איזה חמווווד

לפעמים השבדים יכולים להיות כאלה חמודים. נגיד, בסופ"ש החולף התנסיתי לראשונה בקרוס-קאנטרי סקי. זה היה די מביך, לא ממש הסתדר לי עם הקרשים באורך מטר שמונים שנדבקו לי לרגליים, במקום לגלוש בעלייה יצא לי רוורס וכשסוף סוף הייתה ירידה לא הצלחתי לעצור ועפתי לתוך ערימת שלג. וחוץ מהויקינגית שלי שהצליחה להחזיק את הצחוק המתגלגל מתחת לצעיף, היו שם גם סבתא שמנמנה עם שתי נכדות בנות 5-6 ובמקום לצחוק עלי הם רק הביטו בי עם חיוך עדין שכולו אומר “dude, that's low...”. רוצים עוד דוגמה? נגיד, שבדיה לקחה מדליית זהב בהוקי, נגד פינלנד. זה בערך כמו שנבחרת ישראל תיקח את המונדיאל בגמר נגד גרמניה או איראן או משהו כזה. זה לא שינאה כמו שזה חוסר פירגון תהומי. ואתם יודעים מה? אף אחד לא השתולל ברחובות, אף אחד לא קפץ למזרקה (וטוב שכך, המים קפואים ומישהו היה שובר את הראש), אנשים פשוט שמחו, חייכו ושתו עוד בירה. וואלה חמודים. והשיא? ידידה ואבא שלה חזרו מהצפון העוד יותר רחוק לסטוקהולם ולקחו אותי טרמפ. 350 ק"מ של נסיעה בסופת שלג, וכשהורידו אותי, עוד לפני שהספקתי להגיד משהו, הם עוד אומרים לי תודה על זה שהצטרפתי אליהם לנסיעה. סוף סוף מישהו מעריך אותי כראוי.
אבל לא רק השבדים, גם האמריקאים יכולים כשהם רוצים. למשל, המיקסטייפ לוולנטיינ'ס דיי הזה שהכינו ב-Exopolis, חברת עיצוב מקליפורניה. נכון חמודים?

רצח על רחבת הריקודים

אני עדיין מתקשה להאמין שאני כותב פוסט על השוגבייבז אבל נראה לי שהן הרויחו את זה בכבוד. או בחלטורה. לא חשוב. אני עדיין מעדיף למרוח אוקסי על החצ'קונים של אלכס טרנר מאשר למצוא את עצמי על רחבת ריקודים עם עם אחת מבהמות השוגבייבז.

Sugababes – I bet you look good on the dance floor

יש לו סאונד

הוא יכול להגיד שיש לו כשרון. הוא יכול להגיד שיש לו קשרים. מצידי, הוא היה אפילו יכול להגיד שיש לו משקפיים יותר מגניבות משל נפוליאון דינימייט. אבל סאונד? סאונד??? איך אני מת על ההומור האנגלי הזה.
מכל הדברים שיש באלבום של Tom Vek, סאונד הוא בלי שום ספק החוליה החלשה. ממש כמו הבאלאנס והקול של טום בעצמו.
אבל אל תתנו לסאונד, באלאנס או שירה לבלבל אותכם (ככה זה שמקליטים בגראז'). We have sound הוא אלבום דלוקס. ממש כמו ויסקי, אחרי השיר הראשון האחרים יורדים בקלות ועושים חשק לעוד.
כמו כל בסטיונר עם חלילית, גם לו יש עמוד במיי ספייס, אבל הוא גם השקיע וצילם כמה קליפים.

משחק מקדים

מרוב השתפכות על האקט של גברת גולדפראפ, כמעט ושכחתי לכתוב על המשחק המקדים. כשראיתי על הבמה 4 מיקסרים, אורגן וגיטרה הבנתי שהולך להיות פה משהו קינקי. על הבמה עלו Hot Chip, חמישה גברים שנראו כמו צוות מתכנתי ג'אווה באמדוקס, והרביצו את תורתם. כמו קבוצה של חסידים הם זעו ונעו קדימה ואחורה באקסטטיות כשהם רכונים איש איש על הקונסולה שלו, מנגנים את המנגינה שלהם. תוך דקות, הבאסים העיפו לי את הסתימות מהשיניים והראש שלי התחיל להנהן באופן בלתי רצוני כמו כלב על דאשבורד של פורד פוקוס.
עד עכשיו, אני עדיין לא מצליח להחליט כמו הם מי נשמעים. אולי סוג של פישרספונר בגירסה לא מלוטשת? לא יודע. ששמתי את היד שלי על Coming on strong שהם הוציאו לא מזמן, קרה דבר די מוזר. האלבום נשמע כמו גירסה כמעט אקוסטית של ההופעה, מה שהוציא לדעתי את הרבה כיף מהסיפור. ולמרות זאת, האלבום לא לגמרי רע גם בגרסה הזאת.
בשביל להבין על מה אני מדבר, אתם מוזמנים לשמוע אותם מנגנים לייב לראות את הקליפ הפסיכי שלהם לסינגל האחרון שלהם, ועוד קליפ ואם לא נמאס אז אפילו עוד קליפ. יכול להיות שאפשר להכריז על ז'אנר חדש – אלקטרו-חנון?

אליסון, תעשי לי ילד

תסלח לי יקירתי, אבל הלילה, לפחות עד מחר בבוקר, כולי של אישה אחרת.
חזרתי לפני רגעים אחדים מהופעה של גולדפראפ בבריקסטון ואני מאוהב. איזו אישה מדהימה, גודאמיט. הבחורה הזאת איפשהו בשנות השלושים המאוחרות שלה (הגיל שלה כל כך סודי שאפילו גוגל לא יודע) והיא נראית, איך נגיד במילים יפות, הייתי מפרק לה את האגן. פעמיים (ושוב, יקירתי, את חייבת לסלוח). בכל אופן, היא עלתה לבמה, חמושה בפלטפורמות כסופות ובגד מינימליסטי, חושפת רגליים שנגמרות איפשהו באזור הגב הקדמי המפואר שלה, ועם פרמננט טרי בשיער. אם חשבתם שבזה הכל מסתכם, אתם לגמרי לא בכיוון, כאן הכל מתחיל. יחד איתה עולים לבמה קלידנית בבגד טורקיז נוצף ולוק לסבו-שיק, בסיסט שרירי עם גיטרה שקופה, קלידן בסטייל נאו-היפי עם אורגן-גיטרה שכמותו לא נראה מאז מודרן טוקינג ומתופף שנראה כמו פועל במה שממלא מקום זמני. אם זה לא מספיק לכם, תוסיפו גם 4 קוזינות שהיו לבושות לסירוגין בביקיני וראש של זאב ובגד גוף כסוף עם ראש של סוס שעשוי ממראות, תאורה מטורפת וקונפטי כסוף.
בכל מה שקשור לשואו, היה פשוט קרנבל פסיכי של גלאם-פופ. ההופעה עצמה הייתה מצויינת, גולדפראפ שרה מדהים, לפעמים זמרת ולפעמים כלי נגינה בזכות עצמה. מכירים את כל הקטעים שלה שנשמעים כמו סימפולים של הקול שלה? מסתבר שזה באמת הקול שלה. גם יפה וגם קול של סינתי.
הדבר היחיד שמנע מההופעה להיות מושלמת באמת, היה הקהל הבריטי המזויין. הקקות האלה, נראו כאילו הם סתם בפאב השכונתי, צורכים את מנת הבירות היומית שלהם, ורק במקרה גם גולדפראפ מופיעה שם. כנראה שזה מה שקורה שיש כזה שפע של הופעות. חולרות, לא יודעים להעריך את מה שיש להם. אני יכול להשבע שרובם מכירים רק את Supernature וגם משם רק את הסינגלים שטוחנים להם ב-XFM. כשגולדפראפ פתחה את ההופעה עם Utopia הקהל היה אדיש משהו, אבל עם זה עוד הצלחתי להתמודד. איפשהו באמצע ההופעה, שהייתה אוסף מעולה של שירים מכל האלבומים, היא התחילה לשיר את אחד מהשירים השקטים היותר יפים מ .Felt Mountain הקהל הבריטי מצידו שם את הנימוס בצד, ועשה רעש מהסוג הנפוץ במגרשי כדורגל. אליסון המושלמת שלי לא התבלבלה, הפסיקה את השיר באמצע ואמרה:
“Sorry, I can’t sing like that. I guess slow songs are a big no no…” ועברה לשיר הבא. משהו אומר לי שזה לא היה קטע מתוכנן. מבט חטוף בישבן שלה השכיח את כאב הבטן הרגעי שהרגשתי בשבילה. אליסון לא נהנתה מההופעה, אני די בטוח. ועם זאת, אין מה לבוא אליה בטענות – היא את שלה נתנה. עכשיו רק נשאר שהיא תתן גם לי קצת. ועכשיו רק נשאר לתת לכם טעימה ממה שמלכת אנגליה יכולה לעשות בהופעה, אם היא רק רוצה.

Goldfrapp - Let's get physical: Olivia Newton John cover

וגם להייפ משין יש תמיד דברים נחמדים להציע.

דאם דאם דאם

חלאס עם סיפורי חורף, זיינתי בשכל מספיק. יש אחת, אמיליאנה טוריני, ויש לה את הקול הכי מתוק מאז שוואנסה פאראדי חגגה בת-מצווה. לשיר שפותח את האלבום הנורא נעים שלה קוראים Nothing brings me down - או במילים אחרות: מה 'כפת לי! – והוא אפילו עוד יותר נעים.
ועוד דבר אחד: באחד הטרקים היא שרה "דאם דאם דאם דאם דאם, וּוהוּהוּ" שזה רצף מילים/צלילים אהוב עלי במיוחד.

II סיפור של חורף

למי שעוקב, בחורף הסקנדינבי יש כמה דברים יפים. ברוכים הבאים לצד האפל.
אני בדרך הביתה מהעבודה. שבוע אחרי הפוסט הקודם. יורד שלג. כבר אמרתי שאני אוהב שלג של פתיתים גדולים? אז כבר שלושה ימים שלא מפסיק לרדת שלג אבקתי ומעצבן. אני לא מבין הרבה בזרמי אוויר, רוחות וכדומה, אבל נראה לי לא הגיוני שלאן שאני לא פונה הרוח תעיף לי שלג קטן ישר לעין. לא יכול להיות אני משפיע עד כדי כך על מערכת האקלים. ובכל זאת זה בדיוק מה שקורה. אני מסתכל למעלה ונכנס לי הרבה יותר שלג לעיניים. Mental note – don’t look up.
וזה עדיין לא החלק הגרוע. גם לא זה שבגלל שלא נורא קר אז השלג הופך לבוץ אפור ורטוב. השבדית קוראת לזה "ערימת מים מלוכלכים". רק כדי שיהיה ברור, מלוכלכים כמו מים ששטפו איתם מנוע של לאדה 75'.
חדי האבחנה שביניכם שמו לב שאמרתי שלא כל כך קר. כולה 2-. לא כל כך קר. אני אמרתי את זה, אני שרגיל ללכת לים בנובמבר, לא איזה ילדה ויקינגית ששותה אנטי-פְריז לארוחת בוקר מגיל שלוש. זה בגלל שבני אדם הם יצורים שרואים את העולם באופן יחסי, ובאופן יחסי ל-13- אני עומד על כך ש-2- זה לא כל כך קר.
בכלל, נראה לי שכל עניין הקנה מידה נדפק לי לגמרי. אני מוצא את עצמי חושב שחבל לא לצאת החוצה כשיש יום יפה. יום יפה זה מה שקורה פעם בשבועיים-שלושה כשאין עננים והשמש זורחת וזה בדרך כלל מלווה בנפילה חופשית של הטמפרטורות לכיוון הדו-סיפרתי האידיוטי. ואני שוקל ברצינות לצאת להסתובב בחוץ במזג האוויר המגוחך הזה.
מה שבאמת הורס לי את היום זה הקרח. בלילה יורד שלג. בבוקר אנשים הולכים ברחוב ומהדקים את השלג טוב טוב עד שזה כבר לא ממש שלג, אלא יותר כמו ברד דחוס. ואז בלילה הבא יורד עוד שלג. אחרי שלושה ימים כאלה כל המדרכות מכוסות שכבה לא אחידה של 6-3 ס"מ קרח חלקלק ומעצבן. באמצע דצמבר אני נפרד לשלום מהמדרכה, ניפגש במרץ. בשביל לצלוח רחוב צריך נעלי טרקים, הרבה ערנות ולא מעט מוטיבציה.
עכשיו, אם להודות על האמת אין לי ממש שום שיר שקשור לכל הסיפור הזה, אבל השיר שבא עם פוסט החורף הקודם לקוח מהפסקול המגניב בעליל של Jarhead וכך גם אלה שפה למטה. יש שם אסופה של כמה שירים לא חדשים בכלל אבל כששומעים אותם עכשיו פשוט אי אפשר להתכחש למגניבותם הבלתי מעורערת. לצד Don’t worry, be happy האלמותי וטום ווייטס (שכבר קיבל ממני את הכבוד הראוי לו) יש שם גם את T-Rex ו-Public Enemy, אבל אלה שבאמת הכי מגניבים הם Naughty by nature וקנייה ווסט שהשיר שלו מלווה גם את הטריילר. לשמוע רק בווליום גבוה מאוד.

Naughty by nature – OPP

Kanye West – Jesus walks

A short one

If you go here and check the best short-subject film, you'll find a little gem: A beautiful video for "Drive" by Citizens Here and Abroad. Never heard of them, but I'm surely intending do investigate...

חננהלנד

יש דברים שמצריכים בגרות מסויימת בשביל שתהיה מסוגל להוציא אותם החוצה; להודות שלא הייתי מגרש את בראד פיט מהמיטה שלי, ללבוש חולצה ורודה, להזמין שוקו במקום קפה וכו'. הסירו דאגה מלבכם, אין לי שום כוונה לנבור במטרוסקסואליות שלי אלה לצאת בהצהרה חדשה-ישנה: אני אוהב בדיחות חנונים. באמת.
מה שגרם לי לצאת מהארון במקרה הזה היא The IT Crowd, סדרה חדשה שעלתה ביום שישי האחרון בפריים טיים של Channel 4, על צוות IT של שני אובר-חננות והמנהלת החדשה שלהם, עם פטיש לנעליים וידע רחב במחשבים (לקרוא אי-מייל, לשלוח אי-מייל, למחוק אי-מייל, עכבר, עכברים, קליק, דבל-קליק...). שלושתם עובדים בחברה גדולה ויוקרתית כאשר עבורם הכל מסתכם בלשבת בקומת המרתף ולשנוא את כל העולם משם.
ההפקה היא מאוד לואו-טקית, מלאת הומור בריטי פסיכי, סלפסטיק וכאמור, הומור חנונים משובח. זה נשמע פושר, אבל אם לשפוט משני הפרקים הראשונים ששודרו, יצא להם משהו בסט. הומר סימפסון היה אומר: "its funny because its true". אני אומר שגם אני וגם החצי היפה שלי, שעדיין מתקשה להתמודד עם העובדה שהיא חיה עם סמי-חננה שכמותי, השארנו שלולית על הספה בסלון.
טורנטים של שני הפרקים הראשונים מסתובבים חופשי, ולמרות שהקטע הזה ממש לא מייצג הוא הכי הרבה שהצלחתי להציג. בשביל להמשיך את המסורת שהתחלתי עם הפרסומות של אורנג', הנה הפרסומת שעשתה את הסדרה אפילו יותר מצחיקה.

סיפור של חורף

גם בעיצומו של חורף סקנדינבי שני שלג הוא עדיין בבחינת דבר קסום. אני בדרך הביתה מהעבודה. יום שישי, 17:50. יורד שלג. הרבה שלג. אנשים פה אומרים שיש שלג יבש ויש שלג רטוב. אני מחלק שלג לגדול ואיטי או קטן ומהיר. אני מעדיף את הגדול. שלג קטן ומהיר משום מה תמיד מגיע עם רוח והרוח משום מה תמיד מעיפה את השלג לפרצוף, ולא משנה לאיזה כיוון אני הולך. אבל היום יורד שלג גדול. הפתיתים נופלים לאט לאט, במין שלווה סטואית. אולי אם הייתי פתית שלג אז גם אני הייתי חי לי בשלווה סטואית. הכל נהיה לבן, זוהר. אני הולך לבד ברחוב צדדי. יש בשלג טרי ורך משהו בתולי כזה. אני יודע שבמקום שבו אני דורך עכשיו אני הראשון. אם מישהו כבר דרך פה היו עקבות, אבל אין, הכל חלק. כשאני מסתכל למעלה אני רואה מיליוני פתיתי שלג גדולים ושמנים עפים לכל כיוון אפשרי, כמו 20 להקות של סרדינים שהתערבבו אחת בשנייה ועדיין כל דג יודע בדיוק לאן לשחות. כשהאוויר עמוס בשלג זה כאילו שמישהו הוריד את הווליום של העולם לדרגה אחת לפני mute. הכל כל כך שקט. ובתוך השקט הזה השיר הבא שמתחיל להתנגן זה Soldiers things של טום ווייטס. לפעמים, ממש באקראי, רגעים מסוימים מקבלים פסקול מושלם וזה מרגיש כאילו שום דבר אחר לא היה מתאים יותר.

בל בלי סבסטיאן

וויסקי אני אוהב. כשמערבבים אותו עם דברים אחרים, פעולה בלספמית לחלוטין, מתקבלים דברים די דוחים. לאחרונה גיליתי עובדה מרתקת: אם לוקחים וויסקי אמריקאי ומערבבים אותו עם צמר גפן מתוק סקוטי מתקבל שילוב די מדהים. אין מה להגיד, יצא להם אלבום מאוד מאוד מקסים. מארק לנגאן נשמע כאילו הוא לא שתה או עישן כלום לפחות מאז אתמול בלילה ואני יכול להשבע שאני שומע אותו מחייך שהוא שר. זה מאוד פשוט, הבחור מאוהב. איזובל, מצידה, לא צריכה לעשות כלום חוץ מלשיר בקול הילדותי-סכריני שלה ולתת השראה למארק. אני לא זוכר איפה קראתי, אבל מישהו כתב ש"אם רציתם לדעת איך נשמע דואט בין מרי פופינס לשטן, האלבום הזה יתן תשובה די קרובה". ניד אי סיי מור?
התעצלתי להעלות שירים ולכן תסתפקו שמה שההייפ משין ימצא. וחוצמזה, פה יש קליפ לשיר שפותח את האלבום.

שמישהו יטפל בך

לא כל יום רואים משהו כזה. יכול להיות שאני לגמרי בפיגור כי מסתבר שהקטע הזה די ישן, אבל האימפקט לא עוזב אותי כבר שבוע. איזה איש גאון, איזה כשרון מבריק. מה הוא עושה שם? ואיך לעזאזל כל זה התחיל? יום אחד במקרה הוא שם כדור ביליארד בפה וגילה את היכולות המופלאות שלו? מה עוד הוא יכול לעשות עם זה? במקרים כאלה, אני פונה להשתמש בעצה הטובה ביותר שקיבלתי עד היום – במופרע ממך אל תחקור.
ובכל זאת, זה בלוג של מוזיקה, לא? אז הנה הקישור הכי ליים שתמצאו; הכינוי של הסטיבי סטאר הזה הוא The Regurgitator (מעלה הגירה) שזה גם שם של הרכב אוסטרלי שעשה רמיקס היסטרי לנעימת הפתיחה של הסדרה האלילית Are you being served שהייתי מכור אליה בתור ילד (למרות שאז בטח הבנתי רק חצי מהבדיחות והשנינויות הבריטיות). המוח שלי עובד באופן מאוד אסוציאטיבי, אז בשביל לחסוך מכם זכרון ילדות משמים, קבלו את השיר שהבטחתי.

Regurgitator – Are You Being Served

תגליות מאוחרות

חשבתי הרבה על מה שחברי הזקן והחכם אמר כאן לא מזמן, ולמרות התגובה שלי, שמתייגת אותי כטיפוס אנאלי שיתן צ'אנס שני לכל אלבום, אני חייב להודות שאני סובל מאותם הסימפטומים בדיוק.
אני חסר סבלנות, אני חורץ דעה, אני מתעייף בקלות ואני רוצה את הסיפוק שלי כאן ועכשיו. זאת בדיוק הסיבה שהייתי יהיר מספיק בשביל לבטל את האלבום של Tapes 'n Tapes, שחרצתי את גורלו בפזיזות. בשמיעה ראשונה, הוא לא נשמע מגובש ותופס את האוזן יותר מדי, אבל במבחן הזמן, הוא אלבום לגמרי כיפי, וכדאי שאני אתקן את העוול.
זאת כנראה גם הסיבה שלקחו לי בערך 10 דקות בשביל לאהוב את Cedars של Clearlake ששמעתי השבוע בפעם הראשונה (אני בפיגור, אני יודע. Amber, החדש שלהם שיוצא מחר, כבר מסתובב חופשי בסייבר ספייס הקרוב לביתכם). סידרס הוא מסוג האלבומים האלה שמרוב שהוא נשמע מוכר, הוא גורם לי לתהות אם שמעתי אותו בעבר והספקתי לשכוח. אוסף של שירים קליטים במשקל קל-בינוני, ולא ממוחזרים יותר מדי. יש לי תחושה חזקה שהוא יעמוד במבחן הזמן, ואני כבר מאוד סקרן לגבי החדש. מבטיח לעדכן עוד כמה ימים. בינתיים, דגימה מסידרס, למי שעוד לא מכיר (אני לבד פה?) ומיקס של הקריבו לשיר מאמבר.

Clearlake – The Mind Is Evil
Clearlake - Good Clean Fun: Caribou remix

קוסינוס סולמית

בשירותים מעופשים של דיג'יי בר מה-זה-מגניב, שממוקם על חורבות של שירותים ציבוריים, תוך כדי שאני מרוקן מעצמי פיינטים של בירה שימצאו את דרכם לתמזה, הייתי עסוק בקריאה אינטנסיבית של דף A4 שהיה תלוי על הקיר, מודפס בפונט אריאל 8, וכולו המלצה ארוכה ומנומקת על להקה אלמונית בשם Sine Star Project.
לקרוא תוך כדי שאתה משתין זאת לא משימה קלה, לזכור את השם של הלהקה עד שאתה מגיע הביתה זה כבר ממש משהו שמצריך כח רצון עז. כל מי שמכיר אותי יכול להעיד שכשמדובר בכח רצון, אני הראשון לפרוש. בדרך נס, כשהתעוררתי היום בצהריים, הדבר הראשון שעלה באוב היה השם של הלהקה.
מוקדם לומר אם תצא מכאן בשורה אמיתית, אבל שמיעה ראשונית בהחלט עשתה לי חשק לשים את היד על האלבום. קצת קשה בהתחשב בעובדה שהוא יוצא רק עוד שבוע. בינתיים תסתפקו באתר שלהם שמציע כמה שירים וב-myspace שמציע כמה אחרים. אם הם יהיו להיט היסטרי אני מבטיח להסתובב עם חזה נפוח מגאווה. אם לא, אז its nevermind.

לופי דה-לופ

And the glass handed kites של Mew מתנגן אצלי כבר שבוע ב-repeat, וזה כי:

הם עושים מעשים מגונים במקצבים שלהם.

יש שם משהו לא הגיוני אבל בכל זאת עובד.

הלחנים פשוט מעולים.

זה לא רועש מדי, לא שקט מדי, לא עצוב מדי, לא שמח מדי. בשבדית קוראים לזה לוֹגוֹם. בדרך כלל אני ממש לא בעד אבל במקרה הזה כן.

אחרי מבול מוזיקה משובחת מאיסלנד, נורווגיה, שבדיה ופינלנד – גם לדנמרק מגיע קצת יחס.

האלבום הוא כמעט כולו יצירה אחת רצופה ללא הפסקה וללא ירידה באיכות. סחתין.

שירה בשני קולות עושה לי את זה מאז ששרנו "אל בורות המים" במקהלת ביה"ס בכיתה ב', ו-Mew שרים אפילו בשלושה.

יש כל כך הרבה שירים טובים שזה ממש לא משנה מאיפה מתחילים ואיפה מפסיקים.

הם אומרים “ostrich” באחד השירים. יען בשיר זה עניין חסר תקדים מבחינתי.

Better late than never

I wouldn't say I completely agree with the list, but still, when you come across 50(!) downloadable music videos you gotta share it. Have fun!

אשליה מתקנת

הימים מתחילים להתארך, אני מרגיש את זה. כשאני יוצא מהבית לעבודה ב-7:45 כבר לא לגמרי חושך וכשאני יוצא מהעבודה ב-17:15 אני יכול להשבע שממש לא מזמן הייתה שקיעה. הייתי רוצה לספר שאני מתנחם בעובדה שבמהלך היום יוצא לי לתפוס איזה כמה דקות שמש נעימות אבל זה פשוט לא קורה. גם כשהעננים האפורים משחררים אותה לחופשי היא לא אותה השמש החמה והמלטפת שאני זוכר אלא שמש קרה וזועפת.
לקחת בחור נאו-מזרח-תיכוני כמוני ולמנוע ממנו שמש זה לא דבר אנושי לעשות. זה חזק ממני. לאט לאט, אני מרגיש איך זה מחלחל אל כל תחומי החיים שלי. אפילו הטעם המוזיקלי שלי מגיב למחסור; כל אלבומי הפולק, הסינגר-סונגרייטר והסיגור רוסים למיניהם שבימים כתקנם בישראל באו לידי ביטוי מועט מדי, הפכו להיות הדבר היחיד שאני שומע. הרגשתי שאני חייב לקום ולעשות משהו או שעוד מעט אני אתחיל להשמע כמו אחד מחברי מפקדת 'האייפוד הרעב', שמקבל זקפה קלה מכל גשם מקומי.
אז אחרי חודשיים שכאלה, שבהם אני סובל מעודף גיטרות אקוסטיות, עודף כלי מיתר ובעיקר מעודף מלטונין, החלטתי שאם השמש לא תבוא למוחמד, מוחמד יעמיד פנים שהוא באי טרופי ועל הזין שלו שהוא בעצם באי אפור וגשום. זה התחיל ב-Los De Abajo שסיפרתי עליהם כאן לא מזמן, וממשיך בצלילה מכוונת אל תוך מחוזות הרגאיי, דאב, סקא וכל מה שיכול לגרום לי להזות שמש ענקית וצהובה שמחייכת אלי מהשמיים. אז בשביל לתת לכם טעימה מארוחת הבוקר שלי, הנה Fat Freddy's Drop שמערבבים, בקצב של איש שמן במיוחד, רגאיי, סקא והרבה נשמה היישר מניו זילנד הרחוקה. ג'ילס פיטרסון כנראה סובל ממחסור חמור מאוד של שמש אם הוא בחר ב-Based on a true story שלהם לאלבום השנה 2005 במוזיקת עולם. אם בא לכם להשקיע דקה, תרשמו לאתר הזה ושם תוכלו לשמוע לייב סשן שלהם (ועוד הרבה אחרים ושווים) שאין לי ספק שכשהוא נוגן לונדון חוותה את אחת הפעמים הנדירות של שמש מקומית.

Fat Freddy's Drop – Ernie

כתום חזק

אורנג' שיחקו אותה. ביג טיים. הם הצליחו לגרום לבן אדם כמוני, שלוחץ על mute בפנאטיות כשהוא רק שומע את החיתוך של המעבר לפרסומות, לשבת בקולנוע ולקוות, ממש לקוות שאולי הפעם יצא לי לראות (שוב) את אחת הפרסומות שלהם. הם מריצים את הליין הזה של הפרסומות כבר חודשים וזה לשניה לא נמאס.
אין לי ספק שזה לא היה עובד בארץ ולמען האמת אני לא לגמרי מבין איך זה עובד בממלכה המאוחדת. זה אינטיליגנטי מדי, שנון מדי, מופרע מדי ויש בזה ניצוץ של גאונות. הנה כמה דוגמאות שנבחרו בקפידה. אל תפספסו אפילו אחת.

Darth Vader pitch
John Cleese pitch
Mini Me pitch
Steven Segal pitch
Orange Wednesdays
Oriental Wise Man

מלא קסטות

פעם בכמה זמן אני נופל על שיר או להקה שעקרונית הייתי אמור לדלג עליה בלי היסוס ולהמשיך הלאה, ואיכשהו, בדרך מיסתורית, היא מצליחה לחמוק מהאבדון ומתיישבת הישר בתוך התת מודע. אני שונא שזה קורה ועדיין מנסה למצוא דרך לתקן את הקלקול הזה שלי. בינתיים, הייתי רוצה שתסבלו ביחד איתי; Tapes 'n Tapes הוציאו לא מזמן את The Loon שלא ממש עשה גלים (עדיין?) אפילו בביצת האינדי הקטנה ביותר, אבל סיפק את ההמנון המשובח הזה (וגם עוד כמה שירים בסדר):

Tapes 'n Tapes – Insistor

Respect

מישהו אמר לי לא מזמן שהבעיה העיקרית שלו עם שיתוף קבצים ומוזיקה פיראטית היא שזה גורם לו לא לתת למוזיקה את הכבוד הראוי. כלומר, בתוך המבול המוזיקלי המתפרץ מסולסיק ודומותיה ממש קשה למצוא זמן להקשיב לאלבום אחד פעם אחר פעם עד שיורד האסימון. וזה ממש לא בא לבטל את הזכות הנפלאה שנפלה בחלקנו לחיות בתקופה שבה אנחנו נחשפים למוזיקה מדהימה ממאלי, מקסיקו ואיסלנד וליוצרים נפלאים אבל ממש על סף האנונימיות (שללא שיתוף הקבצים אולי היינו שומעים עליהם אבל לא באמת הולכים לקנות את הדיסק). אבל בכל זאת יש לי הרגשה שפיתחתי לי איזה פילטר אינסטנט כזה שחורץ דעה תוך האזנה חטופה אחת. זה לא שקודם הייתי ממש עמוק, אבל כשאתה נחשף לדיסק חדש פעם בחודש אז אתה נותן לו גם צ'אנס שלישי ורביעי. עכשיו כשמחכים לי עוד 4-5 שעדיין לא שמעתי אז אם אלבום לא הצליח לכבוש איזושהי פינה מיד אני פשוט עובר לאלבום הבא. הבעיה שלי עם זה היא שזה נורא פופ. זה המשמעות של פופ – מוזיקה שבנויה להתחבב עלינו מיידית, ללא צורך בתהליך עיכול. המחיר שאנחנו משלמים הוא שפופ בדרך כלל לא עומד במבחן הזמן. אז או שהפכתי לחובב פופ או שבגילי המתקדם צברתי כבר מספיק ניסיון בשביל להבחין מהר במה שאני אוהב. וחוצמזה גם יש לי מזל ששותפי לבלוג, דמיקולו היקר, ניחן בפילטר שמכויל קצת אחרת משלי, ככה שגם כשמשהו טוב חומק ממני זה לפחות נלכד אצלו.
ואם כבר פופ אז את השיר החמוד הזה של לזלי פייסט (Leslie Feist) בטוח כבר שמעתי קודם אבל אין לי מושג איפה. אני כמעט בטוח שזה היה בסרט, אבל גם פרסומת זו אפשרות. עזרה תתקבל בברכה. האלבום, Let it die, בסדר אבל לא יותר מזה.