Monday, July 14, 2008

אפגן ביט בוקס

אף פעם לא דמיינתי מקום בו אני אהיה רקדן הסלסה/רומבה המוצלח ביותר. אולי גני ילדים (טרום חובה, כשעוד אין להם שליטה טובה בגוף) או בית לוינשטיין. אתמול בערב, בעל כורחי, מצאתי עצמי במקום שכזה, מרגיש קצת יותר מודע לעצמי מהרגיל (בדרך כלל, אין לי שום מודעות עצמית כשאני רוקד, גם כשאני דורך על הסובבים אותי. אתם הסליחה).
לא תכננתי דבר, אבל ברגע האחרון, בחרתי לצאת את גבולות ביתי אחרי הסתגרות של שבוע בשביל לבחון אם אכן מה שמספרים על העולם בחוץ נכון. זה התחיל בארוחה ב-Afghan Kitchen. מעודי לא אכלתי אוכל אפגני קודם לכן. אם לסכם, מדובר באוכל מוכר מארצות אחרות מתובל בתבלינים חריפים שגורמים אפילו למישהו כמוני, שינק סחוג משדי אימו, להזיע מהציפורניים. אבל ההפתעה האמיתית באה בדמות הפסקול במסעדת הפועלים הקולית הזאת. בין כל הסלין דיון והאיזי ליסטינינג פתאום צצה לה נעימת הפתיחה של סיינפלד, כאילו מדובר בשיר של ממש. בעוד אני ויקירתי בכינו מצחוק, שאר הסועדים לא הבינו על מה כל המהומה. כשמאוחר יותר התנגנה גם נעימת הפתיחה של בלוז לכחולי המדים (בגרסה הארוכה ביותר הידועה לאדם), תהינו אם הנעימות של כל הסדרות בארה"ב מבוססות על שירי עם אפגניים נושנים.
כשהתרשמתי לטובה מהשפע הבין תרבותי שיש מחוץ לביתי ההומוגני, בחרתי להמשיך במסע בין הארצות וללכת להופעה של Los de Abajo (שכבר היו פה פעם מזמן מזמן). בדמיוני, ראיתי את עצמי רוקד בין מקסיקניות צעירות במכנסונים קצרים הצמודים לישבנים בולטים. כמו תמיד בחיי האירוניים, המציאות חשבה אחרת. נראה שהיחצ"ן של ההופעה חילק את הפליירים בעיקר לאנגליות שהחופשה המועדפת עליהן היא על שפת בריכה בספינת תענוגות מלוקקת שלוקחת אותן בסיבובים באוקיינוס כלשהו. המקסיקניות היחידות שהיו שם, נראו כמו הצ'ולות הבוליביאניות שישבו לידי באוטובוס לפני אי אילו שנים והתעקשו לאכול את האורז והעוף, שהביאו איתן בשקית ניילון מחוררת, בידיהן ומיד אחר כך לנגב אותן בשמלותיהן האותנטיות.
אחרי בירה שכשלה בלהקל על הלשון החרוכה שלי, Los de Abajo עלו לבמה. הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא להקת La quenta por favor. למי שלא מכיר, זהו שם חיבה ללהקות המציקות שנכנסות למסעדות תיירים בדרום אמריקה, לבושות במיטב מחלפות האינקה, ומנגנות בפעם האינספור את El condor pasa. השם הוטבע על ידי יקירתי שבכל פעם שראתה להקה שכזאת צועדת דרך דלתות המסעדה שאכלה בה, מיהרה לצעוק למלצר 'לה קוונטה פור פבור!' (לא צריך להבין ספרדית בשביל להבין מה זה אומר).
אנשים אחרים, אני מדמיין, היו מרימים את הידיים בשלב הזה ופורשים מההופעה רק בשביל למנוע אכזבה רבתי. אבל אני, ששמי האמצעי הוא 'טראש', חייכתי חיוך גדול ואמרתי בלב – Bring it on. מישהו בלוס דה אבחו שמע את תחינתי. אותם לא עניין מי הקהל, והאם האולם חצי ריק. הם עשו את כל הדרך ממקחיקו והם יעשו שמיייייחח. לקהל לקח קצת זמן להפתח ולהתמסר לגרוב הלטיני, אבל הדבקות במטרה של הלהקה לא הותירה לאף אחד ברירה. זה היה קצת כמו להיות בחתונה של מישהו זר, עם הלהקה הכי כיפית שכסף יכול לקנות. 11 איש – הרבה תופים, מלא טרומבונים, סקסופון, חצוצרה, זמר, זמרת, גיטרות – חונטה שלא ניתן להתעלם ממנה ובאה עם מטרה מאוד ברורה: לגרום לך לזוז. המוזיקה שלהם, היא תמצית הפאן הלטיני עם טוויסטים קינקים, כמו ברייקים של מטאל או שיר שבו כולם חבשו לפתע מסיכות לוצ'ה ליברה והמשיכו לנגן כאילו כלום. אבל אלה לא רק הגימיקים שלהם שעובדים, אלה המלודיות שלהם, והאנרגיה שהם מפיקים על הבמה, שיכולה לספק חשמל לכפר קטן. מיותר להגיד שהחיבה שלי אליהם גברה בזכות ההופעה.
באחד מהרגעים הרבים בהם אגרופי חצבו באויר ורגלי רקעו ברצפת העץ פנתה אלי הבחורה שרקדה לידי בספרדית שוטפת ואמרה משפט ארוך שהסתיים ב"בלקן ביט בוקס". הסברתי לה בספרדית השבורה שלי שאני לא באמת ספרדי, זה רק האלטר אגו, סרחיו, שמהתל בדרך כלל באנגלים, הוא זה שבלבל אותה. ואז היא שאלה אותי באנגלית אם אני לא אותו בחור שהיה לפני כמה חודשים ממש כאן, באותו המקום, בהופעה של בלקן ביט בוקס. אני לא יודע מה זה אומר שאנשים מזהים אותי מהופעות קודמות – אני הולך ליותר מדי הופעות? אני גבר מושך שאי אפשר לעמוד בקסמו כשהוא מתנועע? אני זכור לרעה בשל העובדה שאני רומס גברים, נשים וטף בריקודי האלים וחסר הרסן? כנראה שהאחרון. העיקר שקיבלתי ממנה מחמאה על הטעם המוזיקלי שלי ולגימה מהבירה שלה. מצידי, שבפעם הבאה תבוא עם פלטפורמות וקסדה.
באופן בלתי נמנע, עד סוף ההופעה לא נשאר אחד על הרחבה שלא רקד, כולל אישה עצומה עם שיער לבן ארוך ומקל הליכה שהונף באויר משל היה דגל מקסיקו (שניים כאלה גם התנופפו אי שם). ריקודי שורות ספונטניים וחסרי חן שכאלה לא נראו מאז הקרנבל באג'ודה. וכך, בנענועי אגן והנפת ידיים לאויר, הזעתי את כל החריף האפגני החוצה, להנאת הקהל.
כשהסתיימה ההופעה, הקהל המאולף התחיל לנהור החוצה, במקום לדרוש את ההדרן כפי שנהוג. לוס דה אבחו לא חיכו לתרועות, אלא יצאו החוצה, היישר אל רחבת הריקודים והמשיכו אל הדרן פרוע, שנראה כמו חגיגות האליפות של הפועל גואדלחרה, עד שאחרון האנשים היה מותש ואמר 'היה לי די'.
כשחזרתי הביתה, חיכה לי הפוסט הקשה של רועי על ההופעה של קאט פאוואר. כל מה שהצלחתי לחשוב הוא – הופעה טובה מתחילה בתוכי (או שמא אלה התבלינים האפגניים?). כשסיימתי לקרוא את הפוסט, כיביתי את המחשב והטחתי אותו אל הקיר. שד אוחז בחברי הטוב וגורם לו לכתוב דברי שטנה נוראיים. לא אתן לו להשתלט גם עלי.

Los de Abajo – War For Peace
Los de Abajo – La Fuga

1 comments:

martzianno said...

אוכל אפגני ומוסיקה מכסיקנית - זה חיבור כל כך מתבקש שזה מדהים שלא ניסו את זה קודם! או שאולי ניסו ואתה היחיד ששרד... צריך לבדוק יכול להיות שאתה בעצם נס רפואי!