חיה טובה

הופעות חיות נחשבות תמיד לגולת הכותרת של המוזיקה. איכשהו אני לא ממש שותף לקונצנזוס הזה. לא מעט פעמים אותם המרכיבים שאמורים לתת את הערך המוסף, כמו הקהל, הסאונד האוירה ואלמנט ההפתעה, היו אחד לאחד הסיבות שבגללן הייתי מעדיף להתרווח על הספה בבית ולשמוע בפעם המיליון את הדיסק במערכת. חוצמזה, אני סובל מבעיה ייחודית שעוד לא מצאתי לה אח ורע – העובדה שהמוזיקה, שהיא ללא ספק דבר שגדול מסך כל חלקיו, מתפרקת מולי לרכיבים שלה ומותירה אותי עם תחושה מבלבלת שגורמת לי לאי נוחות מסויימת.
ולמרות כל ההקדמה הארוכה, ראיתי לא מעט הופעות בחיי הקצרים וחסרי המשמעות ובחודשים הקרובים אני מתכוון להגדיל את הכמות הזאת באופן ניכר. יריית הפתיחה הייתה בהופעה של Elbow שהוזכרו לטובה לא מזמן. ברגע שהסולן שלהם (גיא בשבילי) פתח את הפה, שכחתי מכל עכבה אנאלית שבאתי איתה מהבית והתמסרתי לקול הנפלא שלו. כמה רוך, כמה רגישות, כמה אהבה שיש בקול הזה. אל תטעו, לא מדובר פה באיזה יפיוף בריטי עם תספורת מקוקלת אלא על בחור לא ממש קטן, מזוקן שנתמך במקל הליכה ומדדה באופן מגושם מצד לצד על הבמה. מעין גירסה מנצ'סטרית לאריק סיני. ועם זאת, הבחור משאיר שלוליות של כריזמה אחרי כל צליעה שלו. אני מוכן להשבע שהיו שם ארבעה חברי להקה נוספים אבל אני, הייתי שבוי לגמרי בקסם הווקאלי. היה משהו כל כך אבהי ואמיתי בקול שלו שלמרות כל מאות האנשים שמילאו את הבריקסטון אקדמי הרגשתי אינטימיות אמיתית כאילו הוא שר רק בשבילי.
ובאשר לחברי מעבר לפינה, שלא ימכור לכם סיפורים. אפילו בחורות לא הבריזו לי כמו שהסיטי מיול הבריז. חוץ מלהגיד שיש לו תור לבניית ציפורניים הוא אמר הכל. לא נורא, בכל זאת נהניתי.