בשביל דברים כאלה בעצם רנן היה פה #2

את ראש השנה החלטתי לחגוג בדרך היחידה שאני יודע לחגוג – הופעה. בכלל כבר חודש לא ראיתי כלום ונהיה לי יבש באוזן. אז את הגפילטע פיש החליף צ'יפס & פיש ואת התפוח בדבש החליפו פרינגלס בבירה. אוכל חגיגי.
שעה לפני תחילת ההופעה של My Morning Jacket. מהיציע באסטוריה, הרחבה למטה נראית שוממת לגמרי. התחלתי להרגיש קצת לא נעים בשביל הלהקה, ולקלל בלב את תושבי האי. למה לעזאזל אתם מתעקשים לקדש רק את המוזיקה המקומית? תוציאו כבר את האף מהבית שחי שלכם, פור דה קווין סייק. לשמחתי הרבה, עד ש-MMJ עלו לנגן, הבריטים זלגו אט אט פנימה, רעשנים כתמיד, עד שגדשו את האולם במלואו.
אני כבר לא לגמרי זוכר למה, אבל ציפיתי להופעה רגועה יחסית, כזאת שמהנהנים בה בראש בכיף, מחזיקים את הבירה ביד ומתמסרים לידיה המלטפות של המוזיקה. אקורד הפתיחה העיר אותי מהפנטזיה היישר לתוך מציאות של שדה קרב מוזיקלי שבה כולי אחוז צמרמורת. בלי צחוק.
אם פעם כתבתי שמשהו בהופעות חיות גורם לי להרגיש לא נוח בגלל שמשהו שגדול מסך חלקיו מתפרק מול עיני לרכיביו, המקרה הזה היה הפוך לחלוטין. MMJ היו יחידה אורגנית אחת שלמה ובלתי ניתנת להפרדה. לא משנה על מי הסתכלתי, המתופף, הגיטריסט או הבסיסט, שמעתי את הלהקה כולה, אחידה, מגובשת ופועמת ביקום משל עצמה. כמו להקת דגים שמסתחררת סביב עצמה ויוצרת משהו חדש שהוא לחלוטין לא דג.
כשהם מנגנים, הם כל כך into it עד שלפעמים נראה שהקהל, המקום והשעה חסרי כל רלוונטיות. כאילו הם ברצף נגינה מתמשך שהתחיל לפני ההופעה וימשיך הרבה אחריה. הם רק במקרה עברו פה על הבמה לזמן מה ולאנשים סביב הייתה הזכות לצפות בהם בעודם חולפים על פניהם. זה לא נראה לרגע כמו להקה שמנסה להוכיח את עצמה או לספק את הסחורה למעריצים שלה אלא כמו טקס אקסטטי דתי שמכניס אותך לאינסטנט-טראנס. ממש כמו להכניס אצבע לשטקר בבית כנסת.
MMJ נתנו שעתיים רצופות של הופעה עם הפסקה של 5 דקות. בין כל שיר לשיר יש הפוגה באורך מצמוץ שנראית יותר מהכל כמו מכונית פורמולה 1 שנכנסת לפיט סטופ; הבק ליינר נכנס בריצה לבמה מחליף לג'יימס גיטרה בעוד המתופף מתחיל את השיר הבא.
לא היה רגע אחד שג'יימס וארבעת שעועיות הפלא שלו לא קפצו על הבמה, רצו מצד לצד ונתנו את אחת מהופעת הרוק הכי טובות שראיתי בחיי. הווליום במגברים שלהם היה מכוון על-11, והסאונד היה אקסטרה מכוסח. רק דבר אחד נשאר טהור ויפה בצורה שלא שתאמן – הקול של ג'יימס, אחד הקולות הזכים והמרתקים שבקעו מאמריקה בשנים האחרונות.
אפילו okonokos האלבום הכפול שלהם בהופעה שיוצא מחרתיים (ודלף מזמן) לא יכול היה להכין אותי לחוויה הזאת. אם אתם רוצים לקבל תחושה קרובה יותר למציאות, תנסו להצמיד זוג רמקולי Bose גדולים וכבדים לכל אחת מהאזניים שלכם ולנגן את אלבום ההופעה תוך כדי שאתם רצים בסוואנה אפריקאית ואחריכם עדר באפלו שועט במנוסה מלהקת אריות רעבה.
בהופעה הזאת גם היה לי את העונג להכיר את אנג'י, דרום אפריקאית שסובלת מתגובה קיצונית לשפע המוזיקלי המוגזם של לונדון. בארבעת החודשים שהיא פה היא הולכת כמעט כל יום להופעה, לרוב גם של להקות שהיא לא ממש מכירה, והפכה לגיגולוגית שלי (שבוע הבא אנחנו נפגשים בהופעה של Adem). בשיחה מרתקת שהייתה לי איתה לפני ההופעה עלה הנושא של כתיבה על הופעות ומוזיקה בכלל בה היא אמרה את הדבר המקסים הבא:

Everytime people ask me the day after a gig "so, how was the show?" I can only come up with one of four words: amazing, great, beautiful or exciting. I hate that. I wish it would be easier for me to sum up everything I felt in a gig in a one-liner. Something that might sound like: "They made me feel like I'm Jane and they're Tarazan, rescuing me from the dangers of the jungle. They fucken saved my life."

עכשיו, אחרי שכבר אמרתי כל כך הרבה, אני לא רואה איך אני יכול לנסות את כוחי במינימליזם המודרני הזה. אולי הפוסט הבא יהיה וואן לינר. או הייקו.

My Morning Jacket - Dondante