*מאסיב אטאק

אני קצת באופוריה, אז נא לסלוח על ההגזמות וההשתפכויות. מצד שני – זה שאני באופוריה גם אומר משהו. חזרתי עכשיו מהבכורה של קינג קונג בשבדיה. חשבתי הרבה בדרך הביתה איך אני הולך לכתוב את הפוסט הזה ועדיין אני לא ממש יודע מאיפה להתחיל.
אז נתחיל מהשורה התחתונה: קינג קונג של פיטר ג'קסון הוא דבר מדהים. מרהיב. מפעים. ספקטקל עצום* על כל צדדיו. רכבת הרים מוטרפת של שלוש שעות שמעיפה* אותך משיא לשיא כמעט בלי הפסקה ומשאירה אותך בסופה מותש לחלוטין אבל רוצה עוד פעם. המחשבה שעברה לי בראש הכי הרבה פעמים במהלך הסרט הייתה "!?now what" והדבר הראשון שעבר לי בראש כשהופיעו הקרדיטים בסיום היה "?what the hell are they going to come up with to top that". כי כרגע זה באמת נראה בלתי אפשרי.
בבוקר, בדרך לעבודה, נתקלתי בביקורת בעיתון שבדי שקטלה את הסרט. אני לא ממש יודע מה היו הנימוקים כי אני לא יודע לקרוא שבדית, אבל שני כוכבים זה די אוניברסלי. כן, אחרי יותר משנה כאן אני עדיין לא מדבר את השפה אבל זה לא אומר שאני לא יכול לקרוא עיתון בבוקר. טוב, אולי "לקרוא" זה קצת הגזמה, אבל יש אחלה תמונות ואני מצליח להתמודד עם תחזית מזג האויר ולוח שידורי הטלוויזיה. נחזור לענייננו - מאחר ואני בדרך כלל מסכים עם הדרוגים של העיתון הזה, הציפיות מהסרט הונמכו בהתאמה. בערב, כשיצאתי מהסרט, חשבתי רק על כמה ענק פיטר ג'קסון (וכמה קטנוני, מריר ופלצן אתה צריך להיות בשביל לתת לסרט הזה רק שני כוכבים. וגם עם זין קטן). ואני אפרט.
ג'קסון היה יכול ליפול בקלות עם הפרוייקט הזה, בעיקר אחרי ההישג הבלתי מתקבל על הדעת של "שר הטבעות". זה קרה ל... אוקיי, כאן רציתי לכתוב "גדולים וטובים ממנו", אבל זה מינוח מאוד מאוד לא טוב. אני לא חושב שיש גדולים וטובים ממנו כיום. לא באגף הזה של הקולנוע. אבל זה בדיוק העניין, ג'קסון מראה לענקי הקולנוע איך עושים את זה ענק* ועדיין טוב. ג'ורג' לוקאס נראה לידו זקן ומגושם, ובעיקר טכני מדי. מרידלי סקוט אי אפשר לדעת מה ייצא כל פעם. האחים וושבסקי יודעים לעשות מגניב-כזה-כאילו אבל כשהם ניסו לעשות "גדול" יצא להם בעיקר קיטץ'. על ספילברג אני לא מתכוון לכתוב מילה אחת רעה, אבל גם לו כדאי להסתכל על ארבעת הסרטים האחרונים של ג'קסון בעיון – יש מה לקחת משם.
אני לא מדבר על האפקטים שנעשו בדרגת שלמות כזו שהופכת אותם לשקופים לגמרי אפילו לעין מקצועית והדיון בהם הופך ללא רלוונטי (ראיתי את הסרט עם חברים מהעבודה – חברה לאנימציה ואפקטים – ובסופו החלטנו לסגור את הבאסטה כי חבל על הזמן...). אני גם לא מתכוון להצלחה האדירה בלקחת סיפור נאיבי ולהעביר אותו דרך פילטר ההפקה של מאות מיליוני דולרים ועדיין לא לאבד את הקסם.
אני מדבר על אפקט ה-*WOW!. זה הרגע הזה בסרט שאתה רואה משהו וזה מה שבא לך להגיד: וואו!. או: שיואו!, גם הולך. ולג'קסון יש את זה כמו שמעולם לא היה לאף אחד אחר. זה בדיוק הדבר שהופך את "שר הטבעות" לטרילוגיה מדהימה ושהעדרו הופך את סדרת סרטי "הארי פוטר" לשעמום טרחני. זה מה שהפך את המטריקס הראשון לדבר כל כך גדול והיה חסר בשניים האחרים. מה שעושה את "טוראי ראיין" לחוויה כל כך חזקה. וזה מה שהופך את קינג קונג לדבר הכי גדול* שראיתם מאז שהמצלמה של ג'קסון עמדה בשערי מורדור. ג'קסון מצליח לגרום לקרבות הענק של "נקמת הסית'" להראות כמו משחק מחשב חסר קסם ולשעטת הדינוזאורים וסצנות הטי-רקס ב"פארק היורה" להרגיש כמו מתאבן חביב, ועכשיו למנה העיקרית, קינג קונג.
זה לא שאין בסרט דברים פחות מוצלחים, אבל הוא גורם לי להיות סלחני מאוד כי החוויה הכוללת היא כל כך מוצלחת וטוטאלית שזה ממש לא נורא אם פה התפספס משהו.
וכן, נכון, הגורילה משחק קצת תיאטרלי מדי. איפה ביל מאריי כשצריכים אותו...

* ניתן להתייחס גם באופן מילולי