Monday, May 26, 2008

דודו זר בחשיכה

אני בפיגור. לא מספיק לכתוב את כל מה שהייתי רוצה לכתוב בקצב שראוי שאכתוב. דברים אחרים מעסיקים אותי בימים טרופים אלו. השעות האחרונות של הלילה כבר לא מוקדשות לכתיבה. הידיים אמנם מקלידות, אך לא מילים הראויות למאכל אדם. הראש עמוס לעייפה והעיניים מדממות אל מול המסך לרקע הזריחה המוקדמת שמביאה את האור, אך לא את השמש, אל העיר האפורה. אינסומניה מרצון.
אני מנסה להרגע, לעצום עיניים ולהתרכז בנשימה, אולי הלילה אצליח להרדם. אך בעודי שרוע על גבי בחשיכה, אני מתמלא חרדות משל ניסיתי לחצות כביש סואן בעיניים מכוסות. אני שוב מתייאש, קם ומנסה לארגן את מחשבותיי. אם ארשום הכל בנקודות אולי אצליח להשקיט את הרוחות ולהשיב את חיי למסלולם.
בשעות האלה שבין מציאות להזיה, בין צלילות לטירוף, רק מוזיקה מסויימת מאוד מצליחה לארח לי לחברה; פולק בלוזי עם ניצוץ של שגעון. מלודיות תמימות שמוגשות במקצב מעורר, כמעט אגרסיבי ושועטות קדימה בלי להותיר לי רגע דל. רצועות ארוכות, זועקות שנשמעות כמו שופר נפשי. בסופן עיניי מתחילות להעצם, הגוף קורס. לעיתים, כך גיליתי, אפיסת כוחות היא הרגיעה היחידה.

The Dodos – Paint the Rust
The Dodos – God

Wednesday, May 21, 2008

דיאלוג בהשאלה

- תגיד מה נסגר עם הפוסטים על ההופעות?
- מה? לא אהבת את הפוסט על גונזלס?
- אה, היו יותר טובים וחוץ מזה קצת נמאס
- הייתי חייב לחלוק את זה עם מישהו, אתה יודע...
- נראה לי שמיצינו את הקטע, אז אתה הולך למיליון הופעות והחיים שלך דבש. מה יוצא לי מזה?
- שמע, בן אדם נותן את הנשמה שלו על הרחבה, ערב אחרי ערב ולך לא אכפת. אתה חתיכת טינופת, אמרו לך את זה פעם?
- בואנה, תזהר ממני, הא?
- לא, ברצינות, אתה לא מעריך כלום אתה.
- הא?
- על Jam for Bread סיפרתי לך?
- אתה מתחיל שוב?
- אני מניח שאתה לא רוצה שיר של Lou Rhodes בביצוע חי מההופעה?
- אה...
- ומה עם Balkan Beat Box, על ההופעה שלהם סיפרתי?
- אולי רק עשר-עשרים פעמים, לא יותר
- אני מבין. אז לא יעניין אותך אלבום רמיקסים חדש ושיר חדש?
- ואללה? חדש ל-BBB? יכול לעבוד
- ואת הסיפור על ה-Vampire Weekend והבחורה שהקיאה באמצע ההופעה שמעת, נכון?
- בן אדם, אתה מגעיל
- מגעיל, מגעיל אבל תגיד שאתה לא מת לשני שירים חדשים של ערפדי הסופ"ש?
- חדשים, חדשים? או איזה קאבר של גלי עטרי?
- דנדשים
- תעמיס
- מבטיח שתקרא את כל הפוסטים שלי על ההופעות?
- נשבע באמא שלך
- כפרה עליה
- כל השיחה הזאת, מוכרת לי מאיפשהו
- כן, נו, אתה מכיר אותי, אני ממחזר את הטובים ביותר
- לא מפתיע אותי בכלל
- יש לך עוד משהו חשוב להגיד?
- מה תביא לי מההופעה הבאה?
- ככה אני אוהב אותך...

Lou Rhodes – Treat Her Gently :: Live at Jam for Bread
Balkan Beat Box - Ramallah - Tel Aviv
Vampire Weekend – White Sky :: Live at ABC Glasgow > flac
Vampire Weekend – Little Giant :: Live at ABC Glasgow > flac

Monday, May 19, 2008

אתה ראשון, יא גונזו

כשתקציב ההופעות של מונוקרייב ל-2008 הוא הגבוה שהיה אי פעם, ההנהלה לא מותירה לי ברירה אלא ללכת לעוד ועוד הופעות. אבל לא תשמעו אותי מתלונן, פוגרום זה פוגרום. כמובן שאחסוך מכם את הסיפורים על כל אחת ואחת מההופעות האלה, אבל יש אחת, שכמעט חודש אחרי, עדיין מהדהדת וטומנת בחובה סיפור שחייב להגיע לאוזניכם. אם הכותרת של הפוסט עוד לא עזרה לכם לנחש, היה זה צ'ילי גונזלס שהאפיל על הופעות של Vampire Weekend ואפילו על Balkan Beat Box, אלופי הבמה הבלתי מעורערים.
על האלבום החדש של גונזלס קראתי בפעם הראשונה אצל פופטארט ואחרי האזנה אחת לשיר החדש לא הצלחתי להבין לעזאזל לאן הוא הולך ואף העלתי תהייה שמא עכשיו, אחרי שהיה ראפר וגם גירסה מודרנית לאריק סאטי, הוא רוצה להיות רנדי ניומן החדש. אבל זה היה אחרי האזנה אחת. ואז הגיע האלבום החדש. למרות שלא הצלחתי להבין את הכיוון של גונזלס לא הצלחתי להתכחש לעובדה שכל השירים באלבום נדבקו אלי כמו צואת עטלפים למכונית בשדרות רוטשילד ולא די בזה, גם גרמו לי לחייך ככסיל בכל פעם שהאזנתי להם. גדול כוחו של הצ'ילי ואין להתנגד לו. כשראיתי שגונזלס מגיע העירה, לא חשבתי פעמיים וקניתי כרטיסים כשבליבי כמיהה אמיתית לשמוע אותו מנגן כמה שיותר מסולו פיאנו האהוב כל כך.
מכאן ואילך, כל מה שהתרחש בהופעה היה אוסף של אירועים בלתי אפשריים אחד אחרי השני – הזייה, בדיחה, קברט, טירוף מוחלט – שהשאיר אותי ואת שאר הקהל המומים, מאוהבים, קרועים מצחוק ומכוסים בזיעת גונזו. כשגונזו ולהקתו, The Together Ensamble, עלו לבמה לבושים בחולצות לבנות מפוספסות, שלייקס ועניבות כתומות תואמות היה זה רמז מטרים לכך שמשהו חריג עומד להתרחש פה. זה התחיל כמו כל הופעה אחרת, להקה מנגנת שיר. ואחריו גונזלס עוצר ושואל "is there anyone here who doesn't like me? Because if there is, it usually takes about 4 songs and then you like me like all the others, so lets skip that and agree that you ALL just love me, right?". ואז בא עוד שיר. ואז דממה, האורות כבים וספוט נדלק על גונזלס שמביט לחלל האויר ולפתע נשמעות מחשבותיו בוקעות מהרמקולים: "Was that good? Do they still love the Gonzo? I don't know... Look at that guy's face. He doesn't seem too happy... Nah, he is just ugly. It WAS good. They DO love me. I AM great!" וכך נדד הספוט בין כל אחד ואחד מחברי ההרכב הביזארי ומחשבותיהם ההזויות נשמעו גם הן.
וכך זה המשיך, אחרי שיר נוסף גונזלס ירד לקהל והתחיל לטייל בעודו שואל אנשים אם הם מכירים את השיר הבא שהוא עומד לשיר ונוזף בהם כשעונים בשלילה "Can’t you be more polite and just lie?!". לבסוף הוא הגיע למישהו שענה בחיוב ואז גונזלס תחב את המיקרופון לידיו ופקד עליו לשיר. הבחור לא איבד עשתונות והתחיל לשיר בקול יפהפה חצי מהבית הראשון יחד עם הלהקה עד שלגונזלס נמאס. הוא חטף את המיקרופון מידיו, דחף את הבחור וצעק עליו: "This is MY show! No one gets to enjoy the attention but me. Now fuck off!". אחרי שהשיר הזה הסתיים, גונזלס התחיל לגעור בלהקתו על כך שהם נגנים גרועים שמביכים אותו וגורמים לו להראות רע, ואיך המתופף מעיז להוריד את העניבה שהיא חלק מהתלבושת שלהם בעוד גונזו משלם עליה בדיוק כמו שהוא משלם להם את משכורותיהם. הלהקה, נעלבת ופגועה מחליטה למרוד ויורדת מהבמה כשברקע גונזו צורח על כולם שהם מפוטרים ושהוא לא זקוק להם בכלל. ואז, כמתבקש, הוא חוזר לבמה ומנגן שני קטעים מסולו פיאנו. הייל גונזו.
לפני שהוא מתחיל לנגן את Shameless Eyes הוא שואל את הקהל אם הם זוכרים מי שרה את השיר הזה איתו במקור. הקהל עונה במקהלה אחידה: Feist! וגונזלס משיב מיד, מלא בעצמו: "Exactly, I MADE her, and don't you forget that because I can make her dissapear like that".
ובין לבין קטעי הקישור המבויימים לעילא ומצחיקים עד דמעות, גונזו מתקשר עם הקהל ומזכיר להם שפעם הוא היה רזה ומגניב והופיע על עטיפות של מגזינים נחשבים ושלא יעיזו לשכוח את זה. הוא מנער את שיערו המזיע על השורות הראשונות, יורק לכל עבר בלי אבחנה, מקלל ואפילו בועט במעריץ שיכור מדי שצועק באמצע שירים ומיד אח"כ מסביר לקהל שזה חלק מהמופע ואין סיבה לבהלה (כמובן, שזה ל-א היה חלק מהמופע). בין יריקה לקללה, הוא מקפיד להוציא מסרק לסדר את שערו מפעם לפעם, שהרי בכל זאת מדובר במקצוען.
ואם כל זה לא מספיק, בהדרן גונזו וחבורתו המופלאה מבצעים קאבר ל-Easy lover של פיל קולינס. ואט דה פאק? לא היה אחד בקהל שלא רקד או צחק או שניהם. כשסיים את הביצוע הפסיכוטי לשיר הוא שוב פנה לקהל ושאל: "Do you like this song? Yes? No? It’s a shitty song, why do you like it? And why do you pretend to be enjoying so much, I just don't get you"
רק בהופעה הבנתי בפעם הראשונה את גדולתם של שירי הראפ של גונזו, למרות שהצהרתי יותר מפעם אחת שמעולם לא גיליתי בהם עניין, מסתבר שהכרתי את רובם מבלי בכלל לדעת. מה שהיה נפלא בהופעה, מעבר להיותה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי בחיי, היא העובדה שהמוזיקה השונה כל כך שלו מכל השנים נשמעה כאילו יצאה כולה מאותו האלבום. ואז נפל האסימון – גונזלס הוא גאון. לא משנה אם זה בראפ, בפסנתר קלאסי או באוירה צ'יזית ונוסטלגית של שנות ה-70 המלודיות שהוא מייצר פשוט כובשות. וכשמוסיפים להן בן אדם מבריק, ציני אבל גם רגיש מתקבל המוצר הסופי והמוטרף של צ'ילי גונזלס. בעיני, הוא סוג של גיבור על, עם כוחות מיוחדים, שעוד לא החליט אם הוא רוצה להיות טוב, רע או מכוער. בינתיים הוא מחליף את הגלימה והמסיכה מדי פעם, אבל לא את השם.
יש אומנים שהייתי רוצה להיות חבר שלהם (אדמ, נטאשה חאן וכו') אבל בפעם הראשונה, הרגשתי שיותר מהכל, הייתי רוצה שגונזלס יהיה אחי הגדול והמאגניב, שילמד אותי איך עושים כל מיני דברים שרק אחים גדולים יודעים לעשות. הנה לכם רגע השפיות היחיד מאותה ההופעה אל מול אחד מרגעי הטירוף המוחלטים (סאונד נורא אבל שווה רק בשביל לקלוט את הוייבס של הגונזו).




Thursday, May 15, 2008

שובו של הקרייבפלייר

הכל אני צריך לעשות פה לבד, כבר הבנתי את זה מזמן. פה זה בלוג של קוראים שקטים, אנונימיים, לא מגיבים, לא רוצים לעשות פלייליסט, רק תן לי תן לי תן לי. אז הנה, קחו (ותהנו, כן?).
הפעם אלו כל מיני קאברים שמזמן רציתי לחלוק ולא הצלחתי למצוא תירוץ מספיק טוב. אבל אז נזכרתי שבעצם - כן, זה הבלוג של האבא שלי ואני לא צריך תירוצים (תודה, אבא!). איטס גוד טו בי דה קינג.

Josh Rouse – Chloe Dancer :: קאבר מפתיע לחלוטין לשיר של Mother Love Bone שיכול לגרום לי לבכות בלי לדעת למה. כמה חבל שהשיר לא ממשיך ל-Crown of Thorns. אם במקרה פסחתם על האלבום הזה בשנות התשעים, מומלץ לבקר אותו גם היום, אחד האלבומים המשמעותיים שיצאו מסיאטל.

Adem – Hotel Lounge :: גירסת כיסוי ל-dEUS מהאלבום החדש של אדמ, Takes, שכולו קאברים לאומנים שהשפיעו עליו בין השנים 1991-2001. עוד לא האזנתי מספיק לאלבום בשביל לכתוב עליו משהו במלואו אבל נראה ששוב אדמ הצליח ליצור משהו אישי לחלוטין, אפילו אם החומרים הם לא שלו. איש מיוחד.

Portastatic – And I Was a Boy From School :: לא הצלחתי לעצור את עצמי מלמחזר את השיר הזה שוב אחרי שהופיע פה לפני שנה-שנתיים. כל פעם מפתיע אותי איך שזה עובד באקוסטי.

Get Cape. Wear Cape. Fly – D.A.N.C.E. :: קאבר אקוסטי ל-Justice שבאופן נדיר כמעט ומתעלה על המקור. מעניין אם אפשר לעשות קאבר אקוסטי ל-Stress

Kraak & Smaak – A Man of Constant Sorrow :: כל קאבר לשיר קאנטרי חייב להיות מוצלח לא? בפרט אם עושים ממנו צ'יל אאוט. הקטע הזה לקוח מתוך האלבום המצויין של הצמד ההולנדי (אני תוהה, האם זהו טרנד פלמי של צמדים עם שמות מגוכחים? האחרונים היו C-Mon & Kipski ועכשיו אלה) שיצא השנה ויש בו כל טוב למכביר.

Ojos de Brujo – Get Up Stand Up :: כל דבר שההרכב הזה נוגע בו הופך לאושר. כמו המלך מידאס רק עם חמון במקום זהב. המחאה של בוב מארלי מעולם לא נשמעה שמחה יותר מאשר בגירסה הפלמנקית של המכשפים.

Midival Punditz – Four Sticks :: הרכב טרנס מדלהי עושה קאבר ללד זפלין? אפשר לבטל את האיחוד הבא, נמצא תחליף הולם, תודה לאל (ביחרו את האחד שאתם מחבבים ביותר).

Foo Fighters – Baker Street :: עוד שיר יפהפה מהילדות שזוכה לטיפול עדין על ידי דייב גרוהל וחבורתו. איזה כיף שעוד מישהו אוהב את השיר הזה. מאז שאני פה יוצא לי לזמזם אותו בראש (לזמזם בראש? אני בטוח שזה לא בעברית) כמעט בכל יום, כשאני נתקל בתחנת האנדרגראונד בעלת אותו השם.

Pearl Jam – Love Reign Over Me :: אחרי שכמעט ונפרדתי מהם כידידים, אדי וודר יצא עם אלבום פסקול סולו קורע לב ופרל ג'ם עשו את הקאבר הנפלא הזה ל-The Who עבור סרט נפלא באותו השם. בין רגע מצאתי את עצמי מרגיש כמו אז בגיל 14 כש-Alive בקע בפעם הראשונה מהרדיו סינגל קסט בחדר שלי. התעלות.

ולכל האושר הזה אפשר להאזין בנגן למעלה, אם החלודה לא תמנע ממנו לתפקד, או להוריד אליכם.

Saturday, May 10, 2008

מסאג' בשקיעה

כבר חמישה ימים רצופים השמש זורחת בשמיים, בוקר אחר בוקר. כבר חמישה ימים רצופים שאני מתהלך בחולצה קצרה. חמישה ימים. ברצף. קשה להסביר עד כמה המאורע הזה נדיר באי האפור. תוסיפו לזה את העובדה שהשמש שוקעת קצת לפני 9 בערב ותקבלו את הסיבה שבעטיה נעדרתי מדפים אלו בימים האחרונים. באופן מסויים, זה גם מלחיץ, כי לפי התאוריה שלי בכל שנה יש מספר סופי של ימי שמש בממלכה, ואם כולם מתבזבזים במאי לא ישארו מספיק ליולי-אוגוסט. הפיאסקו של שנה שעברה בו הייתי אסיר בביתי בחודשי הקיץ עד שנאלצתי להמלט לסטוקהולם (סטוקהולם!) בשביל מנת השמש שלי עדיין מהדהד בראשי.
אז אם זה בסדר מבחינתכם, אני מתכוון לחזור לשמש, להזין את עורי החוור במעט קרינת UV, לאכול את ארוחת הצהריים שלי על שמיכת פיקה בפארק הקרוב לביתי ולהעמיד פנים לרגע שאני חי במקום בו ילדי הגן צובעים את השמיים בכחול בציורים ולא באפור (סיפור אמיתי וכואב). כשאשוב, אני מבטיח סיפורים מרטיטים על ההופעה של גונזלס (לא חוזה, השני) ושל עוד כמה חוליגנים.
ודבר אחרון לסיום – בעוד בלוגים אחרים מחלקים לכם אלבומים בחינם, מונוקרייב לא נשארים חייבים; אחרי הכרטיסים להופעות ב-IndigO2 שחולקו בהתראה קצרה מדי לפני שבועיים הפעם מדובר בפנינה אמיתית – כרטיס חינם להופעה הראשונה אי פעם והיחידה של Sunset Rubdown בלונדון ב- Luminaire ביום חמישי ה-22.5. ההופעה, מיותר לציין, sold out מזמן וכרטיסים אי אפשר להשיג אפילו ב-eBay. רק במונוקרייב. פנקו את עצמכם.

Trolle & Siebenhaar – Sweet Dogs
Kenneth Bager – Fragment Eight (בעיקר בזכות הוידאו הכל כך משמח הזה)

Tuesday, May 06, 2008

Guess who's back?

Seems like I needed a long time away from here, say three months in New Zealand and Australia, to get my ass to write something again. And travel blogs don't count, they are just something you have to do.

Relevant conclusions:
1. The only music to ever get to New Zealand is Jack Johnson's. Seriously.
2. The only music to ever get to Australia is Red Hot Chili Peppers.
Maybe I got it wrong, but really, seriously, those are the only things you hear around there. It's like being stuck in a semi-utopian-all-too-pleasant melodic nightmare. Put something else, put Britney, anything, please!
My alternative was the 1322 songs I managed to stuff into my beloved Nano. And as much as it sounds, no matter how much I tried to choose those albums with care I got bored very quickly. It's actually then that you realize who your true friends are. Mine, apparently, were the unexpected Regina Spektor (I really didn't see that one coming), Portishead's perfect and timeless debut, Rage Against The Machine (I don't even know why, it just works every time), one big Bob Marley and an even bigger Johnny Cash. You can always count on the classics.
On my way home, which passed through London, Shachar took a look at the album list in my beloved Nano and said: "Dude, you're stuck in 2006!"
Just for the protocol, I had a few 2007's, though none made it to the best friends club. I must be getting old.
In London, however, things started to look different. Sure, flying 9 hours from Sydney to Hong Kong, then 13 hours to London, 5 to Tel Aviv and finally 5 back to London,  and all within 10 days - that kinda thing makes things look different (mostly faded and blurry. No recommended)
But there's another thing. There are friends that you can count on to fill you in on all the best things that happened when you were away. The first sounds that came out of the stereo when I arrived in London on a Tuesday night were these. Our tastes may have grown a bit apart during over the years but you can still lay a good one, buddy. He is telling me where have you been? It's the hottest thing around these days, you wouldn't believe the hype. And I'm thinking, it's really great to not know anything about that hype, to have your true impression, an unspoilt honest experience. Free from any media build-up, any brainwash, anything. You just hear sounds and you think what you think, and that's it. You don't get any "Pitchfork 8.9" preface to the music.*
I like it.
I also like The Do, The Black Keys and... oh yeah, P3. Love it. It's good to be back.

The Do - Unissasi Laulelet (WTF, what is that language? Bulgaro-Norwegian?)

* Having said that, I'd still like you to read what we write, but that's different 'cause that's We.

Thursday, May 01, 2008

תשע שנים

אני כבר לא משוכנע אם אני מכיר אותך יותר שנים חי או מת. כאילו זה באמת משנה. אני זוכר כמה אז, המחשבה שבעוד שנים תהפוך לזכרון חוור מהעבר תיסכלה אותי וגרמה לשנוא את העתיד על שלא התכוון לכלול אותך בתוכו. זה אף פעם לא קרה, אתה יודע. אני חי אותך, את העדרך. עדיין תוהה אם אי פעם אצליח להשלים עם החוסר הזה, אם העצב הבלתי פוסק, שאני לא מכיר אותי בלעדיו, יתפוגג מתישהו.
הלב שלי ממשיך להחסיר פעימה בכל פעם שאני רואה מישהו שמזכיר לי אותך. אני מוצא עצמי בוהה באנשים זרים, גומע בשקיקה כל תו פנים ודומע בשקט מבפנים. אני חולם עליך בלילות. כמעט תמיד אתה חוזר. מסתבר שאף פעם לא נהרגת, פשוט היית חייב להעדר ועכשיו חזרת לפתע. אם יש חלום אחד שהייתי רוצה שיתגשם.
פעם בשנה, סמוך ליום ההולדת שלך או ליום מותך, אני צופה ב-The Thin Red Line. מעין הרגל מוזר כזה שמפתחים אנשים עם חור בלב. בפעם הראשונה שצפיתי בסרט כל אחד מהחיילים לבש את הפנים שלך. גם באחרות. אתה כמו שיר שלא סיימתי לשמוע ונשאר תקוע לי בראש, מתנגן בלי הפסקה.

Melanesian Choirs - God Yu Tekkem Laef Blong Mi :: Chants from the Thin Red Line