שיר שחלמתי על פראג

פוסט אורח של שירי ותומר, הלא הם המסריחונים:

1. Tom Waits הוא הזמר האהוב על שנינו. אנו משתעשעים בדימיון כבר שנים, לראות אותו יום אחד כשיהיה לנו כסף. לעשות איזה quicky ברגע שנדע שהוא מופיע, לא משנה לאן.
המציאות: אין לנו כסף. אנחנו סטודנטים עניים וטום ווייטס שיצא לסיבוב ההופעות Glitter and Doom, החליט לא להופיע בלונדון (הלכה התוכנית המקורית: להתנחל אצל שחר...)
תומר, שאמר שהוא מוכן להוציא כל סכום על ההופעה, לא הפסיק להזכיר לי שאין לנו גרוש על התחת בעוד אני בודקת מחירים של כרטיסי טיסה. בימים הבאים אני משכנעת אותו שניקח הלוואה,
נתחנן להורים, נשכב עם ערבים, חייבים לנסוע. הוא משתכנע. מיד קניתי את הכרטיסים האחרונים שנשארו להופעה בפראג. כעת, אין לנו כסף עוד פחות. חיים מלחם וחמאה בחודשים הקרובים.

2. מצאנו מלון סביר, קנינו כרטיסים בצ'רטר מסריח במחיר מופקע, הכל כדי לטוס להופעה בפראג, לישון לילה ולחזור חזרה הביתה. הטיסה מזוויעה, מסריחה ודחוסה (עם כל הבבונים שנוסעים לקזינו). אנו נוחתים בבוקר קרועים מעייפות.
את הצהרים אנו מבלים בשוטטות ברחבי העיר ללא מטרה. העיר נראית רגועה להפליא, אף אחד כאן לא מתנהג כאילו משהו גדול עומד לקרות הערב. גם בדרך להופעה, אין תכונה מיוחדת. המטרו די דליל, התחנה שבה אנו יורדים לא נראית צפופה יותר. יוצאים מהמטרו ועולים לפני הרחוב. מסביב הכל ירוק. ואדי ענק ומעליו גשר פרוסים מימין, ומשמאל בניין הקונגרסים של פראג מסתכל עלינו. כעת כבר רואים אנשים ממתינים בחוץ. כמה גזלנים מקומיים פתחו דוכנים של merchandise וצועקים בקולי קולות: Tom waits T-shirts.
אין כמעט תור בכניסה. בפנים כבר יש המון צ'כים מחוספסים מעשנים ושותים. כולם נראים חמודים. צעירים ומבוגרים. ההופעה אמורה להתחיל בעוד שעה - נחפש בינתיים משהו לשתות. מיד מצאנו שקיים דוכן בירה בודד בעל שני ברזים, והפלא ופלא! אין תור. אנו מתקרבים לדוכן ופתאום רואים מימיננו נחיל מטורף של אנשים עומדים בתור ארוך ומסודר המתפתל לאורך כל אולם הכניסה. כולם מחכים בתור לבירה, בצורה מופתית וללא תלונות, כאשר יש רק שני אנשים שמשרתים בערך 1000 אנשים. עומדים בתור, השתעשענו בדימיון מה היה קורה אילו זה היה בארץ: שני הבחורים הללו שמכרו בירה היו מתים. והדוכן היה נבזז.
לאחר 45 דקות ופחות 16 שקלים (לשני חצאים! איזה זול!) היינו גם אנחנו עם פילזנר ביד.

3. נכנסנו לאולם ענק, התיישבנו על כורסאות מרופדות ורחבות, עם מקום לרגליים של כ-מטר!. It’s a bit tricky - אנו מתים מעייפות וכל כך נוח כאן. בזמן הפטפוטים (שירי) והניקורים (תומר) הוא עולה לפתע לבמה ללא להקת חימום ונטול גינונים מיותרים.
חמוש בכובע, להקת נגנים ומכונה קטנה המוציאה עשן בכל פעם שהוא רוקע ברגליו - הוא מתחיל לשיר בקולו הצרוד והנמוך. הסאונד מדהים. הווליום מדויק, ממש לא חזק, כזה שנותן לאקוסטיקה של האולם להביא אליך את הקולות באופן טבעי. הוא משחק. עובר מתפקיד אחד לאחר. הוא נראה כמו דמות הזויה מאיזה סרט של דייויד לינץ', כמו מנהל קרקס שהתחרפן. מי שבא להופעה של Tom Waits מצפה בדיוק לזה.
התפאורה מושקעת. התאורה מתחלפת בכל שיר. כשהוא שר את Eyeball kid, כובע שעשוי ממראות קטנות שהוא חובש לראשו מפזר את האור שמוקרן עליו בכל האולם. הכל נראה ומרגיש כמו בפנטזיה. מדי פעם אחרי כשמסתיים שיר, הוא מרים את ידיו כמו מאסטרו כדי לווסת את קצב מחיאות הכפיים של הקהל בפרצוף מוטרף אך ילדותי.
כשהוא יורד לנגן בפסנתר בליווי קונטרבס ושר את Innocent when you dream, הוא ממיס את ליבי (שירי) וגורם לי לגרד בזקן בקשיחות ולמלמל טוב, טוב...(תומר).
הוא שר בעיקר שירים מהאלבום האחרון Orphans, מ-Rain dogs ו-Real gone. בין לבין הוא נותן את הרפרטואר שלו- סיפורים, בדיחות, צעקות משונות והגיגים מטופשים שעולים בראשו. אנחנו מתמוגגים.
הופעה נדירה. מזל שנסענו.

4. אחרי שעתיים זה נגמר. אנחנו בחוץ. באופוריה שלנו, אנחנו קונים מהגזלן פוסטר מטושטש של ההופעה עם שגיאות כתיב ב 15 אירו. מה לא עושים בשביל מזכרת.