...תקשיבי לי, מיידלע :CelebriT

יואב (ואחותו האנונימית) אברמוביץ' בתפקיד עזר וייצמן על האש שבפנים:

כשאת טסה בגובה 2000 רגל בפייפר שהבריחו אותו בחלקים מצ'כוסלובקיה ואז הדביקו אותו במסטיק, ואז את צוללת עם הפייפר המתפרק שלך לכיוון טור שריון מצרי שעלול להגיע לירושלים הנצורה, אז באותו הרגע מדממת עננים מוחלטת את עוברת בצורה חדה למצב שבו את שומעת את המנוע צורח, ואת הכנפיים משקשקות, ואת הפרופלור מזמר, ואת הרוח שורקת, ואת פגזי הנ"מ מתפוצצים בבאסים עמומים – בום! בום! בום! בום! ואז, מיידלע, ואז, באותו הרגע, את שומעת מסביבך את הצלילים המתוקים ביותר שאוזן בן אנוש עשויה לשמוע מעולם, והכל ב-200 דציבל דרך עור התוף ישר לנשמה. עזבי את עור התוף ואת הנשמה, זה נכנס ישר לקישקעס, ונשאר שם לכל החיים. אבל, מיידלע, חבל שלעולם לא תשמעי את זה. שלא באשמתך את נקבה. מה לעשות, לא אשמתך, ככה אלוהים ברא אותך, נכון? כי בחיל האוויר שאני בניתי אין מקום לא למיידלע ולא לפייגלע – אלא אם כן זה החברות (או בני הזוג) של הטייסים. מצטער, אבל את יודעת איך אומרים: "הטובים לטיס..." ואת השאר את כבר יכולה להשלים לבד.

אבל מה שאת כן יכולה לעשות, אם את רוצה לשמוע צלילים שיכנסו לך ישר לקישקעס, זה ללכת על האלבום החדש "מחתרת דצמבר", של הלהקה האהובה עלי, AFI. מה? מה את אומרת? "Decemberunderground"? אז את מכירה. נו... שככה יהיה לי טוב. גם יפה וגם אופה וגם יודעת אנגלית. לא חשבתי שהצעירים של היום מכירים את הלהקה. ידעתי שאתם מקשיבים לזבל כמו חיפושיות הקצב וצביקה פיק, אבל קצת מוזיקה אמיתית וטובה, קצת AFI? נו, יש עוד תקווה למדינה.

העניין הוא מיידלע, שאי-אז בתחילת שנות תשעים, כש-AFI עוד היו סתם עוד להקת פאנק גותית מקליפורניה, לא הייתי מעז להשוות אותם לצלילים המרטיטים של מטוס קרב. אבל את יודעת איך זה, כשאתה צעיר אתה חושב עם הצ'ופצ'יק, לא עם השכל. אחרי שש מלחמות הצוער הופך להיות אלוף, ואחרי ששה אלבומים שלמים אפילו להקה של זבי חוטם שחושבים שרעש זה מגניב מתחילים לחשוב קצת, למצוא כיוון, ולהוציא תחת ידם יצירת מופת כמו "שירו את הצער", או "Sing the Sorrow", כמו שאומרים באנגלית. זו הייתה יצירה מלאת הוד... מהפך תודעתי ומוזיקלי, שהיכה בסנוורים את כל העולם. ממש מלחמת ששת-הימים של הלהקה. הם נטשו את כיוון חקייני ה"Green Day" שרבים ייחסו להם, ודי בטעות, והלכו לכיוון רוברט סמית' ו"The Cure". בשדה הקרב המוזיקלי השינוי היה אסטרטגי, יותר מטקטי, ועשה להם רק טוב. כמו כשמדינת ישראל מפייפרים רועשים למטוסי סילון שואגים. עכשיו, עם "Decemberunderground", הם המשיכו באותו הכיוון והכניסו קצת סאונד אלקטרוני ואינדסטריאל. מהפך כמו האלבום הקודם זה לא – ומצד שני, אני חייב לציין בסיפוק, הם גם לא צועדים במקום. AFI, בניגוד לכמה אלופים שאי מכיר, לא נלחמים את המלחמות של אתמול, כי הם כל הזמן מחפשים את הקרבות של המחר.

תביני, AFI לא מסוג הטייסים, סליחה – המוזיקאים, שיוצרים אלבומים בשביל לספק את המבקרים, את המפיקים או אפילו את הקהל שלהם. הם יוצרים למען מטרה אחת, ומטרה אחת בלבד. להפיל כמה שיותר מטוסי אויב! לחסל כמה שיותר מיגים! סליחה, נסחפתי. להגיע לאמת המוזיקלית הפנימית שלהם. בינתיים מדובר במסע חיפוש, וכמו בהרבה דברים בחיים, להיות במסע זה אולי מסוכן, אבל זה הרבה יותר מעניין מאשר לדרוך במקום. אבל מה אני מספר לך את זה מיידלע? את בטח תלכי מפה ישר לשמוע את הלהיט החדש של האמריקאי החצוף הזה, אלוויס. נו, עם הנוער של היום, מה כבר אפשר לעשות...

AFI – The Interview