בריסטול מגולגל

הביקורת הזאת שקראתי לא מזמן גרמה לי הקשיב שוב ל-Mattafix ולהבין סופית שהאלבום הזה לא מרגש אותי בשום אופן. משהו בו נותן את התחושה שהוא מוצר מאוד מלוטש, מופק בקפידה, ונשמע הכי קרוב שאפשר למוצרי פופ רכים וקלים לעיכול. השירים בדיסק באמת לא מקבץ של "להיטי הסנפות" (בעיקר בגלל שאנחנו עוסקים פה בז'אנר אחר לגמרי של סמים) אבל הסיבה היחידה שהדיסק הזה גורם לי לרצות לבכות הוא בגלל שהוא כל כך רחוק מבריסטול.
עם עינים דומעות, תחושת החמצה ורצון עז לפצות את עצמי הוצאתי את Big World Small World של Smith & Might, לחצתי פליי ונרגעתי. שנים אחרי עידן הטריפ הופ והדיסק הזה עדיין נשמע מקורי ורענן. איזה סאונד, כמה נשמה, איזה גיוון.
S & M הם זוג מפיקים עם נטיה חזקה לדאב, רגאיי וברייק ביט שאם אני לא טועה, היה להם חלק לא קטן בכל המוניטין שבריסטול קנתה לעצמה . רוב הזמן הם הפיקו מוזיקה לאחרים ולשמחת העולם גם הוציאו קצת חומר משל עצמם. מכל המעט שהוציאו הדיסק הזה נכנס אצלי לעשיריה הפותחת של אלבומי הטריפ הופ רבתי. יש בו מהכל וכמו כל דיסק שכזה עדיף להאזין לו מהתחלה ועד הסוף. אז הנה קצת מההתחלה וקצת מהסוף. בשביל השאר תצטרכו להתאמץ קצת.

Smith & Mighty – No Justice
Smith & Mighty – Rescue Me, Pt.2

חברים של סטיב זיסו

אחרי הפורקן שלי בפוסט הקודם, החלטתי לחזור למתכונת הישנה: אני שומע משהו טוב וזורק פה כמה שורות. אולי כמה המלצות טובות יפצו על העדר הסיכום.
אז הפעם אלה The Octopus Project שהוציאו אלבום עם שם שנשמע כמו התשובה שג'ורג' בוש היה נותן אם היו שואלים אותו מה התקציב שצריך למלחמה בעיראק: one ten hundred thousand million. התמנונים עושים רוק-אלקטרוני אינסטרומנטלי כיפי מלא בסמפולים וקרקושים והרבה דברים שהמילים לא יפות להם אלא רק האוזניים. באתר שלהם אפשר לשמוע הרבה דוגמאות מאלבומים קודמים ומהאחרון, שאפילו זכה לביקורת בינונית++ בפיצ'פורק.

The Octopus Project – The Adujstor
The Octopus Project – Music Is Happiness

השאלה הזהה ואחת חדשה

אני יושב אחרון בשורה בשלב השאלה הזהה. כל אלה שלפני היו רהוטים, מדוייקים והצליחו להשמע מקוריים. אני חושב על מה שאני רוצה להגיד ואני מתכסה זיעה קרה ומתחיל לשכוח דברים בסיסיים כמו לוח הכפל או כמה אלבומים הוציא אדם. רגע האמת הגיע. אני אוזר אומץ (או לחלופין מסתווה מאחורי מעטה של פחדנות) ואומר:

"אני לא מתכוון להכריז על אלבומי השנה שלי. לברור את האלבומים שיצאו ב-2005 מתוך אלה ששמעתי בשנה האחרונה זה כמו לאכול רק את המלפפונים בסלט יווני. מה גם שאם לשפוט לפי הערימה שמצטברת אצלי אני אהיה אולי מסוגל לעשות את זה בסוף 2007. אני משוכנע שאתם, בדיוק כמוני, קראתם את הסיכומים באייפוד הרעב, בחוק'נרול וגם פה במונוקרייב ואני מסופק אם אתם צריכים עוד אחד.
ועכשיו, שניה לפני שכולכם סוקלים אותי בעטיפות דיסקים שבורות תרשו לי להשאיר אתכם עם תהיה: בסיכומי השנה האלה אני נתקל בלא מעט אלבומים שזאת הפעם הראשונה שאני שומע עליהם, ואני שואל את האחראים לדבר למה שדבר כזה יקרה? למה לא כתבתם על האלבומים האלה קודם? לא בשביל זה אנחנו פה?"

הס הושלך באולם. פידבק מהמיקרופון צרם ברמקולים. חשתי לשניה בהתרגשות מסויימת בקהל וכמעט ופלטתי אנחת רווחה. ואז, כמעט בבת אחת, נעמדו כולם על הרגליים ומטר של עטיפות דיסקים שבורות עשה את דרכו לכווני.

מה עשיתי בחופש הגדול

הדבר הכי גרוע בבי"ס יסודי היה לכתוב חיבור "מה עשיתי בחופש". כבר בכיתה ג' זה נראה לי קלישאתי ונדוש כל כך שלצייר בטיפקס על הקלמר ג'ינס ולהריח לורדים נראו לי כמו פעילויות הרבה יותר חשובות להתפתחות האינטלקטואלית שלי. אבל עם הזמן החיים לימדו אותי כמה שיעורים חשובים לגבי קלישאות. למשל שהן באמת עובדות ובגלל זה בדיוק הן הפכו לקלישאות.
אז עכשיו שיש לי תירוץ כזה מעולה גם אני יכול לעשות סיכום שנתי. תמיד רציתי לעשות אחד כזה אבל אף פעם לא היה לי קהל (ואולי גם עכשיו אין ממש, אני לא סגור על זה). וחוצמזה סיכום זה סוג של הכללה, והכללות – ואני יודע שהן מטבען לא מדויקות - עושות את העולם קל יותר לתפיסה. לפחות אצלי זה ככה.
אז אלה האלבומים שכיכבו אצלי, חלקם יצאו השנה וחלקם לא, אבל זה מה יש:

Mugison - כבר קיבל אצלנו שני פוסטים. הדבר הכי טוב ששמעתי, לוקח את השנה בהליכה.

1 - אין לי מושג מאיפה זה הגיע אלי אבל מדובר באוסף שכולל את השינס, בק, הווייט סטרייפס, לד זפלין, רדיוהד, פרל ג'אם, ברנדן בנסון, אליוט סמית', בת' אורטון ועוד הרכב בשם Five for fighting עם מייקל ג'ורדן (שלא שר אלא השיר עליו).

Lagrimas Negras - שוב אין לי מושג איפה נתקלתי בזה פעם ראשונה. אולי בביקורת ב-Ynet, אולי בחיטוט אקראי בסולסיק, אולי בפאב ליד הבית. אבל זה פשוט נפלא. שני ענקים, אחד בפלמנקו ואחד בסלסה, באלבום שהוא מעין הכלאה של שני הסגנונות עם בלוז וג'אז רך. וזה כל כך יפה.

Brendan Benson - האיש והווניל. פשוט וטוב. למי שלא קרא, תחפשו בפוסטים קודמים.

Doris - זה לא בנות פסיה, זה איך שג'אניס ג'ופלין הייתה נשמעת על קוקטייל של פרוזאק, אקסטא וסטרפסילס. הרכב בנות שבדי מתחילת הסבנטיז שנשמעות כאילו באותה שנה היה בסקנדינביה רק קיץ ודובוני אכפת לי היו בשלטון. טוב, אולי הגזמתי קצת, אבל שמח.

Marilyn Manson - במקרה חזרתי להקשיב ל-The age of grotesque ותשמעו, כל עוד אנחנו לא מדברים על אופנה הבנאדם יודע מה הוא עושה. צליל מעולה, לחנים מצוינים ואפילו המילים זה לא מה שחשבתם. אולי לא כל כך מפתיע למי ששמע או קרא ראיון עם הייצור.

The Shins - גיליתי אותם רק השנה אבל היה לי נורא כיף. זהו, פשוט כיף. אין לי מה להוסיף.

שלום חנוך - יכול להיות שכשאתה לא חי בארץ אז מוזיקה ישראלית מקבלת קצת ערך מוסף. אולי זה בגלל שאתה לא נתקל בה במקרה. זה תמיד עם כוונה ולפיכך בזמן הנכון. ובלי כל קשר "יציאה" זה אלבום משובח ביותר.

M.I.A – הכי קול שיש.

Balkan beat box – לקח לי קצת זמן אבל בסוף נכנעתי לפאן ולגיוון ולאוטנטיות ולאיך שהכל יושב בול. וחוצמזה זה תמיד משעשע לראות את ההבעה של ניקלאס, שבדי חביב שיושב לידי בעבודה, כשתומר יוסף פוצח ב"בה בה בה בה בה בה".

*מאסיב אטאק

אני קצת באופוריה, אז נא לסלוח על ההגזמות וההשתפכויות. מצד שני – זה שאני באופוריה גם אומר משהו. חזרתי עכשיו מהבכורה של קינג קונג בשבדיה. חשבתי הרבה בדרך הביתה איך אני הולך לכתוב את הפוסט הזה ועדיין אני לא ממש יודע מאיפה להתחיל.
אז נתחיל מהשורה התחתונה: קינג קונג של פיטר ג'קסון הוא דבר מדהים. מרהיב. מפעים. ספקטקל עצום* על כל צדדיו. רכבת הרים מוטרפת של שלוש שעות שמעיפה* אותך משיא לשיא כמעט בלי הפסקה ומשאירה אותך בסופה מותש לחלוטין אבל רוצה עוד פעם. המחשבה שעברה לי בראש הכי הרבה פעמים במהלך הסרט הייתה "!?now what" והדבר הראשון שעבר לי בראש כשהופיעו הקרדיטים בסיום היה "?what the hell are they going to come up with to top that". כי כרגע זה באמת נראה בלתי אפשרי.
בבוקר, בדרך לעבודה, נתקלתי בביקורת בעיתון שבדי שקטלה את הסרט. אני לא ממש יודע מה היו הנימוקים כי אני לא יודע לקרוא שבדית, אבל שני כוכבים זה די אוניברסלי. כן, אחרי יותר משנה כאן אני עדיין לא מדבר את השפה אבל זה לא אומר שאני לא יכול לקרוא עיתון בבוקר. טוב, אולי "לקרוא" זה קצת הגזמה, אבל יש אחלה תמונות ואני מצליח להתמודד עם תחזית מזג האויר ולוח שידורי הטלוויזיה. נחזור לענייננו - מאחר ואני בדרך כלל מסכים עם הדרוגים של העיתון הזה, הציפיות מהסרט הונמכו בהתאמה. בערב, כשיצאתי מהסרט, חשבתי רק על כמה ענק פיטר ג'קסון (וכמה קטנוני, מריר ופלצן אתה צריך להיות בשביל לתת לסרט הזה רק שני כוכבים. וגם עם זין קטן). ואני אפרט.
ג'קסון היה יכול ליפול בקלות עם הפרוייקט הזה, בעיקר אחרי ההישג הבלתי מתקבל על הדעת של "שר הטבעות". זה קרה ל... אוקיי, כאן רציתי לכתוב "גדולים וטובים ממנו", אבל זה מינוח מאוד מאוד לא טוב. אני לא חושב שיש גדולים וטובים ממנו כיום. לא באגף הזה של הקולנוע. אבל זה בדיוק העניין, ג'קסון מראה לענקי הקולנוע איך עושים את זה ענק* ועדיין טוב. ג'ורג' לוקאס נראה לידו זקן ומגושם, ובעיקר טכני מדי. מרידלי סקוט אי אפשר לדעת מה ייצא כל פעם. האחים וושבסקי יודעים לעשות מגניב-כזה-כאילו אבל כשהם ניסו לעשות "גדול" יצא להם בעיקר קיטץ'. על ספילברג אני לא מתכוון לכתוב מילה אחת רעה, אבל גם לו כדאי להסתכל על ארבעת הסרטים האחרונים של ג'קסון בעיון – יש מה לקחת משם.
אני לא מדבר על האפקטים שנעשו בדרגת שלמות כזו שהופכת אותם לשקופים לגמרי אפילו לעין מקצועית והדיון בהם הופך ללא רלוונטי (ראיתי את הסרט עם חברים מהעבודה – חברה לאנימציה ואפקטים – ובסופו החלטנו לסגור את הבאסטה כי חבל על הזמן...). אני גם לא מתכוון להצלחה האדירה בלקחת סיפור נאיבי ולהעביר אותו דרך פילטר ההפקה של מאות מיליוני דולרים ועדיין לא לאבד את הקסם.
אני מדבר על אפקט ה-*WOW!. זה הרגע הזה בסרט שאתה רואה משהו וזה מה שבא לך להגיד: וואו!. או: שיואו!, גם הולך. ולג'קסון יש את זה כמו שמעולם לא היה לאף אחד אחר. זה בדיוק הדבר שהופך את "שר הטבעות" לטרילוגיה מדהימה ושהעדרו הופך את סדרת סרטי "הארי פוטר" לשעמום טרחני. זה מה שהפך את המטריקס הראשון לדבר כל כך גדול והיה חסר בשניים האחרים. מה שעושה את "טוראי ראיין" לחוויה כל כך חזקה. וזה מה שהופך את קינג קונג לדבר הכי גדול* שראיתם מאז שהמצלמה של ג'קסון עמדה בשערי מורדור. ג'קסון מצליח לגרום לקרבות הענק של "נקמת הסית'" להראות כמו משחק מחשב חסר קסם ולשעטת הדינוזאורים וסצנות הטי-רקס ב"פארק היורה" להרגיש כמו מתאבן חביב, ועכשיו למנה העיקרית, קינג קונג.
זה לא שאין בסרט דברים פחות מוצלחים, אבל הוא גורם לי להיות סלחני מאוד כי החוויה הכוללת היא כל כך מוצלחת וטוטאלית שזה ממש לא נורא אם פה התפספס משהו.
וכן, נכון, הגורילה משחק קצת תיאטרלי מדי. איפה ביל מאריי כשצריכים אותו...

* ניתן להתייחס גם באופן מילולי

הכרזת עצמאות

עבורי קנדה תמיד הייתה השממה הענקית הזאת בצפון אמריקה שסובלת מפיצול לינגויסטי מגוחך או במקרה הטוב המדינה ה-51 של ארה"ב. בימים אלה ממש אני על סף הכרזתה של קנדה כמדינה עצמאית ומתוקנת.
לאחרונה (שנה-שנתיים?) יצאו ממנה לא מעט בשורות מוזיקליות של ממש: ארקייד פייר, וולף פרייד, סטארס, ואני בטוח שזו רק רשימה חלקית. יש לי גם תחושה ברורה שלרשימה הזאת עומדת להתווסף Telefauna שגיליתי לאחרונה.
כל מה שהם הוציאו עד עכשיו הוא אי.פי. אחד עם 4 שירים שהיה חתיכת מתאבן לעניין (כמעט את כולם אפשר לשמוע כאן או להוריד מהאתר שלהם). טלפאונה נשמעים כמו הרבה דברים אחרים אבל כמו שום דבר בדיוק, וזה תכונה חשובה מאוד בשביל להקה. אפשר לאמר שזאת הגדרה שלי לנאו-מקוריות. איך שלא יהיה, כבר מזמן לא הרגשתי כזאת תחושת התעוררות אחרי שיר אחד. אם קנדה תמשיך ככה אולי הם עוד יצליחו לכפר על מייקל בולטון וסלין דיון.

יחסינו לאן + צדדים חדשים

לא קל לתחזק בלוג שאחד הכותבים בחזקת נעדר (אדם, אם אתה שומע אותי צור קשר עם אמא ואבא), השני עסוק באתר החדש שלו ובלהתחבא מהרשויות השבדיות שהתחילו לדפוק על דלתות של משתפי קבצים במשקל קל והשלישי נאבק שבועות בחברת הטלפונים הבריטית שקיבלה הנחיה ישירה מהמלכה שאוסרת לחבר אותו לאינטרנט. בתנאים לא תנאים, תוך כדי גניבת אינטרנט מהשכנים, ועם הבטחה לחזור בקרוב, אני מביא לכם את הפוסט הבא.
את המגזין TimeOut אין שום סיבה להציג. אני כמובן לא מדבר על הז'ורנל המקומי בישראל (שמנסה להתחרות ב'עכבר העיר' ואיכשהו יוצא שהוא מתמודד בכלל מול 'רייטינג') אלא על הגרסה הרצינית יותר של המגזין שיוצאת בערים רק-קצת-יותר-גדולות מתל אביב. בקיצור, מגורילה שכזאת, הכי הרבה אפשר לצפות שתבוא איזה הפתעה בדמות שניים-במחיר-אחד למוזיאון חיל השריון הבריטי ולא ליציאה הזאת. הקונספט מגניב לגמרי – אושיה מוזיקלית מקומית נבחרה להיות מדריך הטיולים שלכם בעיר הגדולה. בשונה מלונלי פלנט ושאר מזיקין, האושיה תיקח אותכם למקומות שכנראה לא הייתם מגיעים אליהם בלי הנחיה ממקומי אמיתי, עדיף אחד בעל אורינטציה חזקה למוזיקה. שלרגע לא תחשבו שמדובר פה בספר או באיזה אתר פלאש מרדים – המדיה שנבחרה לתענוג הזה היא דואלדיסק ,שזה CD מצד אחד ו-DVD מצד שני (קצת כמו ספרקלטת רק בלי שלמה אבס), כשה-CD הוא קומפילציה משובחת שנבחרה בקפידה על ידי האושיה וב-DVD הולכים איתו יד ביד למקומות המומלצים. אם לא השתכנעתם עד עכשיו זה רק בגלל שלא עשיתי ניימדרופינג לאושיות המדוברות: פישרספונר לניו יורק, איוון סמדג' לפריז, ודמיאן לזרוס ללונדון.
בקיצור, תענוג לכל החושים, מתנת חנוכריסמס מושלמת שאני אשמח לקבל. תודה.

חיה טובה

הופעות חיות נחשבות תמיד לגולת הכותרת של המוזיקה. איכשהו אני לא ממש שותף לקונצנזוס הזה. לא מעט פעמים אותם המרכיבים שאמורים לתת את הערך המוסף, כמו הקהל, הסאונד האוירה ואלמנט ההפתעה, היו אחד לאחד הסיבות שבגללן הייתי מעדיף להתרווח על הספה בבית ולשמוע בפעם המיליון את הדיסק במערכת. חוצמזה, אני סובל מבעיה ייחודית שעוד לא מצאתי לה אח ורע – העובדה שהמוזיקה, שהיא ללא ספק דבר שגדול מסך כל חלקיו, מתפרקת מולי לרכיבים שלה ומותירה אותי עם תחושה מבלבלת שגורמת לי לאי נוחות מסויימת.
ולמרות כל ההקדמה הארוכה, ראיתי לא מעט הופעות בחיי הקצרים וחסרי המשמעות ובחודשים הקרובים אני מתכוון להגדיל את הכמות הזאת באופן ניכר. יריית הפתיחה הייתה בהופעה של Elbow שהוזכרו לטובה לא מזמן. ברגע שהסולן שלהם (גיא בשבילי) פתח את הפה, שכחתי מכל עכבה אנאלית שבאתי איתה מהבית והתמסרתי לקול הנפלא שלו. כמה רוך, כמה רגישות, כמה אהבה שיש בקול הזה. אל תטעו, לא מדובר פה באיזה יפיוף בריטי עם תספורת מקוקלת אלא על בחור לא ממש קטן, מזוקן שנתמך במקל הליכה ומדדה באופן מגושם מצד לצד על הבמה. מעין גירסה מנצ'סטרית לאריק סיני. ועם זאת, הבחור משאיר שלוליות של כריזמה אחרי כל צליעה שלו. אני מוכן להשבע שהיו שם ארבעה חברי להקה נוספים אבל אני, הייתי שבוי לגמרי בקסם הווקאלי. היה משהו כל כך אבהי ואמיתי בקול שלו שלמרות כל מאות האנשים שמילאו את הבריקסטון אקדמי הרגשתי אינטימיות אמיתית כאילו הוא שר רק בשבילי.
ובאשר לחברי מעבר לפינה, שלא ימכור לכם סיפורים. אפילו בחורות לא הבריזו לי כמו שהסיטי מיול הבריז. חוץ מלהגיד שיש לו תור לבניית ציפורניים הוא אמר הכל. לא נורא, בכל זאת נהניתי.