יוסי בכינור

העיר הזאת פשוט אינסופית. למרות שכבר הייתי בלא מעט מקומות אני עדיין חושב שלא ראיתי כלום. כבר יש תחושה של בית, אמנם, אבל אני מרגיש כמו תייר בלי שום מאמץ מצידי. פשוט שם את האצבע על המפה של הטיוב והופ, כמו גבי ודבי - קצת סאונד אפקטס ופליקרינג - ואני בחו"ל. דומה לתחושה שאופפת אותי שאני מגיע לזכרון יעקב. לא רק זה, גם מקומות שכבר הייתי בהם משתנים ללא היכר מפעם לפעם, או לפחות כך נדמה לי. אולי אלה חילופי העונות או יום ולילה ואולי זה בעצם זכרון הדג זהב שלי אבל איך שלא יהיה, אין לי רגע דל.
בשיטוט סוף השבוע האחרון שלי, עברתי שוב בסאות' בנק ולמרות שחלפתי שם רק שבוע קודם לכן, מצאתי עצמי עומד מול אינסטלצית רחוב מבריקה במיוחד שאני יכול להשבע שלא הייתה שם בעבר; מדובר באוסף של קוביות עץ בעלות מושב צבעוני כבשכל אחת מהם מקובע רמקול. אותן קוביות לא סתם מפוזרות על המדרכה אלא ממוקמות בסדר ישיבה של תזמורת פילהרמונית כאשר כל צבע מסמל כלי אחר - קרן יער בורוד, כינור בירוק וכו'. כל מספר דקות כל העסק הזה מתחיל לנגן ומשמיע יצירה קלאסית כאשר כל אחת מהקוביות מנגנת רק את התפקיד של הכלי שלה בסימפוניה. כלומר, על כל קוביה שתשב תשמע את היצירה בצורה שונה.
בתור אחד שהתזמורת הפילהרמונית היחידה שבה הוא ניגן הייתה במוחה הקודח של הסבתא הפולניה שלו, ממש נהניתי מהגימיק ושמעתי את היצירות לפחות משלושה מקומות שונים. אני אחסוך לכם את השלב שבו אני מתפעל מפשטות הרעיון והגאונות הצרופה שבו ואני אדלג ישירות לסיבה שלשמה התכנסנו; מיד אחרי שנפרדתי לשלום מהקוביות התחלתי לחשוב מה עוד צפוי לרעיון הזה ברמה האבולוציונית. מה שהיה חסר לי בכל הקונספט הוא החיבור האישי. אם הייתי יכול, במקום קונצרט קלאסי הייתי בוחר קונצרט "קלאסי", נגיד Blood Sweat & Tears בוודסטוק. או Creedence Clearwater Revival באותו פסטיבל. תחשבו כמה מדהים יכול להיות הבסיסט או הסולן באחת מההופעות האלה. לעמוד על הבמה, לשמוע את הקולגות שלך מנגנות ,להריח את עננת החשיש, לצפות בקהל נמס מולך ולהרגיש אותך הופך לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של המין האנושי...גוד דאמיט. רק המחשבה על זה עושה לי זקפה שקשה לתאר. רוצים לראות?

Blood Sweat & Tears - Spinning wheel
Creedence Clearwater Revival - Susie Q

ואיכשהו בלי הרבה קשר גם זה פתאום עלה לי לראש:
Megadeth - Symphony of destruction

סתו

Swedish fall is the blues. But it’s good blues. It’s a sad feeling, but yet somewhat satisfying. It’s a feeling of calmness on the verge of melancholy, but not crossing to that darker side. It’s a feeling of being utterly alone but finding comfort in that. It’s a feeling of closing in and letting go, but acceptance and relief being a part of it. In the middle of dying and withering there’s hope and preparation, first for hibernation, then for rebirth. Fall, and later winter, is a time of rest, of calm, of slowly seeing the time pass and enjoy watching it. A time of charging for next spring, of cherishing the memories of summer spent, of rejoicing in slowing down and letting go. A time to be happy, but a different kind of happy.

חדי העין שבינכם שמו לב שלא אני כתבתי את הטקסט היפה הזה. ממתי אני כותב ככה, כזה יפה ונוגה? את הטקסט כתבה הויקינגית הפרטית שלי, שגם הרכיבה את הפלייליסט המשובח שיושב פה מצד ימין. כולי תקווה שכמו אימפריה טובה גם היא עוד תכה שנית.
ובחזרה לחדי העין, הם גם בודאי הבחינו שממש באותו צד ימין יושב לו נגן קטן ומאכלס את אותו פלייליסט משובח. הנגן יעודכן מדי כמה ימים בפלייליסט חדש ואתם מוזמנים להשתתף בחגיגה. כדי שיהיה מעניין החוק היחיד הוא שהשירים חייבים להתאגד סביב נושא כלשהו. יאללה, לא להתעצל, מייל קטן והסתדרתם.

בשביל דברים כאלה בעצם רנן היה פה #2

את ראש השנה החלטתי לחגוג בדרך היחידה שאני יודע לחגוג – הופעה. בכלל כבר חודש לא ראיתי כלום ונהיה לי יבש באוזן. אז את הגפילטע פיש החליף צ'יפס & פיש ואת התפוח בדבש החליפו פרינגלס בבירה. אוכל חגיגי.
שעה לפני תחילת ההופעה של My Morning Jacket. מהיציע באסטוריה, הרחבה למטה נראית שוממת לגמרי. התחלתי להרגיש קצת לא נעים בשביל הלהקה, ולקלל בלב את תושבי האי. למה לעזאזל אתם מתעקשים לקדש רק את המוזיקה המקומית? תוציאו כבר את האף מהבית שחי שלכם, פור דה קווין סייק. לשמחתי הרבה, עד ש-MMJ עלו לנגן, הבריטים זלגו אט אט פנימה, רעשנים כתמיד, עד שגדשו את האולם במלואו.
אני כבר לא לגמרי זוכר למה, אבל ציפיתי להופעה רגועה יחסית, כזאת שמהנהנים בה בראש בכיף, מחזיקים את הבירה ביד ומתמסרים לידיה המלטפות של המוזיקה. אקורד הפתיחה העיר אותי מהפנטזיה היישר לתוך מציאות של שדה קרב מוזיקלי שבה כולי אחוז צמרמורת. בלי צחוק.
אם פעם כתבתי שמשהו בהופעות חיות גורם לי להרגיש לא נוח בגלל שמשהו שגדול מסך חלקיו מתפרק מול עיני לרכיביו, המקרה הזה היה הפוך לחלוטין. MMJ היו יחידה אורגנית אחת שלמה ובלתי ניתנת להפרדה. לא משנה על מי הסתכלתי, המתופף, הגיטריסט או הבסיסט, שמעתי את הלהקה כולה, אחידה, מגובשת ופועמת ביקום משל עצמה. כמו להקת דגים שמסתחררת סביב עצמה ויוצרת משהו חדש שהוא לחלוטין לא דג.
כשהם מנגנים, הם כל כך into it עד שלפעמים נראה שהקהל, המקום והשעה חסרי כל רלוונטיות. כאילו הם ברצף נגינה מתמשך שהתחיל לפני ההופעה וימשיך הרבה אחריה. הם רק במקרה עברו פה על הבמה לזמן מה ולאנשים סביב הייתה הזכות לצפות בהם בעודם חולפים על פניהם. זה לא נראה לרגע כמו להקה שמנסה להוכיח את עצמה או לספק את הסחורה למעריצים שלה אלא כמו טקס אקסטטי דתי שמכניס אותך לאינסטנט-טראנס. ממש כמו להכניס אצבע לשטקר בבית כנסת.
MMJ נתנו שעתיים רצופות של הופעה עם הפסקה של 5 דקות. בין כל שיר לשיר יש הפוגה באורך מצמוץ שנראית יותר מהכל כמו מכונית פורמולה 1 שנכנסת לפיט סטופ; הבק ליינר נכנס בריצה לבמה מחליף לג'יימס גיטרה בעוד המתופף מתחיל את השיר הבא.
לא היה רגע אחד שג'יימס וארבעת שעועיות הפלא שלו לא קפצו על הבמה, רצו מצד לצד ונתנו את אחת מהופעת הרוק הכי טובות שראיתי בחיי. הווליום במגברים שלהם היה מכוון על-11, והסאונד היה אקסטרה מכוסח. רק דבר אחד נשאר טהור ויפה בצורה שלא שתאמן – הקול של ג'יימס, אחד הקולות הזכים והמרתקים שבקעו מאמריקה בשנים האחרונות.
אפילו okonokos האלבום הכפול שלהם בהופעה שיוצא מחרתיים (ודלף מזמן) לא יכול היה להכין אותי לחוויה הזאת. אם אתם רוצים לקבל תחושה קרובה יותר למציאות, תנסו להצמיד זוג רמקולי Bose גדולים וכבדים לכל אחת מהאזניים שלכם ולנגן את אלבום ההופעה תוך כדי שאתם רצים בסוואנה אפריקאית ואחריכם עדר באפלו שועט במנוסה מלהקת אריות רעבה.
בהופעה הזאת גם היה לי את העונג להכיר את אנג'י, דרום אפריקאית שסובלת מתגובה קיצונית לשפע המוזיקלי המוגזם של לונדון. בארבעת החודשים שהיא פה היא הולכת כמעט כל יום להופעה, לרוב גם של להקות שהיא לא ממש מכירה, והפכה לגיגולוגית שלי (שבוע הבא אנחנו נפגשים בהופעה של Adem). בשיחה מרתקת שהייתה לי איתה לפני ההופעה עלה הנושא של כתיבה על הופעות ומוזיקה בכלל בה היא אמרה את הדבר המקסים הבא:

Everytime people ask me the day after a gig "so, how was the show?" I can only come up with one of four words: amazing, great, beautiful or exciting. I hate that. I wish it would be easier for me to sum up everything I felt in a gig in a one-liner. Something that might sound like: "They made me feel like I'm Jane and they're Tarazan, rescuing me from the dangers of the jungle. They fucken saved my life."

עכשיו, אחרי שכבר אמרתי כל כך הרבה, אני לא רואה איך אני יכול לנסות את כוחי במינימליזם המודרני הזה. אולי הפוסט הבא יהיה וואן לינר. או הייקו.

My Morning Jacket - Dondante

בתחת שלו

בוטלגים זה דבר מאוד אנאלי. זאת הסיבה שהייתי מצפה מעצמי לאהוב בוטלגים עד מאוד ולהפוך את האיסוף שלהם למטרת חיי (יחד עם להיות אביר ג'דיי). אבל כנראה שלכל רקטום יש את הגבול שלו. בכל אופן, אני עדיין מאוהב בכל הקונספט של הופעות חיות ולכן לא יכולתי שלא להתרשם מ-Live Bootleg, בלוג שנפתח לפני פחות מחודש ומאז לא מפסיק להפציץ בהופעות חיות שגורמות לי לרצות לבכות מאושר.
הבחור שמתחזק אותו הוא מסוג האנשים שבתקופה האנאלית שלהם ניסו לדחוף גיטרות ופסנתרים לעכוז. כמעט כמו Mr Slave. עכשיו ברצינות, הוא צריך לקבל פרס נובל לפיראטים או לפחות איזו צנצנת וזלין על מה שהוא חשף שם עד עכשיו; לא רק שהוא נותן גישה לאוסף מרגש של בוטלגים של ארקטיק מנקיז, מיוז, מוריסי, מטליקה, ועוד המון אחרים (אפילו חאלד לייב בשפרדס בוש!) הכל גם מסודר למופת, עם שמות של כל השירים, תאריכים, האולם ולפעמים אפילו איכות ההקלטה ועד כמה שומעים את הקהל.
יחד עם שיטוט ב-B(oot)log, עוד בלוג בוטלגים כבד שכבר רץ מינואר, יש סיכוי סביר שתחטפו סחרחורת ובחילה קלה מכל מה שקשור לז'אנר. מצד שני, מי יודע עד מתי זה יהיה שם. עדיף להוריד עכשיו מאשר להצטער אחר כך.

אנטישמיות, פופליזם ואוסטרלי אחד דביל

איכשהו, מכל הלהקות שיצאו מאנגליה בניינטיז, Kula Shaker הצליחה להיות אחת מאלה שנשכחו הכי מהר מהתודעה הקולקטיבית. ואני חוזר ואומר: פופוליזם זה חרא.
למרות שרק לאחרונה גיליתי שממש כמו מל גיבסון גם הם הואשמו באנטישמיות, אני לא הולך לזקוף את זה לרעתם. בזכות מל גיבסון קיבלנו את המתנה הנפלאה הזאת ועם קצת מזל, האלבום החדש שלהם יהיה טוב כמו השניים הקודמים, שבעיני היו מהדברים היותר טובים שיצאו מהאי מאז שהביטלס חזרו מהודו. אם הם אנטישמיים, אני יכול להרגיש טוב עם זה שאני לא אשלם עליו?
עד שהם יגמרו להקליט אותו תסתפקו בשני קטעים מ-The Revenge of The King EP שיצא באפריל ובהופעות חיות כיד המלך הנוקם.

Kula Shaker – Diktator of the free world
Kula Shaker – 6 ft. down

ואם כבר במל גיבסון עסקינן, מישהו מהליגה נגד השמצות יהודים השתיל את הטי שירט הקרוע הזה למכירה.
ואם כבר בטי שירטים עסקינן, זה הזמן להזכיר שתחרות ה-CelebriT מתקרבת לקיצה. סוף ספטמבר יהיה המועד האחרון שלכם לשלוח את הפוסט שיכול לשנות את הגרדרובה שלכם לעד. עד עכשיו כמות הפוסטים שנשלחו, שהיו היסטריים ומפתיעים, דרך אגב, מבישה (בוא נאמר שכמות החולצות תספיק לכולם). איפה כל האנשים שכל כך רצו חולצה? נועה? גיאחה? רנן? קדימה, לעסק. זה כל כך קל שאני מתפתה לכתוב בעצמי בשביל שתהיה לי עוד חולצה. ותקליט כמובן.

!?טלי מבננה

בהעדרם המוחלט של דברים חדשים פנה כתבנו בצפון אל העבר בתקווה למצוא קצת נחת. ואם כבר עבר, אז למה להסתפק בעבר קרוב כשאפשר להרחיק?
לפני הכל, אני רוצה לומר שקוקוס הוא דבר נפלא ולא רק שאפשר לפזר אותו על מלאבי, לצבוע אותו בוורוד מזעזע ולקרוא לזה ממתק או לחילופין להשתמש בו כתחליף ביקיני. אפשר גם לכתוב עליו אחלה שירים. יופי, אני שמח שהבהרתי את עמדתי בעניין.
ועכשיו, קבלו את האחד והיחיד, מלך הקליפסו, הארי בלאפונטה (כאן מתבקשים הקוראים לדמיין תשואות רועמות ומחיאות כפיים סוערות).

אוקיי, נחכה רגע. הבעת ה-"הפעם הם נסחפו, למה אני מבזבז זמן על הבלוג הזה" עברה?
מעולה. אפשר להמשיך.

תשימו רגע את הסקפטיות בצד ותנו צ'אנס לבחור מהקאריביים, כי תאמינו או לא, יש לו בכיס חתיכת רפרטואר משובח. מאז תחילת אוגוסט הוא יושב לי חזק בנגן MP3 ואני עדיין לא רואה שום סיבה לשינוי. זאת פשוט מוזיקה טובה שבינתיים עומדת במבחן הלא פשוט של להעלות חיוך על פני כל מי ששומע אותה. כבר יצא לי לראות הד-בנגרס שבדיים נשבים בקסם, גולים איראניים חנוטים בחליפה פוצחים במחול ספונטאני, ציניקנים לונדונים מסירים את הכובע ומודים בקול רם "OK then, coconut it is". ותודו גם אתם, בפעם הבאה שישאלו אותכם מה אתם שומעים, הארי בלאפונטה זו תשובה הרבה יותר מגניבה מאשר עוד ארטיק מאנצ'יז.

Jump in the line
Coconut woman

עכשיו אחרי שהשתכנעתם קדימה לסולסיק ולהתחיל לחפש. קוקונאאאאט!!!!

אוזניים מורעלות

אז כמו שרועי אמר, חזרתי מחופשה (עד כמה שביקור בארץ יכול להיות כזה). ואני מתפרק. זה התחיל בדלקת בשתי האוזניים שאני חושד שנגרמה בשל עודף חשיפה לגלגל"צ בעל כורחי או מכך שהגוף שלי איבד את חסינותו בפני מי הביבים של חוף שרתון. הדרך משם לקריסה טוטאלית של כל המערכות הייתה קצרה.
המפתיע בכל הסיפור שאחרי שבועיים הרחק מהאי ממש שמחתי לחזור. לא שהיה לי רע בפלשתינה, חס ושלום, אבל מסתבר שלונדון נכנסה לי מתחת לעור יותר ממה שחשבתי. זה עלול להשמע מוזר, אבל מה שגרם לי לתובנה בשילינג הזאת הם הריחות; הריח הרענן של העצים והשיחים אחרי הגשם, הריח של האויר הדחוס והחם של הטיוב, הריח הכל כך מגרה של המסעדה המלזית שאני עובר לידה כל יום ואפילו הריח העבש-מתקתק של השטיחים הכבדים בדירה הויקטוריאנית שלי. לא חשבתי ששבועיים יגרמו למשהו כזה.
גם לא חשבתי שבשבועיים שנעדרתי יקרו שני דברים משמחים כל כך מבחינה מוזיקלית באי; הראשון הוא ש-Oi Va Voi נתנו שתי הופעות טיזר לקראת האלבום השלישי שלהם שיצא בקרוב. כולי בהתרגשות לקראתו. אני ממש סקרן לשמוע לאן הם יקחו את המוזיקה שלהם ואני חושב שאו שאני אוהב אותו בכל מאודי או שאני אתאכזב קשות ואתאסלם. אפיקורסי ככל שזה ישמע, אני חושב שהם אחד החיבורים הכי חזקים שלי ליהדות. עד שהאלבום יצא, הם מפנקים במיי ספייס שלהם בקטעים מהאלבום הראשון ו"הנדיר" (ממש כמו זיעה באוגוסט) וגם קטע מצויין בהופעה חיה עם KT Tunstall

Oi Va Voi – Refugee, Live Shepard’s Bush :: Video (שימו לב לקהל הבריטי האנטישמי שלא סותם את הפה המטונף שלו לשניה)

הדבר השני לא פחות מפתיע. Alpha הוציאו אלבום חדש. למי שלא מכיר, הצמד הזה, אחראי לטריפ הופ הכי מלטף ומרחף שיצא מבריסטול. מוזיקת הלילה טוב האהובה עלי בעולם כולו. בפעם האחרונה שספרתי הם הוציאו שלושה אלבומי אולפן ועוד אלבום רמיקסים. השבוע גיליתי שאני לא יודע לספור. בשנתיים שעברו הם הוסיפו לדיסקוגרפיה אלבום אינסטרומנטלי כפול ואת Without some help החדש, שכולל רמיקסים שלהם ל-Receiver, Coldplay, Massive Attack, Horace Andy ושות', וגם כמה שירים חדשים שלהם בשיתוף פעולה עם כמה שמות רציניים. ואם זה לא מספיק, הם גם מוציאים אלבום אולפן נוסף בסוף השנה. לא נראה לי שהנוכחי שלהם יזכר בתור אלבום מופת, אבל יש שם כמה יציאות בסדר גמור. בכלל, כשמדובר באלפא, אני מאמין באמונה שלמה בביאת הצ'יל אאוט.

Horace Andy – Make my day :: Alpha remix

תמיד יש לי את הפחד הזה שאחרי שאני אחלים מדלקת באוזניים, המוזיקה כבר לא תשמע לי אותו דבר וכל הטעם המוזיקלי שלי יראה פתאום תלוש לחלוטין. מחשבה מבעתת לגמרי. מצד שני, אם זה יקרה, אני יכול להיות סוג של קוטנר. מחשבה מבעתת לא פחות. אני הולך לשים טיפות אוזניים.

ספי ריבלין

הפרסומת הזאת לנייקי רצה כעת בשבדיה. כל כך פשוט, כל כך יפה. כראוי לג'אנקי של פרסומות, אני מוצא את עצמי יוצא מסרט טוב וחושב בעיקר על הפרסומת הזאת שראיתי לפני הסרט. הייתי כל כך בטוח שפסקול הפרסומת הוא מתוך האלבום של חביבתי סול סֶפִּי שבאתי הביתה וישר כתבתי פוסט. מה מתברר בסוף? שום קשר בין נייקי והגברת סֶפִּי. אבל לא נורא, זה בכל זאת תירוץ טוב לכתוב עליה. כאן קרה דבר מוזר: כתבתי פוסט, ואז נזכרתי שכבר פרסמתי פוסט על סֶפִּי. אז מחקתי כמה חלקים ורציתי לקשר לפוסט שכבר פורסם, אבל אז גיליתי שמעולם לא כתבתי על סול סֶפִּי. כשטענתי בעבר שאני דביל זה היה אמיתי לגמרי. ונכון.
אז ככה, אני לא ממש חזק בביוגרפיות ובכל מקרה כל מי שבאמת רוצה יכול למצוא את המידע הנחוץ בקלות, אבל מה שכן, סֶפִּי מככבת אצלי חזק בפלייליסט של השבועיים האחרונים. אחרי תקופת דגירה במחשכי ההארד דרייב היא פתאום פרצה לה החוצה, ממש כמו הסתיו השבדי. אולי היא פשוט עושה מוזיקה של סתיו. נכון, קצת פופית, אבל לא יותר מדי. יש שם משהו מאוד נכון במינונים, בלחנים ובביצוע. וכשהכל מרגיש נכון אנחנו מרוצים.
כאן אפשר לשמוע כמה שירים ויש גם וידאו נאיבי ומקסים.

נ.ב.
לשימחתכם הרבה החצי המשקיען של הבלוג חזר מחופשה, ככה שיש תיקווה לפוסטים עם תוכן של ממש.

עוד נ.ב.
נכון שלכתוב "נ.ב." זה הכי עקום בעולם? מזה פה, עוד מעט גם נלקק בולים. בושה וחרפה.

Rock bottom

שנה - דמיקולוגרפיה

אם נשים בצד אוננות וחוג טיסנאות אני לא מצליח להזכר מה עוד עשיתי מתוך בחירה במשך יותר משנה. מחר, מונוקרייב יתווסף כפריט לרשימה המצומצמת והאיכותית הזאת.
אני מוצא את זה נדיר באופן מיוחד בפרט בשל העובדה שעד למונוקרייב לא כתבתי יותר משתי שורות ברצף שגם הן מעולם לא זכו אפילו להעלם במגירה. אם נוסיף לזה את קהל הקוראים שצמח לאט לאט אני יכול בקלות להגיד שלא באמת ציפיתי לדבר שכזה. איזה כיף לי.
אבל חלאס עם אוננות עצמית (כשאני נהיה רגשן יוצאים לי נאומי בר מצווה), מה שבאמת רציתי להגיד הוא שלרגל המאורע החלטנו לעשות צעד פילנטרופי-פופוליסטי ולהכריז על פתיחת תחרות ה Celebri-T;
המשימה שלכם, אם תסכימו לקבל אותה, תהיה לכתוב פוסט מוזיקלי בלשון האושיה האהובה עליכם. זה יכול להיות שמעון פרס כותב על האלבום המזרח-תיכון-חדש של הג'ירפות , או צ'יצ'ולינה כותבת על הפסקול של "נחשים על המטוס". בתמורה לזה, שלושת הפוסטים הכי שווים יתנוססו בבלוגנו המפואר והכותבים המהוללים יזכו בחיי נצח וגם בחולצה ותקליט של מונוקרייב. אם יהיו יותר משלושה שנאהב באמת, יש אפילו סיכוי שנחלק יותר.
הו הו, כמה גברי וקשוח/נשית וסקסית תרגיש/י בפעם הבאה שתכנס/י לריף ראף אוחז תקליט נדיר ולבוש בחולצה הזאת:

אנשים יקרים, זוהי לא בדיחה, תושיבו את עצמכם ותתחילו לכתוב. ולעידוד, תזכרו – אם אני יכול לכתוב, כל אחד יכול לכתוב (אפילו את, עטר!). את הפוסטים תשלחו לכאן, רצוי עד סוף ספטמבר.
ההשתתפות בהגרלה אסורה על עובדי מונוקרייב, בני משפחותיהם, זהויות בדויות של בועז פדידה וגם כל מיני חברים קמצנים ועצלנים שגם ככה יקבלו חולצה.

שנה - בוראטיזם

לרגל חגיגות הבערך שנה לבלוג החלטתי שהפעם אין מוסיקה ואין המלצות. הפעם אני מרעיף על קהל הקוראים העצום מתבונתי כי רבה. או במילים אחרות, פילוסופיה בקיפ.
אז הנה סיפור, וכל מילה אמת: יום שבת אחה"צ, אני עומד בתחנת אוטובוס בסְטוּרֵה-פְּלַאן, הכיכר הפוֹשית של סטוקהולם. מזג אויר נעים של סוף הקיץ, אוירה שבדית רגועה ובלונדינית. התחנה עמוסה באנשים, ואם זה היה בארץ אחרת שכולנו מכירים כבר הייתי נילחץ כי זה קלאסי לפיגוע, אבל פה זה שבדיה, מה פיגוע, מקסימום הפגנה נגד צנזורה על אתרי אינטרנט באנגולה בהשתתפות 22 אנשים (שזה בעצם רק 6 תימהונים שהכריחו את הילדים שלהם לבוא, כחלק מהכשרתם לתימהונים לעתיד).
לתחנה מגיעות שתי בחורות. סליחה, בחורות זה אנדרסטייטמנט. מדובר בשדרוג של כל הקונספט של "בחורה". פאר הבריאה, הקרם של הקרם של שבדיה שזה גם ככה הקצפת של שאר העולם, המותג הבינלאומי מספר 1 מכל הנוגע לבחורות יפות. רק כדי להבהיר עד כמה הן היו מושלמות, כשאיזה פריס הילטון הולכת למקצה שיפוצים במיליון דולר זה מה שהיא מבקשת, אבל לעולם לא תקבל כי זה, בניגוד למה שקונים בכסף, אמיתי. בלונד טבעי וזוהר, עור שזוף ומושלם, עיניים כחולות כמו בתצוגת תכלית של פוטושופ. והן שתיהן לבושות מדהים, שזה אולי לא הישג גדול, כי עם תחת וציצים כאלה כל סמרטוט שהן יילבשו ייראה מיליון דולר. ובכל זאת, לנגד עיני מתנוססים לא רק מפגן עוצמה של הגנום האנושי הקורץ אלי משניים מהמחשופים המושלמים מאז המצאת המחשוף, אלא גם שואו של טוב טעם סקנדינבי בבחירת כל פריט ופריט שנראו כאילו הם מודים לרוח הגדולה, לאודין ולזאוס על כך שמתוך 6 מיליארד אנשים הם זכו להילבש על ידי שתי אלה (וזה שבכלל הצלחתי להסיר את עיני מהציצים-תחת המקפצים ומצחקקים בשבדית שוטפת ולשים לב לבגדים זה עניין שההסברים היחידים ההולמים אותו הם: 1. אני סובל מכשל חמור ביכולת הריכוז; 2. אני דביל).
Anyway, האוטובוס מגיע וכולם מסתדרים בתור אלגנטי וסבלני כל כך שזה נראה כמו ההפך המושלם של תל-אביב, ביזארו-תל-אביב. ונוס ואפרודיטה מצטרפות גם הן לתור ואני חושב, לאן הגענו, שאלים צריכים לנסוע בתחבורה ציבורית יחד עם בני התמותה. אכן ימים קשים. ברגע הזה אחת האלילות קולטת שיש עוד כמה שניות עד שהתור יתחיל לזוז, והיא מחליטה לנצל את הזמן לכיחכוך עדין בגרונה הענוג: ממש שם, בין כל האנשים, מטר ממני, היא מביאה אותה ב"חחחחחחחחחתת" רועם ומורידה סמחטה ענקית וסמיכה על המדרכה.
מוסר השכל: החיים זה לעולם לא רק שחור ולבן, וגם במה שנראה כמו סקארלט ג'והנסון תמיד עלולה להתחבא גם קצת מרגול. או כמו שאמר הומר סימפסון, It’s always the one you least expect.
הוא גם אמר "No matter how good you are and how hard you try, there will always be about a million people better than you” אבל זה סיפור אחר.

יאללה, שנסחוב עוד שנה, ואולי אפילו נשתפר קצת.