אדממה

יום שבת שעבר הוביל אותי סוף סוף אל The Spitz. היום האחרון של חודש פסטיבל פולק שהיה שם ואת כולו הפסדתי. כמעט את כולו. להופעה של Adem הספקתי להגיע. שניה לפני שאני מתחיל בואו נסכם ש-Adem בעברית זה אדמ, כי אדם יש רק אחד.
אבל רגע לפני אדמ, עוד יש לי משהו להגיד על אחד משני האומנים שפתחו את הערב. הבחור המדובר הוא Aidan Smith. אני מתוודה שלא הכרתי את השם קודם לכן וכששמעתי אותו הייתי בטוח שתהיה לי בשורה על הנקסט בסט טינג. כשהגעתי הביתה גיליתי שמאחורי הבחור עומדים 4 אלבומי אולפן, סו איטס נבר מינד.
המוזיקה של מר סמית הזכירה לי מעט את אנדרו בירד בגרסה המזייפת, שזו חתיכת מחמאה וגם משפט מחייב מצידי. יש לו מין סוג של קול כזה שאו שאתה נתפס אליו מהשניה הראשונה או שאתה לא מבין מה רוצים ממך. אני נמנה עם המחנה הראשון. למרות שיש אלמנטים פולקיים במה שהוא עושה, יש גם אלמנטים פופיים וג'אזיים ברורים, עם מגוון כלים מרשים ומרתק, כך שלא ממש ברור לי איך הוא הגיע להיות חלק בפסטיבל פולק. יהיה לי קצת קשה לתת טייטלים או לתאר במילים את המוזיקה שלו ואדמ עוד מחכה אז תאלצו להסתפק בטעימה

Aidan Smith – Early as the trees

ואז עלה אדמ. לא בדיוק מה שחשבתי. איכשהו שוב התערבבו לי דמיון ומציאות. האומן המקסים והמרגש הזה נראה כמו החבר החנון שלך, שתמיד שרץ בסינמטק והיה תמיד מוצא השפעות טריפואיות בסרטי בורקס ספרדיים ולא מצליח לעצור את עצמו מלדבר עליהן שעות. אני לא יודע למה, אבל לי היה בראש אימג' של בחור רגיש ושובה שכזה שגורם לבחורות כמו גם לבחורים להנמס וליפול שבי ברגע שהוא פותח את פיו. מעין ג'ימס בלאנט בלי הבאט פלאג.
לפני שאני חוטף מבול של יריקות מלוות בהאשמות על היותי שטחי, חשוב לי להבהיר שאין לי ציפייה אמיתית שכל האומנים יהיו יפים כמו המוזיקה שלהם או לפחוץ יפים כמוני. ועדיין, ממש כמו במקרה האנה האקלברג, הוא פשוט ממש לא מזכיר את המוזיקה שלו. אולי כדאי שמעכשיו אני אציץ בתמונות לפני ההופעה כדי שמקרים כאלה לא ישנו.
אבל אם להיות כנה, כל זה ממש לא משנה. זה הרי רושם ראשוני ושטחי ואת אדמ, גם אם לא הייתי מזהה ברחוב, אני מכיר כבר לא מעט זמן. והוא נפלא בדיוק כמו שהוא. על הבמה הוא מחוספס, אמיתי, ערום. חי. הכריזמה וההנאה שלו פורצת החוצה עוד באקורד הראשון. והוא נשמע מעולה.
קצת קשה להסביר את מה שהרגשתי בהופעה. מוזר בעיקר, אבל מוזר טוב. השירים שאני מכיר וכל כך אוהב הפכו שוב לאישיים. הכאב שבהם הוא כבר לא הפרשנות האינטימית שלך לכאב שבשירים של אדמ אלא הכאב שלו עצמו. הוא עומד על הבמה במוחצנות נעימה ושר על מערכות היחסים השבורות שלו, על הגעגועים לבית שלו ועוד הרבה דברים אחרים שלשיוכם אין ספק – של אדמ.
זה לא שהמוזיקה איבדה את ההשפעה שלה אלא שהנוכחות שלו הצליחה באופן מיסתורי לשנות את אופן החיבור לשירים מסימפטי לאמפתי. מימד נוסף שנחשף בפני שלא מונע על ידי הרגשות שמתעוררים אצלי, אלא חיבור ישיר ללב של אדמ. לרגעים הרגשתי שאני יכול לחוות הכל דרך העיניים שלו, לחוש את כל מה שעבר עליו כשהוא כתב כל שיר ושיר. אכן מוזר.
וללא שום קשר, שמחתי לשמוע שהוא הופיע עם Vetiver באיזה מיני סיבוב ונורא התלהב מהם. בדיוק הדברים האלה מביאים חיבורים שגם אם תנסה לא תצליח ליצור שידוך מוצלח יותר. ולא פחות מעניין, אדמ המליץ בחום על ההופעה של ליסה ג'רמנו ב-Luminaire, אם מישהו מחפש איזו הופעה מושלמת, וסיפר כמה היא השפיעה על המוזיקה שלו וכו'.
בדרכי החוצה עצרתי להחליף איתו כמה מילים. לא יודע למה, נורא התחשק לי פתאום. הוא עמד שם בצד מסכן כזה, חמוד, עם שקית של קרח על אחת האצבעות שנפצעה בתאונת עבודה מצערת (לנגן בטמבורין וקסילופון באותה היד? מה חשבת שיקרה?). אני חושב שרציתי להגיד לו משהו כמו: "אני מבין" או אולי פשוט "תודה", אבל איכשהו אמרתי: "הייתה יופי של הופעה. ממש נפלאה. אני מקווה שאתה מתכנן להגיע לישראל מתישהו. יש לא מעט אנשים שמחכים לך שם".
שיט. באמת אמרתי את זה עכשיו? ואט דה פאק?! רוח החג נכנסה בי? או אולי רוחו של מני פאר? שישו הצלוב יעזור לי. מה שחשוב הוא שאדמ אמר שהוא ממש ישמח להגיע. אז יש לכם למה לצפות.
וכמובן, כדרכי בקודש ובחו"ל הבאתי איתי מצלמה בעיקר בשביל לפנק אותכם במתנת החג הבאה: