סתו

Swedish fall is the blues. But it’s good blues. It’s a sad feeling, but yet somewhat satisfying. It’s a feeling of calmness on the verge of melancholy, but not crossing to that darker side. It’s a feeling of being utterly alone but finding comfort in that. It’s a feeling of closing in and letting go, but acceptance and relief being a part of it. In the middle of dying and withering there’s hope and preparation, first for hibernation, then for rebirth. Fall, and later winter, is a time of rest, of calm, of slowly seeing the time pass and enjoy watching it. A time of charging for next spring, of cherishing the memories of summer spent, of rejoicing in slowing down and letting go. A time to be happy, but a different kind of happy.

חדי העין שבינכם שמו לב שלא אני כתבתי את הטקסט היפה הזה. ממתי אני כותב ככה, כזה יפה ונוגה? את הטקסט כתבה הויקינגית הפרטית שלי, שגם הרכיבה את הפלייליסט המשובח שיושב פה מצד ימין. כולי תקווה שכמו אימפריה טובה גם היא עוד תכה שנית.
ובחזרה לחדי העין, הם גם בודאי הבחינו שממש באותו צד ימין יושב לו נגן קטן ומאכלס את אותו פלייליסט משובח. הנגן יעודכן מדי כמה ימים בפלייליסט חדש ואתם מוזמנים להשתתף בחגיגה. כדי שיהיה מעניין החוק היחיד הוא שהשירים חייבים להתאגד סביב נושא כלשהו. יאללה, לא להתעצל, מייל קטן והסתדרתם.