הוא יפה וגם חתיך

בחיפוש מתמיד אחרי אפשרויות חדשות ודרכים להתחמק מספינת העבדים, החלטתי לנסות את כוחי בתור מדריך טיולים. אחרי 4 שנים בצופים, כמה קשה כבר יכול להיות לקחת כמה ישראליטוס לטיול הופעות בלונדון הבירה? בפרט כשמונוקרייב משלמים על ההופעות.
הקבוצה הראשונה הייתה "דובוני אכפת לי", שכללה את הגברת פוסטראומטיק וזוגה האדון "super-hardware-size-me", באמת חמודים. אבל מה, בימים שהם באו – בצורת. לא הופעה אחת לרפואה. לקחתי את הצ'אנס והלכתי איתם להופעה אקראית ב-Luminaire, המקום הכי שווה וגו', ויצאתי המדריך הכי גבר בצד הזה של תל אביב.
גם הפעם, החימום התגלה כראוי פלוס פלוס; הראשון לעלות היה Newton Faulkner, ראסטה בוי בריטי חמוד, מהסוג שהייתי מצפה לראות מסביב למדורה על החוף, מעביר ג'וינט ומנגן קאברים לקלאסיקות מודרניות. למעשה שזה בדיוק מה שהוא היה, רק שהעדר החוף והמדורות גרמו לו להפוך לגיטריסט ממש לא רע ופרפורמר כריזמטי לאללה. על בחירת הקאברים עודף הג'וינטים אחראי; זה התחיל עם קאבר לשיר פתיחה של Ice Age (מקורי!) ואחריו ביצוע יפהפה, די מושלם ל-Teardrop של מאסיב אטאק. בשלב כלשהו גם היה קאבר לשיר של בובספוג. תוסיפו לזה כמה שירים לא רעים בכלל שלו (תשמעו את full fat ותגידו לי שלא חשבתם על אליס אין צ'יינס הראשון) וקיבלתם הפתעה הכי כיפית.

Newton Faulkner – Teardrop (סטרימינג)

אחריו בא James Apollo, שנראה כמו מאור כהן, רוקד כמו אלביס פרסלי, נשמע כמו השדרן מכלבי אשמורת ומנגן רוקנרול אמריקאי מזן שכבר לא עושים היום. בהתחלה זה היה נחמד, אני חושב. או שאולי הייתי מהופנט ללוק ג'וני סוויד שלו, אבל אחרי כמה שירים הלכתי לאיבוד. אולי בכל זאת יש סיבה שלא עושים את המוזיקה הזאת יותר.

James Apollo – Three Birds

המתאבנים היו נחמדים, באמת, אבל המנה העיקרית, Paris Motel, הייתה גורמה. חתיכת תזמורת מגוונת המלונאים הפריזאיים - גיטריסט, בסיסט, מתופף, קלידן, ויולה, שני כינורות וקלרינט, והעושר הזה עושה להם רק טוב. נראה כאילו כל אחד מושך לכוון שלו – הבסיסט רוצה לנגן בלהקת רוק, הכנרית רוצה בפילהרמונית – והתוצאה הסופית היא מפגש במקום מצויין באמצע הדרך; פופ-פולקי-קאנטרי נעים וכיפי.
הדבק האמיתי של כל ההרכב הזה הוא הסולנית שלהם, שאוחזת בשיק יונית לוי-י, משאירה שלוליות כריזמה בכל צעד שהיא עושה, שרה בלי טיפת מאמץ בקול נשי יפהפה, וגם מנגנת נפלא בכינור. כלבה. אני שונא אנשים מוכשרים.
הדובונים עשו הכנה רצינית לביקור והקשיבו לפריז מוטל עוד בבית. הם היו כל כך מוכנים עד שהפזמונים דבקו בהם לחלוטין, ולהפתעתה הרבה של הסולנית, הגברת פוסטראומטיק הצטרפה אליה בשירה שוטפת בחלק מהשירים. היא לא נשארה אדישה ומיד הקדישה לזוג שיר. הקרדיט, כמובן, הלך אלי. נו ביזנס לייק שואו ביזנס.

Paris Motel – I Lost My Heart\Philippe Philippe

ויש גם עדות חיה ובלעדית:


יומיים אחרי שקבוצת "דובוני אכפת לי" עזבו, הגיעה קבוצת "המסריחונים". אך אבוי, לא יכולתי לצרף אותם איתי להופעה של הוט צ'יפ. עשיתי מה שכל מדריך אמיתי היה עושה ושלחתי את המסריחונים לבדם להופעה שהייתי הולך בעצמי אלמלא הייתי עסוק – Husky Rescue, כלבי האשמורת הפינדלנדים, בלומינייר. פליינג איט און דה סייף סייד.
לכתוב ביקורת על הופעה שלא הייתי בה זה כבר אפילו מתחת לרמה המוסרית הנחותה שלי. אבל לצטט אחרים אני תמיד מוכן:

"הבסיסט שלהם דפק לוק אבבא הכי סטריאוטיפי עם שיער-שפם-זקן קומפלט" (מסריחון לוי, 31)
"הם נראו שקועים בדכאון חורף קשה" (מסריחונת סטמפלר, 27)
"...מנגנים כאילו החיים שלהם תלויים בזה" (שוב המסריחון לוי, 31)
"Summer Time Cowboy, com’mon…!!! Sing with me" (הסולנית של האסקי רסקיו)
"She is sho fucken shekshy, man" (שיכור מקומי על הסולנית של האסקי רסקיו)

נשמע שהיה שם לא רע בכלל בכלל. גם נראה ככה:


ואם הגעתם עד לכאן, בטח תשמחו לגלות שהאסקי רסקיו מוציאים בקרוב אלבום חדש, Ghost Is Not Real. מתוכו יצא עד עכשיו רק סינגל יפהפה אחד עם וידאו קליפ קריר מלא אפקטים עוצרי נשימה.
אחרי ששתי הקבוצות הלכו התמלאתי ריקנות. הרגשתי כמו שינדלר; "המעיל הזה שאני לובש...יכולתי לקנות להם כרטיסים לעוד הופעה...הסטייק הזה...יכולתי להזמין אותם לעוד סיבוב בירות...". יומיים אחר כך חזרתי לעצמי. נראה לי שאני לא אהיה מדריך. אני איש חלש.