותיי. אבל עכשיו, ברגעים אלה ממש, היא מבצעת לי נחיתת אונס מאוחרת ישר לתוך המוח בדיוק קלינט איסטוודי לתפארת. ועם רזומה כזה זה לא צריך להפתיע. סמאשינג פאמפקינז, הול, הג'ינג'ית בהחלט צברה ניסיון מרשים ברוק גיטרות מנסר ובועט. קחו כמה עגבניות, בצל קצוץ, הרבה שום, פלפל, מלח וחופן עלי בזיליקום טרי. כמה רע כבר יכול לצאת הרוטב לפסטה? אז זהו, שזה יכול לצאת רע מאוד במינונים לא נכונים, בישול לא נכון וכו'. תסמכו עלי. כמה פעמים ראינו הרכבים מבטיחים הופכים לכישלון מהדהד? אבל מליסה הקטנה כנראה יודעת מה היא עושה, ואפשר להעריך שהיא חלק לא מבוטל בהצלחה של ההרכבים שלהם היא חברה.
זה לא שיש פה יצירת מופת, אבל איך ששמעתי את Followed the waves פשוט הרגשתי חובה לשבת ולכתוב פוסט.
Auf der Maur – Followed the waves
http://www.aufdermaur.com
למה ללכת להופעה של The Earlies ? מאותה סיבה שהכלב מלקק לעצמו את הביצים. או סתם כפיצוי על זה שכבר אמצע מאי ועדיין יורד על הכלב הזה גשם כל יום בדרך לעבודה. האמת היא שזאת באמת אחת הסיבות היחידות שהלכתי להופעה. לא שחלילה אני חושב שהם פחות מלהקה מעולה, אבל המוזיקה שהם עושים מורכבת, עשירה ועדינה כל כך שחשבתי לעצמי שאולי כדאי להשאר בבית ודי. כמה טוב שלפעמים, ממש כמו ג'ורג' קוסטנזה, אני עושה בדיוק את ההפך מהאינטואיציה שלי.
אז החצי האנגלי של הארליז עשו איחוד משפחות עם החצי הטקסני (=מטקסס), שהביאו איתם עוד כמה חברים לביקור בלונדון. החברה הראשונה היא Dawn Landes, הילדה הכי חמודה שראיתי כבר נצח. היא ניגנה כמה שירים שכללו בעיקר אותה וגיטרה ולפעמים קצת עזרה מאיזה חבר ארליז אקראי. ברגע שהיא התחילה לשיר, אני התחלתי לחייך. המוזיקה שלה כל כך נאיבית ופשוטה שצריך המון אומץ לעלות איתה ככה על הבמה. שאני רק שומע אותה, אני לא זוכר בדיוק מה הקסים אותי כל כך, אבל כשאני גם רואה אותה, אני נמס מחדש. בסוף ההופעה לא יכולתי להתאפק ואמרתי לה שהיא הייתה בריליאנט, והיא ענתה לי: "באמת? תודה! אם באמת חשבת שאני כזאת בריליאנט, אולי אפשר סיגריה?" איזו מותק.
Dawn Landes – Suspicion: video
אחריה עלו Midlake. מישהו מכיר? אני מקווה שאני לא פוגע במישהו, אבל בחיים לא שמעתי את השם הזה לפני שלשום. להוציא איזה ווירדו אחד שבא רק בשבילם, והכיר את כל השירים, כולל אלו מאלבום שעוד לא יצא (מה שגרם אפילו ללהקה להרים גבה או שתיים), נראה שגם שאר הקהל לא ממש ידע במי מדובר. האמת היא שאין הרבה לי מה להגיד על מידלייק. מהמעט ששמעתי, קצת אמצע הדרך מדי, אבל מה אני מבין. מסתבר שג'ייסון לי הוא גרופי שלהם. להם זה חשוב עד כדי כך שהם מצטטים את הביקורת שלו באתר שלהם ועל גבי הסינגל מהאלבום שיוצא עוד שבועיים. לי זה נשמע קצת כמו שהדג נחש יצטטו את אקי אבני על הסינגל הבא שלהם, אבל שיהיה להם לבריאות.
Midlake - Roscoe
ואז באו הארליז. שניים, שלושה, ארבעה והם ממשיכים לעלות. לתומי הנחתי שהם רק עוזרים להם לסדר את הבמה אבל מסתבר שלא. כמו שהזכרתי בהתחלה, הסאונד של הארליז הוא חלק קריטי במוזיקה שלהם. אז כדי להסיר ספק לגבי האיכות מליבם של קטני אמונה כמוני, עלו 10 אנשים לבמה בגודל של חצי מהריף ראף (מקום סופר אינטימי ה-Barfly) עם מגוון כלים וכמות שאפשר להקים איתה את הפילהרמונית של דימונה. אני לא מגזים; ברגעי השיא אחד משני(!) המתופפים ניגן גם בטרומבון, הגיטריסט בחצוצרה, והבסיסט במלודיקה. אז אמנם לא היתה בהופעה את הרכות המופלאה שיש באלבום אבל המוזיקה שלהם פשוט גדולה והאנרגיות שלהם הכי כיפיות. הם הפכו את הבמה למעבדת ניסויים וניגנו הרבה קטעים מהאלבום החדש (שיוצא באוגוסט, Yey!). ממה ששמעתי, יהיה תענוג. לצערכם, עוד אין דוגמיות מסתובבות חופשי אז תאלצו להסתפק בשיר שסגר את ההופעה. למי שעוד לא מכיר אותם, תחזיקו חזק.
The Earlies – The Devil’s Country
את ה-Album Chart Show אני כמעט אף פעם לא רואה. אבל אני משתדל להציץ מדי פעם. אף פעם לא מזיק לראות קצת הופעות חיות, גם אם זה בטלויזיה. ככה אפשר, לדוגמא, לראות לעוד כמה דקות את אליסון, או את הפרדיננדים או אפילו את דרדסבא מוריסי. לפעמים, גם יוצא לשמוע איזה להקה בריטית מהסוג שעוד מעט יהיו הדבר הבא או מהסוג שיום אחד תמצא את הסולן שלהם מגיש לך פיש&צ'יפס. אם זה היה תלוי בי, כמה להקות שראיתי שם כבר היו תקועות מאחורי דלפק עם כובע נייר לבן וסינור ספוג שמן. אבל בוא לא נתפתה לדארק סייד.
את Mohair אני חושב שהייתי משאיר. האמת שהם לא איזה מציאה מטורפת. עוד להקת רוק בריטית עם להיט וחצי שאולי תעלם ואולי לא. אבל שיר אחד שהם ניגנו תפס אותי לגמרי. נשמע כמו איזה סינגל ישן של The Who שנשכח איפשהו, או כמו שרועי אמר: "יצא להם מאוד וייט סטרייפיש". אז הנה קליפ מחורבן לשיר הדגל שלהם והנה המיי ספייס שלהם, אבל אני במקומכם הייתי מדלג ישר למטה שם מתחבא הדבר האמיתי.
Mohair – Everything I Want
אתמול הייתי במסיבה של הסאונד סטודיו הכי גדול בשבדיה שחגג את יום העצמאות הנורבגי שבכלל חל רק היום. היה שם את הקוסקוס הכי טוב שאכלתי בחיי, בירה ושמפניה חופשי ואת צוות המלצריות הכי יפות שאומת הבלונד הצליחה לאסוף. הסינגל החדש של מיוז אפילו יותר מגניב מזה. מאז שבת הוא מתנגן לי בממוצע 3 פעמים ביום וזה לא מספיק. אני אשאיל לרגע טרמינולוגיה של מישהו אחר ואכריז שפה לא מדובר בשיר כוח אלא בשיר סופרמאסיב-כוח-על. אחרי התגובה הראשונה המתבקשת (…whaddafuck) הדבר השני שיצא לי מהפה היה "שיואו" (ורק מי שבילה איתי לילה הזוי בבאר בהאנוי ויודע מי זאת טוי מבין את גודל ההישג).
אני לא יודע אם זה איזה מפיק מוזיקלי גאון או מיוז עצמם אבל מישהו פה לקח את פרינס, מרילין מנסון, גולדפראפ ובאך, ערבב טוב טוב עם לחן מיוזי מעולה, והוציא קטע שנוגע בשלמות.
Absolution הוא לדעתי עדיין אלבום הרוק הטוב ביותר שיצא ב-10 השנים האחרונות, אבל יכול להיות שהוא עומד לאבד את התואר.
Muse – Supermassive black hole
שוב נקראתי אל הדגל. הפעם מלך בלגיה, אלברט ה-II (שעלה לשלטון אחרי אלברט ה-I), ביקש את נוכחותי בכבודו ובעצמו. הייתה איזה תקרית קטנה בנוגע למכלן קוקו שאכלתי בפעם האחרונה שהייתי בבלגיה. מסתבר שמדובר בסמל הלאומי ולא במאכל הלאומי. טעות תמימה.
באותו הזמן הייתי ברוטרדם. ביקרתי צ'יף אינדיאני שפגשתי לפני 6 שנים בגרנד קניון. סיפור ארוך. הייתי חייב לזנוח את הצ'יף ולעלות על רכבת שתביא אותי ישירות למכלן. אל תתנו לסטיגמה הזאת של יהודים על רכבות באירופה להטעות אותכם. האירופאים כבר לא מה שהם היו פעם. הם אנשים חדשים לגמרי.
כשעליתי לרכבת, גיליתי שיושבת שם בחורה צעירה עם לוק מזרח אירופאי, ומהרגע הראשון שהניחה את עיניה עלי היא לא הפסיקה לעפעף לכיווני. כמו כל זכר טיפוסי נשארתי מאובן במושב. אחרי 10 דקות היא עשתה את דרכה אלי והתיישבה לידי.
"אני מטיילת באירופה כמה שבועות, בעיקר ברכבות" היא לחשה לי ברכות לתוך האוזן. "את הטיול התחלתי במילנו, ואני מתכננת לסיים אותו חזרה בבית, בפולין" היא המשיכה תוך כדי שהיד שלה משתחלת במיומנות מתחת לחולצה שלי. "את יודעת שזאת הרכבת למכלן, נכון?" אמרתי לה. "מה, מכלן לא בדרך למינסק?" היא שאלה. פולניה מטומטמת, חשבתי לעצמי, אבל איזה חזה. "כן, כן, זה בדרך..." השבתי את התשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה.
כשהגעתי למכלן, לא נותרה לי ברירה אלא לרדת בתחנה כדי לא לאחר לפגישה עם המלך למחרת. כשכבר הייתי על הרציף והיא עמדה והסתכלה עלי בחושניות מחלון הרכבת, הבנתי שאני אפילו לא יודע את שמה. "איך קוראים לך?" צעקתי תוך כדי שהרכבת מתחילה להתקדם. רעש גלגלי הרכבת מנע ממני מלהבין את תשובתה. "איך???" זעקתי שוב. "רחל! רחל!" היא צעקה כשגופה תלוי בחציו מחוץ לחלון הרכבת המתרחקת.
למחרת בבוקר, התייצבתי בארמון של אלברט ה-II. "תגיד, זה לא קצת מוזר שיש במדינה שלכם מלך? אפילו תיירות לא רואים מזה..." פתחתי את השיחה במתקפה. ניכר היה על פניו שהוא כבר התמודד עם השאלה הזאת מספר פעמים בחיים שלו. "וסלסטוויל צריכה מלך?" הוא עונה לי מדושן מעונג מהתשובה המחוכמת שלו. אתה יותר מטומטמם מרחל, חשבתי בליבי והמחשבות שלי נדדו אל זכרונות האתמול, והשיר ששמענו יחד, כל אחד עם אוזניה אחת.
Guillemots – Cat Eyes
עכשיו שאנחנו כבר עמוק בענייני אהבות וחברויות שהתיישנו וקמלו לאיטם, הנה עוד סוג של חבר שכדאי להתעכב עליו.
זה מין חבר כזה שאף פעם לא היה החבר הכי טוב שלך אבל תמיד קיבל מקום של כבוד. כזה שכולם תמיד נורא מעריכים ואומרים שהוא הכי מגניב בעולם. כזה שגם כשהוא קצת מביך אתה לא ממש מרגיש צורך להתנצל בשמו כי הוא עדיין מאוד אמיתי ואינטליגנטי וזה יותר ממה שיש להרבה אנשים להציע. אתה מכיר אותו כבר הרבה שנים, הוא תמיד היה בחבר'ה גם אם החליף את החברים הכי קרובים שלו לא מעט. אתה אפילו לא ממש זוכר שהוא קיים רוב הזמן, ופתאום הוא בא לך ביציאה חדשה ואתה יודע שכדאי להקדיש לו קצת מזמנך הבינוני-יקר (כי גם אם לא שום דבר אחר זה לפחות יהיה משעשע). ואז אתה מגלה שלמרות כל הזמן שעבר וכל בדברים המוזרים שהוא עשה עם השנים he still kicks ass.
מייק פאטון 2006, וולקאם בק!
Peeping Tom – Kill the DJ (feat. Massive attack)
קפיצה קטנה בזמן, היישר לגראונד זירו. תחילת שנות ה-90, אני שומע את Alive של פרל ג'אם בפעם הראשונה ברדיו ובוכה מאושר. זה מה שחיכיתי לו מאז שהתחלתי לשמוע מוזיקה, וזה שלי. מאז עקבתי אחרי כל אלבום בחרדת קודש ואהבתי אותם אהבת אמת. איפשהו אחרי Yield, שהיה חתיכת סנונית שמבשרת על בוא הסוף, הפסקתי לעקוב ואיבדתי עניין. כל מה שהם הוציאו מאז עבר לידי.
משהו בכל הסיפור הזה גרם לי לאי נוחות רצינית. כל הזמן ניסיתי למצוא הסברים; אמרתי לעצמי שאין מה לעשות, להקה לא יכולה להיות טובה לנצח. אמרתי לעצמי שזה הם בעצם שמוציאים אלבומים בינוניים ובכלל אין להם יותר מה להגיד ואולי כדאי שהם פשוט יפסיקו.
אחרי כמה שנים של שקט יחסי התחיל לפני כמה חודשים הקרנבל. וורלד וייד קרנבל. פרל ג'אם מוציאים אלבום חדש. והוא לא יהיה בינוני כמו הקודמים. והפעם יש להם מה להגיד. וזה אמיתי. והם חוזרים. פשוט צריך להיות פה בשביל לראות את זה קורה. ברגע שהמכבש הסמוי הזה התחיל לפעול משהו בפנים אמר לי שהנה, הנה זה מגיע, אלבום בינוני או מי יודע, אולי אפילו ממש מחורבן שיהיה המסמר האחרון בארון הקבורה שלהם.
ובכן, לסיפור הזה אין הפי אנדינג קלאסי, אבל לפחות יש בו סוג של קלוז'ר (הכינו את הממחטות); האלבום החדש של פרל ג'אם הוא אלבום טוב. לא יצירת מופת, אבל בלי שום ספק יש בו כמה שירים טובים באמת. אני רואה אותם ובאיזשהו אופן רואה אותי, מזדקן באיטיות, הופך ללא רלוונטי אבל יש בו כנות כזאת ואנרגיות שאני מאחל לעצמי בגיל 42. לא מסוג האלבומים שיגרמו לך לקבור להקה. בטח לא אהבת נעורים שכזאת.
הבעיה היחידה היא שכל זה פשוט לא מזיז לי. למרות ששמעתי אותו לא מעט בשבוע האחרון, באף אחת מהפעמים לא ממש בא לי עליו. הפסקתי להתרגש. יש בזה משהו מבאס תהומית אבל יש בזה גם סוף סוף הכרה ברורה - פרל ג'אם כנראה לא השתנו כל כך הרבה. אם נשים בצד את נזקי הזמן, הם נשארו אותה להקה. זה אני שהשתניתי. והגיע הזמן להוציא את זה החוצה: אדי, מייק, סטון, זה לא אתם זה אני.
Pearl Jam - Break on Through: Live Doors Cover
Pearl Jam - Road House Blues: Live Doors Cover
אתמול הייתי בהופעה של להקת בלוז-פאנק (funk) ממש מעולה העונה לשם הממש מעולה Pimps delight ואם הייתי יכול הייתי שם פה לינק או mp3 אבל אין להם אתר או הקלטות כלשהן. כל מה שיש זה אסופה של שבעה נגנים מעולים עם המון גרוב. זאת הייתה הופעה בחינם בפאב, מסוג ההופעות שהיית קורא עליהן בעכבר העיר אם היה לסטוקהולם כזה. זה גרם לי לחשוב על חבר טוב לשעבר, כזה שעדיין חבר אבל כבר לא חבר טוב. זה גרם לי לחשוב עליו כי הוא היה אלוף בלדוג כל מיני הופעות חינמיות בפאבים בתל אביב. אם הוא היה שם אתמול אני כמעט בטוח שבאיזה שלב הוא היה שואל אם אפשר לנגן איתם שיר אחד, והוא בטח גם היה עושה את זה בכלל לא רע. פעם היינו החברים הכי טובים. זה היה בתיכון, מהתקופות הכי מעצבות בחיים. זה גם נמשך לאורך הצבא ולדרום אמריקה, אבל שם זה נגמר איפהשהו. קרו כל מיני דברים, תחומי עניין השתנו, אנשים חדשים הצטרפו לחיינו והחברות הפכה לכזאת של מפגשים נדירים, שבעיקר מזכירים לי שפעם היה חיבור טוב ועכשיו זה כבר לא סוחב.
וכל זה מתחבר מצוין לפרל ג'ם. לאורך אותה תקופה בדיוק הם היו החברים הכי טובים שלי בכל הנוגע לצד המוזיקלי של החיים. הם היו שותפים לעיצוב הטעם המוזיקלי שלי, הם ליוו אותי מתחילת התיכון ועד לוונצואלה. אבל אז משהו הלך לאיבוד. אחרי No code פשוט איבדתי עניין. אני אפילו לא יודע אם הם היו טובים או לא. אני מניח שהם לא שכחו שום דבר ממה שהם ידעו קודם. אבל אני הלכתי לכיוונים אחרים. כמו בסיפור הקודם אני נתקל בפרל ג'ם הישנים פעם בכמה חודשים וחושב לעצמי "וואו, הם כל כך טובים" או "איזה כיף היה בניינטיז". אבל זה לא גורם לי להתעניין בחומר החדש שלהם, אפילו לא קצת. פשוט לא אכפת לי. לא איכפת לי אם האלבום עם האבוקדו ממש מעולה או מבייש עבר מפואר של להקה נפלאה. זה עושה לי קצת הרגשה מרירה, זה שלא איכפת לי, שאיבדתי את הלהט, אבל אולי הגיע הזמן להכיר בזה שמה שהיה היה טוב, אבל זה נגמר.
ועכשיו, לכבוד Pimps delight שעוררו את פרץ הנוסטלגיה הזה, הכי פאנקי שיש:
Kool & the gang – Jungle boogie
Kool & the gang – Let the music take your mind
בנסיבות מסויימות, שיר שאני מכיר יכול ללבוש על עצמו משמעות חדשה לגמרי. עד רגע מסויים בחיים הוא עוד שיר שאני אוהב, ובשניה אחת הוא מצטלב עם חוויה שטוענת אותו במטען רגשי שיכול לרסק בן אדם, ומשתנה לנצח. מאותו רגע, בכל פעם שאני שומע אותו, לא משנה באיזו הזדמנות, אני מוצא עצמי מותקף בפרץ רגשות בלתי נשלט שיכול לגרום לי לצמרמורות בכל הגוף, או להתחיל לבכות סתם ככה באמצע היום במקום ציבורי מבלי היכולת לנסות ולחנוק את הדמעות.
לפני קצת יותר מ-7 שנים, נועם נהרג בלבנון. את האירועים הנוראיים, הבלתי אפשריים והנפלאים שקרו מאז אי אפשר לנסות ולסכם. כל מילה שאי פעם ניסיתי לכתוב נשמעה כקלישאה לעוסה ולא כטקסט אישי, אינטימי שיכול להעביר אפילו גרם אחד של העצב, הכעס, היאוש, האהבה, השנאה, הדכאון, המרירות והאדישות שחוויתי. היום נשארתי עם מעט מכל אלה ועם רגש נוסף שממלא את רוב המקום שנותר – געגועים. געגועים מחורבנים.
במבט לאחור כל השעות, הימים ,השבועות והחודשים הראשונים אחרי שנועם נהרג זכורים לי כעיסה דביקה של זמן שמתוכה ישנם הבזקים של רגעים שאותם אני זוכר בצלילות מושלמת. אחד הרגעים האלו היה שישבתי עם ענבר, חברתו של נועם, בחדר שלו, שעות ספורות אחרי, עוד לפני שכל האנשים קיבלו את הבשורה, שנינו שתקנו וברקע התחיל להתנגן Caramel של Suzanne Vega. שניה אחרי שהוא התחיל, היא מלמלה שזה שיר שנועם מאוד אוהב ופרצה שוב בבכי בלתי נשלט. מעכשיו צריך להתחיל ולדבר על נועם בלשון עבר.
Suzanne Vega – Caramel
ביום הלוויה עצמו, יחד עם הכאב, העצב והיאוש היה בי יותר מהכל זעם נוראי שרציתי לפרוק על כולם. הצבא, הממשלה, המדינה, המין האנושי המחורבן. שנאתי את כולם שנאה טהורה ורציתי שכל מי שעומד מסביבי לא יעבור הלאה על מה שקורה כאן. בידיים רועדות, לקחתי את המיקרופון ובקול שבור נאבקתי להקריא את Masters of War של בוב דילן (בתרגום הנפלא של יהונתן גפן). זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר בחיי. כשאדי וודר שר את זה, זה נשמע קצת כאילו הוא בעצמו איבד חבר בלבנון.
Pearl Jam – Masters of War
אחד הדברים שהצליח להחזיק אותנו, החברים הקרובים, מלאבד את עצמנו לדעת אחרי השבעה היתה ההחלטה להפיק ערב לזכר נועם ביום ה-30. בחרתי לצלם ולערוך סרט קצר שייתן טעימה מנועם, על כל צדדיו הנפלאים, לכל מי שהכיר אותו. את הסרט פותח וסוגר I Talk To The Wind של King Crimson. כמה בנאלי, כמה כואב. הביצוע הזה לקוח מתוך "על החיים ועל המוות", ערב זכרון אלטרנטיבי מ-2003.
יסמין אבן וקרני פוסטל – I Talk To The Wind
לאמא שלי יש את הנטיה הבלתי נסבלת לחרוץ את דינם של סרטים על פי השם שלהם. דבילי, אני יודע. עשיתי כל מה שיכולתי במהלך השנים בשביל לשנות את זה ואני חושב שיש התקדמות, אבל היא עוד לא לגמרי איפה שהייתי רוצה שהיא תהיה (בית אבות?). בשל ההעדפה הביזארית הזאת אימי היקרה, שעוד תקבור את כולנו, תעדיף לעולם לראות סרטים כמו "רוחות של תשוקה" על פני "גוסטדוג". נו מילא.
כל זה לא היה באמת אכפת לי בשלב הזה של חיי, אלמלא הייתי מגלה שסימפטומים ראשונים מופיעים במחוזותי; כשגיליתי שיש להקה שנקראת I Love You But I Chosen Darkness הייתי כל כך מוקסם מהשם האינפנטילי שהייתי חייב לבדוק מה עומד מאחוריו. המציאות, כמו תמיד, מלאת הפתעות (עוד לא אמרתי טובות או רעות). החבר'ה האלה מאוסטין טקסס הוציאו את הבכורה, Fear Is On Our Side, לפני חודש ובניגוד לשם שלהם, האלבום רציני לגמרי. רצינות תהומית. הם נותנים עוד פרשנות לכל הסצינה הרוק-אינדי-גותית שמלבלבת לה בזמן האחרון, ואצלם הכל במקום, מהונדס. שום צליל לא שם במקרה. אין אנרגיות מתפרצות או גיטרות שקורעות את האוזן. אבל יש אוירה. כזאת שגורמת לי לראות מול העיניים את ההיא מהתיכון שלבשה מעיל גשם שחור ארוך גם ביולי, כמעט אף פעם לא חייכה, נראתה תמיד קצת דיסטרבד אבל משהו בעיניים שלה רק גרם לי רק לרצות ולהכיר אותה טוב יותר. אני בטוח שגם היום, כשהיא כבר בטח נשואה+2 ורואה עם בעלה המקריח רק קומדיות רומנטיות, היא עדיין הייתה אוהבת אותם.
ILYBICD – According to Plan
ILYBICD – If It Was Me
אורחת של כבוד במונוקרייב - הגברת פוסטראומטיק:
דממה השתררה עת כניסת החצאית לממלכת הטסטוסטרון. חשש כבד התפשט בחלל וידיים מסוקסות החלו תועות בחשיכה אחר מסיכות הגז, דרוכות לקראת האויר השונה.
אין כמו קסם הזרות. מרוחקת, מרמזת, מסתורית ובלתי צפויה.
שאיפת זרות מלוא הריאות קיבלתי ב- Kontroll. ירידה מתחת לאדמה, עיר זרה, מקבילה, דחיסות אוויר שונה המעבירה את הנשימה למצב הישרדותי, דופק מהיר ברקות, גוף דרוך עד קצות האצבעות המיוזעות קלות ללא כוונה לשחרר שליטה. לפחות לא לפני שהצלילים מכים בריצודי המסך המוטרפים ומגבשים את החוויה לטריפ אחד ארוך והכי זר-ביזאר. Neo (תרגומים ופרשנויות בשפת אימנו/דודנו סם תתקבלנה בברכה), משווים לפייסטה האפלולית פיל של סחרחרה הזויה. הוייב זרק אותי לאסוציאציה של כדור מלמלה דחוסה מעוגן בשלשלאות. משתלח למנהרה במהירות שיא, נבלם בפתאומיות ומשוגר למנהרה הבאה.
פלישה מאוחרת - הסרט יצא במעוז הגולאש ב- 2003 והבכורה הוקרנה בארץ כבר לפני קצת יותר משנה - אבל בשביל פלישות כאלה הייתי מוכנה לעשות מנוי למאדים.
כל שנותר הוא לעלות על פרוזאק ולהיעלם מעל פני האדמה...
דוגמיות ללא מרשם רופא
Uldozes
Sinfutas
סוף סוף, יחד עם ה-Afterglow שבא אחרי המשחק המדהים של מכבי, מצאתי לי קצת זמן לכתוב משהו. אז כפיצוי על היעדרות ממושכת, קבלו הכרות עם אחד הדברים המופרעים, השטחיים והמגניבים שהחיים בגולה זימנו לי: Vice.
למי שלא מכיר, מדובר במגזין מודפס שמופץ בחינם ב-14 מדינות. כל גיליון מוקדש לנושא אחר ועוסק בו בצורה הכי ביזארית שאפשר. למשל, בגיליון בנושא "אימה" הם הביאו פתולוג שניתח סצנות מפתח מסרטי האימה הגדולים ביותר וקבע להפתעת כולם שהן דווקא כמעט מציאותיות (בניגוד למה שתמיד חשבתי, בנאדם יכול להסתובב כמה שעות טובות עם גרזן תקוע במצח). בכתבה בגיליון "אוכל" חלקה הכותבת את רשמיה מיחסי מין עם גזר, מלפפון וג'ינג'ר. ג'ינג'ר!! התוצאה היא נונסנס וסרקאזם שגורמים ל"בלייזר" להראות כמו "הארץ" ולפעמים גם קצת סתם רוע, כמו שאני אוהב.
ואם ברוע עסקינן, אני שמח להביא כמה דוגמאות מביקורות הדיסקים, שאני אולי לא מסכים עם חלקן, אבל הן פשוט הכי קורעות בעולם:
Supernature / Goldfrapp
“I liked Felt Mountain, I really did. I never thought they’d become background music for Loreal commercials.”
This is an exercise / Anna Oxygen
“Anna Oxygen is from Olympia, wears aerobics gear, sings like a robot, does video art, and likes dark electro… I understand all these bands trying to copy Interpol, but ripping off a lesbian new-wave performance artist? Where is the logic in that?”
Dead drunk / Terrestrial Tones
“… here’s the latest report: you suck. But mysteriously, your “music” both sucks AND blows. It’s like a fucking double action vacuum cleaner or something.”
Highest hopes / Nightwish
“What is this? The exact opposite to a cry for help?”
Film school / Film School
“It’s too… you know, film school-ish. Hey I just invented a new word! Send more cash.”
Meme / Milosh
“Who the fuck is that guy? …You see, this is actually quite good. But that “Hey ya’ll, check my Pour Homme face” cover is so crappy it makes me want to go blind.”
Nineteenninetynine / 1999
“Johan sings with the desperation and urgency of an orphan trapped in the basement of a Belgian. …it’s so intense I wish I could snort it.”
Ballad of the broken seas / Isobel Campbell & Mark Lanegan
“…her singing is the equivalent of when I had to share my bedroom with my sick grandmother and she would make those dry-mouth swallowing sounds in her sleep all night. It’s literally the sound of saliva.”
Comfort of stranger / Beth Orton
“Here’s another girl with a guitar, doing the same old “I’m just a girl with a guitar” thing. C’mon, get exciting. You’re a girl, you can play the guitar, and we’ve established that. Tell me something new for a change. Do the Chaka Chaka.”
אז זהו. אה, ויש גם לינק. ובאתר יש גם עמוד עם סטרים של מוזיקה טובה.
עכשיו, כששבדיה לא אוהבת אותנו יותר, זה הזמן להדק יחסים עם מדינות סקנדינביות אחרות.
למרות שרועי טוען שהם יבשים יותר מפריכית אורז, ומופנמים יותר מקורקי אני ממליץ בקור על פינלנד. אם לשפוט לפי התמרונים המתקדמים של כוחות הקרקע שלהם, תרגיל משותף עם חיל האויר נשמע מרתק. והכל, כמובן, אך ורק כדי לשמור על השלום.
אם לא מכבר טענתי שונטולין זה מה שאתם צריכים שיהיה בהישג יד, מן הסתם היום הייתי אומר שתזקקו לפחות למזרק אדרנלין ישר ללב. חזרתי עכשיו מהופעה של Ojos De Brujo.
שני מתופפים, שני רקדני פלמנקו, שני נגני גיטרה, בסיסט, דיג'יי, חיפ חופיסט ואחת אלוהינו – ברכה דה אוחתק. מכשפה מודרנית. שושנה דמארי על אקסטה.
זה היה כמו לראות משחק NBA בפאסט פורוורד, או לפחות כמו לשבת לדבר עם אמא שלי יותר משעה ברצף. לא התברכתי במספיק חושים כדי לקלוט הכל. למרות שההופעה הייתה בברביקן (סוג של היכל התרבות משודרג) אף אחד לא נשאר בכסא יותר מדי זמן; אחרי השיר השלישי ברכה צעקה "זה נורררא נחחחמד שאתם יושבים, אבל אנחנו לא ממש ררררואים אותכם, אכככפת לכם לקום???" אני עם ברכה לא מתעסק. וככה ההופעה נמשכה, סאונד מושלם, קהל הכי אוהד שיש ופרפורמרים בחסד שרצים בין השורות באולם, מעלים אנשים לרקוד על הבמה ומנסים לנגן עוד ועוד ועוד שיר עד שהמארגנים זורקים אותם מהבמה. רגע לפני שזרקו אותם הם עוד הספיקו למלמל בספרדית משהו בסגנון "שמענו שהכרטיסים להופעה היו קצת יקרים אז אנחנו הולכים להופיע לייב בבריק ליין. אם לא נמאס לכם עדיין אז תבואו".
לא, לא נמאס לי. שמתי את פעמי לבריק ליין. איך שהגעתי לא יכולתי להתאפק והייתי חייב לתקוע איזה בייגל סלמון של לילה במאפיה הכי טובה במזרח העיר (כמו אבולעפיה רק של יהודים ושם גם לא משתינים בפיתות). משם המשכתי ל-café 1001. אחרי עמידה ממושכת בלפחות 3 תורים שונים ב-3 קומות שונות, תוך כדי ניצול ערמומי של הלוק הלטינו-פולני שלי והספרדית השבורה שלי, הצלחתי להכנס פנימה. מה שנגלה בפנים היה שווה את ההמתנה, ואת ההתפלשות בשלולית של אפר סיגריות וזיעה קטלאנית. הסצינה שעברה לי מול העיניים גרמה לרייב ההמוני במטריקס להראות כמו מסיבת גן עם ירון לונדון. בעמדה היו הדי'גיי של אוחוס, החיפ-חופיסט וברכה דה אוחתק ועגיליה הכבדים בכבודם. המוזיקה נעה בין דיג'וא בן זונה ספרדי-צועני-הודי ושאר ירקות, לבין ביצועים לשירים שלהם לייב וגם סתם ג'אמינג על שירים אחרים. באחד מרגעי השיא, הם ניגנו את Bulgarian Chicks של בלקן ביט בוקס כשברכה מאלתרת ברקע. בשלב הזה היה ברור איפה מתחבא הישראלי בין כל הספניוליטוס. חזרתי הביתה מותש ומעופש וברגעי דמדומים אחרונים לפני השינה, הגוף עוד המשיך לפרכס פלמנקו וזעקותיה של ברכה חלחלו לי לתוך החלומות.
אני מניח שעין בלתי מזוינת עלולה להאשים אותי בעודף התלהבות אחרי רצף הפוסטים על ההופעות האחרונות, אבל בחיי זקני הקטנטן והאווילי, כל הופעה האפילה על קודמתה. ועוד לא כתבתי על סיגור רוס (קצת קשה לי עם זה, אבל זה עוד יגיע).
Ojos De Brujo – Todos Tiende
פוסטים חדשים כנראה שלא יהיו פה בשבוע וחצי הקרובים. לעומת זאת, אפשר להזמין גם את רועי וגם אותי לגולדסטאר בפאב הקרוב לביתכם התל אביבי.
הדלתות נפתחות ב-19:30 מה שאומר שב-19:15 אני מגיע ל-100 Club ומחכה. הדלתות עוד נעולות. עדיין לא הפנמתי את העניין הזה שבהופעות, כמו ברכבות, האנגלים לא ממש שוויצרים. הדבר היחיד שבטוח הוא שבחצות הטיוב הופך לדלעת. חוץ ממני, עומד זוג ומחכה במורד המדרגות. ישראלים. עולם קטן וכו'. עוד נשוב אליהם בהמשך.
המקום, שנראה כמו מתנ"ס בכרם התימנים, מתמלא לאט באנשים, ואני, במקביל, בבירה. אני לא מצליח שלא לתהות איך ולמה קורה שלהקה כמו Clearlake (אני את שלי כבר אמרתי) שמאחוריה שלושה אלבומים טובים באמת, מופיעה במקום שהייתי מצפה לראות בו את סטלוס ואורן חן במקום באיזה מקום ראוי, לפחות שפרדס בוש או משהו. ומצד שני יש משהו חמוד בזה שהכל קטן, חורק ואתה שותה את הבירה שלך יחד עם הלהקה שעומדת לידך בלי שתזהה את הנפשות הפועלות.
נתחיל מהסוף. כשקלירלייק עלו הייתה לי תחושה שאני בהופעת קאברים - הסאונד היה מחורבן והווליום מכאיב (יומיים לא שמעתי באוזן ימין, בלאט), מה שלא השאיר זכר לקול הסמי-מיוסר של ג'ייסון פג (שהתחפש לקורט קוביין. לפני השוט-גאן). טוב, פוגרום זה פוגרום. אני איש של פוגרומים. לא נהניתי מהופעה קטנה ומרימה כזאת מאז שראיתי את Therapy ברוקסן לפני...אלוהים. עכשיו קלטתי. 14 שנים. צ'ק פליז!!!
בלי קשר לתגליות הכרונולוגיות מהשורה למעלה, אני רוצה לחזור אחורה בזמן לתחילת ההופעה, שם התחבאו Ralfe Band, שהוציאו אלבום ראשון לא מזמן. חמודים אלה. הזכירו לי קצת את הדצמבריסטס – פולק נעים כזה, מלא ואלס עם מטילדות, הרבה אקורדיון, פעמונים ואפילו שירים סיפוריים (אני חסיד נלהב של הז'אנר, כך מסתבר). הספקתי כבר לשמוע את כל האלבום כמה פעמים והוא בכלל בכלל לא רע. בכלל לא. טוב נו, הוא ממש לעניין. באתר שלהם יש כמה שירים ואיזה קליפ חמוד. וכמובן, חלל עמוק. נסתפק בזה.
ועכשיו נחזור לישראליטוס. כולנו כבר לא ילדים (אני חושב שהנקודה הובהרה) ולכן נתנו אחד לשני את הדיסטנס הראוי. ובכל זאת, רבאק, זה לא דרום אמריקה פה, אנחנו מדברים על קלירלייק בחור תחת. אז דיברנו קצת. בסוף, גם אם תנסה לברוח מזה, הכל שכונה. לא תאמינו מי אלה היו. האיש בעל 1000 הפרצופים בעצמו (לא. לא זאב רווח) בועז פדידה. וזוגתו ג'. מותק של אנשים.
אדון וגברת פדידה, לחזור במאי? הקיץ בפתח ויש מלא הופעות - הוט צ'יפ, זירו 7, הדצמבריסטס, מתיסיהו, דה ארליז – וזה סתם בשליפה מהמותן. לא חבל?
תוספת מאוחרת: קצת ויז'ואל מההופעה (נתרם באדיבות משפחת פדידה, שלא יוצאת מהבית להופעה בלי מצלמה)
צ'אנל 4 הבריטי, הערוץ שאחראי לסדרת המופת The IT Crowd (שנגדעה בדמי ימיה ואולי עוד תשוב ביום מן הימים או לפחות תצא בגרסת די.וי.די ואם לא זה יהיה ממש חבל) השיק באתר שלו חתיכת פרויקט בן זונה של unsigned bands, מקוטלגות לפי א'-ב', ז'אנרים, תתי ז'אנרים, תספורות וריח בבית שחי. בגלל שמדובר בלהקות שעוד לא חתמו יש הרבה מפ3ים להוריד ובכלל אני יכול להתפטר, לשבת בבית בתחתונים כמה חודשים ולחפש את הדבר הבא.
קצת חבל לי לשבת בבית, עכשיו שהאביב הגיע, אז אם למישהו יש הרבה זמן, סבלנות וחוש ריח של ויימראנר, הנה הלינק.
(עטר, זה נשמע לי תפור עליך כמו רוטווילר לילדה בת 4. בהצלחה.)
רסס
מייל
מונוקרייב בפייסבוק
מונוקרייב בלאסט.פמ
מונוקרייב במייספייס
מונוקרייב ביוטיוב
מונוקרייב בפליקר
מונוקרייב בטוויטר
