עשה את שלו

לא יודע מה הצית בי את התובנה הזאת, אבל אני שמח שהיא כאן. מדובר בשחורים – כושים, ניגרוז, חצילים – קראו להם איך שאתם רוצים, אתם יודעים שאתם אוהבים אותם. ובכן, במהלך השנים, הקולנוע האמריקני תמיד דאג לאמץ לעצמו עוד ועוד גיבורים שחורים בין אם לסרטי פעולה, דרמות או קומדיות, לכל ז'אנר היה את ההומיז שלו. אם נבחן את השחקנים השחורים של היום נגלה את התופעה שהדירה שינה מעיני – אין דור חדש של שחורים. בואו נבדוק אם אני טועה פה – סמואל ג'קסון, אדי מרפי, דנזל וושינגטון, וסלי סנייפס, כריס טאקר, כריס רוק, ויל סמית' – האם מישהו מהם לא איתנו עוד מהניינטיז? מצליחים לחשוב על מישהו שהתגלה בחמש השנים האחרונות? בעשור האחרון? טרייסי מורגן (א.ק.א טרייסי ג'ורדן) הוא אולי היחיד שעולה לי בראש אבל הדמות שלו ב- 30 Rock מסמלת בדיוק את מה שאני מדבר עליו – מותו של הכוכב השחור.
אז ישבתי וחשבתי, פעולה שאני לא מרבה לעשות (על אף העובדה שאני אחד האנשים המבריקים ביותר שיצא לי לפגוש), מה יכולות להיות הסיבות לתופעה הזאת? שאלה קשה. יש לי כמה תאוריות לתופעה הזאת, חלקן כלכליות – השחורים לא כח צרכני מספיק חזק בשביל שהוליווד תחפש את הכוכב השחור הבא, חלקן חברתיות – הפוליטיקלי קורקט מת מזמן וכבר אין צורך באפליה ואחרות פוליטיות – עכשיו שהאזרח מס' 1 הוא brother, מי צריך כוכבי קולנוע שיהיו השראה לילדינו?
אבל כל אלה לא מעניינות אותי. אני רוצה את הניגרו הבא שלי. ואני משוכנע שכמוני עוד רבבות אנשים יושבים צמאים ומחכים לביאתו של המשיח השחור. ובכן, קצתי בלשבת ולהמתין. לא עוד. אני רוצה להציע מועמד לתפקיד – תומר יוסף. אמנם לא מאפריקה במקור אבל הגיע הזמן לרענון של המושג 'שחור'.
הספיקה לי האזנה אחת לאלבום החדש של Balkan Beat Box בשביל לקבוע סופית שהאדון יוסף הוא חתיכת נכס שלא יסולא בג'חנון. זה היה באחד מהבקרים המועטים האלה בהם אני צריך לצאת מהבית בכדי לעשות את עבודתי. עוד מוקדם בבוקר, הגוף מתפקד אבל הראש עדין ישן. חשבתי לתת צ'אנס לבלקנים להסיר את קורי השינה מעיני ולחלץ את עצמותי. אם להיות כנה, חשבתי שאתאכזב מהאלבום ומהר מאוד אחליף אותו באחר שיעזור לי לשקוע חזרה בנמנום בזרועות האנדרגראונד המקרקש. אם לרגע חששתי שמא לא יהיה לבלקן ביט בוקס מה עוד לומר, היה די בחצי אלבום בשביל להבין שאני ספקן טיפש. בלקן? יש. אבל יש גם דאב, רגאיי, היפ הופ, מקצבים ערבים, אפריקאיים וחי נפשי – תימניים. ממש במחצית האלבום, הגוף שלי היה טעון באנרגיה ששלחה אותי לטפס במדרגות הנעות הארוכות ביקום אל מול הפרצופים המשתהים של אנשים שלא מבינים מה עובר על הבחור הנמרץ בבוקר טרוף זה. 48 שניות אח"כ תומר יוסף צועק "יאללה!!!" ברקע כשהסקסופונים והחצוצרות נותנים לי רוח גבית. הלבנטיני הרדום שבתוכי פרץ החוצה בצחוק פרוע והטיפוס במדרגות הפך לריצה קלה.
השותף הרדום לכתיבה פה כבר, שלא מוצא את עולמו במוזיקה חדשה, היה דווקא זה ששלח לי את האלבום. "כל מה שתומר יוסף נוגע בו הופך זהב" הוא אמר. אני רק מקווה שיום אחד נראה אותו משחק באיזה סרט Blaxploitation לצידו של סמואל ל. ג'קסון. שמישהו כבר יפתח קבוצה בפייסבוק לזה, שמעתי שרק ככה דברים קורים היום, לא?

Balkan Beat Box – My Baby
Balkan Beat Box – War Again

יבוא כריש יכרש כרש כרש

אני הולך במורד הרחוב שיוצא מביתי, דוחף ביד אחת עגלת תינוק וביד השניה מקליד הודעה בנייד במיומנות של אב שלמד שאפשר לעשות הכל ביד אחת כשלפתע אני מרגיש שהעגלה נתקעת קלות במשהו. אני מרים את הראש והוא עומד מולי. גם א-ת-ה שכן שלי? חשבתי לעצמי. זה משאיר את בוי ג'ורג' הרבה מאחור, או לפחות בעיניהם של אחדים. ואז שמתי לב שגם אשתו שם ואפילו מחזיקה בידיה את הכלב המטופש שלהם. זה נראה בדיוק ככה, ממש באותו מקום, רק בכוון ההפוך של הרחוב:

"תזיז את הפאקן עגלה 'שך מהפאקן דרך שלי יו פאקן קאנט!"
"תגיד, אפס, אתה לא הבכיין הזה מהלהקת בנים המעפנה הזאת?"
"תזיז את הפאקן עגלה שלך לפני שאתה מקבל פאקן טיפול מנצ'סטרי לפאקן פנים שלך."
"על חולון שמעת? עם סקיני ג'ינס כאלה לא היית מגיע לכיתה ח'. ומה קרה לשיער שלך? תן, תן לעבור. הבן שלי ממהר לאיזו פגישה עם בובה של קוף."
"אני אגיד לך בפאקן פעם הפאקן אחרונה, תזיז את העגלה או שאני קורא לאח שלי ואנחנו נזיין אותך ואת הבן השמ..."

האח הטיפש לבית גלאגר לא סיים את המשפט. הייתה זאת יקירתי ששברה לו את האף בנגיחה. ואח"כ גם לאישתו ולכלב, למען שלום בית, אפליה מתקנת וסימטריה. "איזה מן אבא מחורבן אתה, ככה אתה מרשה שידברו על הבן שלך?" אמרה הלביאה בעוד היא מלקקת את כפות ידיה (פעולה מוזרה בהתחשב בכך שהיא כרגע השתמשה בראשה כדי לנגוח אבל למדתי על בשרי שאין להתווכח עם לביאות). "השכונה הזאת מתדרדרת, אנחנו חייבים לעבור מפה. יש פה סלבס כמו פטריות אחרי שפשפת." זרקתי לעברה בעודנו חולפים על פניהם המדממות ומשחילים עוד איזו בעיטה קטנה בראש לכל אחד כדי להרגיע את התסכול שבמחשבה על מעבר דירה נוסף.

הלוואי והייתי גר ליד Joe Gideon & the Shark. גדעון ואחותו, ויוה, נשמעים לי כמו שכנים נחמדים. וחוצמזה, כל מי שחבר של ארצ'י ברונסון אאוטפיט לא יכול להיות שכן רע. קצת קשה לי להשלים שהם במקור מבירמינגהם. למעשה, קשה בכלל להבין שהם לא מעיירה נידחת איפשהו באחת ממדינות המרכז עד דרום ארה"ב.
בלוז-פאנק-אמריקנה, אם אפשר בכלל לומר את שלושת אלה באותה נשימה, הם גרעין המוזיקה של ג'ו גדעון ואחותו הכרישה. אבל זאת השירה של גדעון שעושה לי את זה. המוזיקה בהרבה מהשירים היא רק תפאורה לסיפורים המעוותים מלאי האבחנות שרוקם לנו גדעון, משפט אחרי משפט, בדקלום מלא דרמה שהופך לזעקות שבורות בקול פוצע. העולם שהם בוראים מרגיש כמו אחד שאחים בונים לעצמם בשביל לברוח ממציאות רקובה למקום דימיוני משותף רק להם. במקרה הזה, העולם שיצרו כנראה מופרע לא פחות מזה שממנו ברחו ועם זאת קוסם לי הרבה יותר מאשר נווה המדבר השחון שיצרו זוג אחים אחר. פאקן קאנטס.

Joe Gideon & the Shark – DOL
Joe Gideon & the Shark – True Nature

האריה, המכשפה וארון הבגדים

רק כשעברתי לדירה הנוכחית שלי קוננה בי התחושה שלא מדובר במקריות אלא חייב להיות מעורב פה כח חזק הרבה יותר; מאז שחר נעוריי ארון הבגדים שלי היה קטן מלהכיל את כל מלבושיי. אם בעיני רוחכם עולה הגרדרובה של פאריס הילטון מנסה להדחס אל תוך שידה קטנטנה, טעות בידכם. אני אדם צנוע עם מעט בגדים שבאופן קבע תורם את הבגדים הישנים לצדקה בכל פעם שקונה חדשים. אז איך אפשר להסביר שגם כשאני קונה ארון חדש, גדול יותר מקודמו עדיין אין מקום למעט מחלצותיי? תעלומה אפופת מסתורין.
בשיחתי האחרונה עם אימי היקרה הזכרתי כבדרך אגב את עניין הארון. דממה עלתה מהצד השני של קו הטלפון.

"אמא? הכל בסדר?"
"כן, פשוט חשבתי שעם עד היום הנושא לא עלה הוא כבר לא יעלה."
"על מה את מדברת?"
"אולי כדאי שתשב."
"אנחנו עדין מדברים על הארון, כן?"
"כן. שמע, לא רציתי לספר לך את זה אבל כשהיית קטן מאוד הייתה לנו שכנה נוראית..."
"יותר נוראית מהכלבה שגרה מעלינו וגררה רהיטים כל שבת בבוקר?"
"קשה להשוות אבל משהו בשכנה שאני מדברת עליה, היה הרבה יותר מטריד. היא הייתה זקנה, אך חסרת גיל, אף לא אחד מהשכנים ידע מאיזה מוצא היא ואם הייתה לא משפחה היא לא הייתה בנמצא."
"אמא, זה היא נשמעת כמו חצי מהשכונה שלנו והחצי הטוב אם יותר לי לציין."
"לא, אתה לא מבין. היא הייתה מרושעת, משהו בנוכחות שלה היה מאיים. בכל מקרה, יום אחד שכשיחקת בחצר, הצלחת באופן שלא ברור לאף אחד עד היום לשבור פסל אבן מפחיד של אריה שעמד תמיד על גרם המדרגות שלה. כמו תמיד, ניסית גם הפעם לצאת מהסיטואציה בלחייך לכל מי שעומד סביבך. זה לא עבד על השכנה. היא הייתה נסערת והחיוכים שלך לא ריצו אותה. ואז, העיניים שלה, שתמיד נראו מלאות רוע, רשפו בצבע צהוב, השיער שלה הזדקר, היא מלמלה כמה מילים בשפה שמעודי לא שמעתי והניפה את ידה לעברך כאילו זורקת חפץ בלתי נראה לכוונך. אבל משהו השתבש. הברק שנשלח לעברך ניתז מהמצח שלך, פגע בה והיא נעלמה. על המצח שלך נותרה רק צלקת בצורה של קולב."
"אמא, את בטוחה שאת לא מבלבלת בין הילדות שלי להארי פוטר?"
"אריה פוטר? זה הפרסי שהיה איתך ביסודי לא? מה עם אבא שלו באמת? לא היה לו סרטן? מסכן..."
"אמא, שניה רגע, תתרכזי בסיפור."
"איזה סיפור?"
"נו, האריה... המכשפה... נו, ארון הבגדים..."
"אוי, איך שאתה אהבת את הסיפורים של נארניה! זוכר שהייתי מקריאה לך את זה לפני השינה?"
"אמא!!! מה עם הכישוף שהטילה עלי השכנה הכלבה?"
"מי? זאת שגררה את הרהיטים? נבלה. כל שבת בבוקר, לא משנה כמה ביקשנו."
"לא חשוב, אמא. אני אשלים את הסיפור לבד."
"קר אצלכם עכשיו, לא? להכין לך משהו לאכול?"
"לילה טוב, אמא."

וכך גיליתי שמוטלת עלי קללה. בשיחת טלפון. רק הידיעה עצמה מילאה אותי בדחף עצום לרוץ לאיקאה ולקנות כל ארון אפשרי רק בשביל לבדוק עם הכישוף באמת קיים. איזה יאוש.
למען האמת, יש אחד ששמעתי עליו, שניצח מכשפה. אפילו יש להקה על שמו. Esben and the Witch היא אחת מהלהקות הנדירות האלה שצצות משום מקום וגורמות לך להרגיש כאילו הם היו פה תמיד, הרי לא יכול להיות באמת שהם להקה חדשה, נכון? קצת כמו כישוף. אסבן והמכשפה נופלים בקלות לקטגוריה הרחבה של להקות ארטיסטיות שברייטון היא הבית הטבעי שלהם בממלכה. כשהמוזיקה שלהם מתנגנת הלילה יורד, הטמפרטורה צונחת לאפס, והזאבים מייללים ביער הקרוב לביתכם. כל צליל מלא בדרמה ורווי כשפים. אם Bat for Lashes היא המכשפה הטובה, Esben and the Witch הם המכשפה הדכאונית, רגע לפני שהיא בוחרת באופל. אני קצת מפחד מהם, במובן החיובי של המילה. כמו ילד שבוחן את האומץ שלו, למרות שבמקרה הזה כל מה שנדרש הוא ללחוץ על כפתור והם נעלמים. אבל למה שארצה לגרום לדבר הנפלא הזה להעלם?

Esben and the Witch – Marching Song
Esben and the Witch – About This Peninsula

אלוף העולם

אני לא יודע איפה אני הייתי שזה קרה, אבל ביולי האחרון נשבר שיא גינס לנגינה רצופה בפסנתר: 27 שעות, 3 דקות ו-44 שניות. בימים כסדרם, שיאים שכאלה מעניינים אותי כמו תוצאות הצ'מפיונס ליג אבל כשאחד האנשים שאת ישבנם אני הכי מעריץ בעולם, צ'ילי גונזלס, הוא זה שאחראי לשיא החדש אני חייב לעצור ולהבין מה קורה פה.
הביוגרפיה של האיש הזה היא מהמופלאות והמצחיקות ואחת שאתם באמת חייבים לקרוא. אם לתמצת לאלה מכם שלא מכירים אותו, גונזלס הוא גאון מחונן שמתהלך על פני כדור הארץ ומתוך שעמום מנסה לגרום לכולם, מרמי המעלה ועד פשוטי העם להעריץ ולשנוא אותו במידה שווה. הוא ראפר, מפיק-על ופסנתרן מבריק בעת ובעונה אחת. הוא בז להמונים ושואב מהם את הכח שלו. פאשיסט מוזיקלי אמיתי. הוא גם אחד האנשים הכי מצחיקים שיצא לי לשמוע בחיי. שילוב מופלא של וודי אלן וג'רי סיינפלד. וכמובן, גם הוא יהודון.
ההופעה הראשונה שלו שראיתי מתברגת לחמישייה הפותחת של הופעות בכל הזמנים. ההופעה השניה הייתה במסגרת Piano Talk Show, בו הוא מתארח פעם בשבוע במועדון במשך חודש וכל פעם עם אורחים אחרים (ביניהם ג'ארויס קוקר לדוגמא). כשיצאתי ממנה עם עם דמעות של צחוק בעיניים כעסתי על עצמי שלא ראיתי את שאר ההופעות בסדרה. לכתוב על ההופעה הזאת היה קצת קשה כי אין מילה ורגע אחד שאפשר להשמיט ממה שקרה על הבמה ומחוצה לה (כולל אופרה לא גמורה בארבעה חלקים על החיים של גונזלס שנפתחת בתוך רחם אימו, ממשיכה בסבא שלו שמת בהתקף לב כששומע את נכדו הגאון מבצע את ווגנר בעיבוד ג'אז וכו'). אם למישהו מכם זה רלוונטי, החודש הוא מופיע עם הסדרה הזאת בניו יורק ומארח את סיה בין היתר. ככה נראה הפרומו לסדרה הקודמת:

אבל בוא נחזור שניה לגינס. כשגונזלס בוחר לעשות משהו כזה, הוא עושה אותו גונזו סטייל – ברגע אחד הוא מחליט לנגן עם כיסוי עיניים (שטיק ישן שלו), ברגע אחר הוא בוחר לקבל גילוח מקצועי בתער בעודו מנגן. אבל מה שיצא לנו מהאירוע המכונן הזה, מעבר לשבירת השיא הם ארבעה אלבומים, כולם הקלטות חיות מתוך המרתון המוטרף הזה. לצערי, עדין לא השגתי את האלבום ולכן לא אוכל לחלוק אבל תרשו לי לספר שאחד מהם כולו קאברים צ'יזיים שלו ללהיטי אייטיז (הו מאמא!).
ואם לא די בזה, גונזו החליט לעטות על עצמו רק עוד זהות אחת ודי – The Superproducer, האיש שציל את תעשיית המוזיקה הגוססת. בכל אחד מהסרטונים הוא נפגש עם אמן צרפתי אחר ומפיק לו שיר, גונזו-סטייל. המשחק מבויים כמובן ומוזיקלית אין מחורבן מהמפגשים הללו, אבל גונזו קורע אותי מצחוק.

שירי ילדותו

אז יצא שאני מגדל את הבן שלי באנגליה. לא משהו שהכה בי בוקר בהיר אחד (בעיקר בגלל שכמעט ואין כאלה פה) אבל לא על הכל אפשר לחשוב מראש. וכך, יום אחד, מצאתי עצמי עוצר ושואל – איזה שירים אשיר לו?
למי שלא מבין את הסוגיה לעומקה, הרשו לי לתת רקע קצר. לא מדובר באיזה מוזיקה להשמיע לו כשיגיע לגיל בוגר (שהרי לזה יש תוכנית מאוד מוקפדת מגיל 3 ועד 18 ואם עד אז הוא לא מביא הביתה גראמי הוא מגורש לאלתר) ואני גם לא מדבר על כל טרנד הבייבי-נירוונה שאמור להוות פסקול נהדר לזעקות טרום השינה בחודשים הראשונים. בשלב מסויים בחייו של העולל, מגיע היום בו להמציא מילים אקראיות לשירים האהובים עליך כבר מתחיל לא לעבוד. מעתה צריך שירים שיחזרו על עצמם, שיוכל לזהות ולהכיר ואולי אפילו שירים עם אלמנט משחקי.
אז מה לשיר לו? שירי ילדות בעברית? מה עשה האומלל הקטן הזה שהוא צריך לגדול על מסורת של שירים שמחוץ לכתלי הבית הזה ישמעו כמו קריאה לג'יהאד? חכו רגע לפני שאתם רוגמים אותי באבנים וקוראים לי נפולת של נמושות או יודונאץ מסריח (למרות שאני שניהם). חשבתי על זה רבות ואם זכרוני אינו בוגד בי (יש לפחות מישהי אחת שתגיד שהוא לא עושה דבר מלבד לבגוד בי) אימי האהובה לא שרה לי מעודי שירי ילדות תימנים ("במעגל נסחוגה") וגם אבי היקר לא שר לי שירי ילדות פולניים ("לסוודר שלי שלוש שכבות") אז למה לעזאזל אני צריך לשיר לבן היקר שלי על אוטו ירוק שמביא לחברה מסחרית שאת שמה נשמיט ביצים וחלב? או שפן לא גדול עם בעיית זכרון? או על טיולים ביערות בחיפושים אחרי קוקית? לא די שכמעט כל אחד מהשירים האלה הוא פלגיאט של שיר בשפה אחרת? לא מספיק שאני כופה על העולל את השפה הגרונית הארורה הזאת עכשיו גם אכפה עליו את שורשיי?
ובכן, התשובה לכך היא ששורשים מצמיחים. ולשורשים יש זיקה ישירה למקום ואם כאן הוא נולד, סוף לנדודיי. ישבתי והחלטתי שהדבר הטוב בשבילו הוא לשיר לו שירי ילדות אנגלים. נחוש בדעתי, החלטתי ללמוד יחד איתו שירי ילדות אנגלים. לא קל, אני חייב להודות. אפילו קשה. דוגמאות? בבקשה:

Incy Wincy Spider מספר על עכביש שמטפס על מרזב עד שבא הגשם ושוטף אותו. ואז, באופן פלאי מופיעה השמש, אירוע שמתואר כבדרך אגב, משל היה חוויה יומיומית באי האפור, מייבשת את המרזב והעכביש חוזר לו לטפס עליו בעליצות. מוסר ההשכל? שמש טובה לעכבישים ורעה לך. השמר מפניה או שמא עכביש קטן וחמוד יעקוץ אותך למוות בשינה.

I'm a Little Teapot הסבר אנטומי קצר לילד על קומקום, איבריו השונים ומה לעזאזל עושים איתו. מוסר ההשכל? ברגע שתוכל להרים את הקומקום, חמוד, אתה הולך להכין לאמא ואבא תה כל יום, כדאי שתדע איך זה עובד כבר עכשיו.

The Grand Old Duke of York דוכס מתזז את עשרת אלפי חייליו במעלה ומורד הגבעה. הקאדר ההמוני הגדול ביותר שנרשם בדפי היסטוריה. גם גדול, גם זקן, גם דוכס וגם מיורק. זה גבר. מוסר ההשכל? דאג להוולד למעמד הנכון אחרת דוכס זקן יפתח לך את התחת על איזה פיסטין.

Three Blind Mice קינקי. שלושה עכברים עוורים, רודפים אחרי אשת הקצב אחרי שזאת קיצצה את זנבותיהם בסכין. מוסר ההשכל? מורכב. (א) התרחקו מאשת הקצב (ב) לעכברים עוורים יש יכולת התמצאות על חושית במרחב (ג) נקמה היא מנה המוגשת בשלשות.

ואלה הן רק דוגמאות נבחרות, הרפטואר השלם מסחרר לחלוטין. אז כנראה ששירי ילדים הם מחורבנים בכל השפות. עם זאת, יש משהו כיפי בללמוד את השירים האלה יחד איתו. ואין מה לעשות, המבטא הבריטי של ילדים שרים כובש אפילו אחרי שנים פה בוודאי אם משווים אותו לילדים העיראקים הצעקניים, קרובי משפחה של המפיק אין ספק, ששרים בדי.וי.די של שירי ילדות ישראלית שקיבלנו במתנה ונאסר להקרנה בביתי. טוב, די. יצא לי פוסט ישר מהוגינה. איזה אבא מודרני. עם וגינה.

אחרי כל כך הרבה חרא של מוזיקה, חייבים להעביר חוטר רציני באוזניים והדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו כרגע שלא יהווה סטיה קשה מהנושא הם Andromeda Mega Express Orchestra. אז איך אורקסטרה של 20 נגנים שבין היתר היו חלק משמעותי באלבום האחרון של The Notwist מתקשר לפה? ובכן, אני יכול רק להניח שלא יצא לכם לשמוע את אלבום הבכורה שלהם. אמנם הוא יצא במאי בשנה שעברה אבל רק עכשיו זוכה ליחס הראוי לו פה. אם יצא לכם לראות את את האורקסטרה הזאת בחייכם תווכחו לדעת שהיא מורכבת מערב רב של מוזיקאים צעירים ברובם, לבושים ברישול מה, שמנגנים בלי מנצח ולא לגמרי ברור איך התיאום ביניהם מתבצע, אבל הוא עובד מושלם. כל כך הרבה צבעים וגוונים יש במוזיקה שלהם, כמו בציור של ילד שהיה חייב לנסות כל אחד ואחד מהצבעים בחבילה בציור אחד – השמש בורוד, הדשא בכחול, השמיים בצהוב והבית בסגול – ועם זאת, הוציא תחת ידיו ציור הרמוני לחלוטין. ברגעים מסויימים הם מזכירים לי את הביג בנד של קווינסי ג'ונס או דיזי גילספי עם השפעות פסיכדליות נהדרות. ברגעים אחרים אני שומע פסקול מופלא לסרט גנוז משנות ה-30. אולי כדאי שאדבר עם ההורים של חברי האורקסטרה, לשאוב קצת השראה ממה הם שרו לילדיהם כשאלה היה עוד בחיתוליהם. לאחד מהם בוודאי תהיה תשובה טובה יותר מזאת שאני הגעתי אליה.

Andromeda Mega Express Orchestra – Gamma Pluto Delta
Andromeda Mega Express Orchestra – Asteroids

השרעה

בעוד אני יושב וממתין להשראה לכתיבה שתגיע, האמנים שאני אוהב מסתגרים בסטודיו ומקליטים, כאילו בכוונה, דווקא עכשיו, מתוך ידיעה שאין בי היכולת למצוא את המילים שיתחברו אל המוזיקה שלהם. חשבתי שמוזיקאים אמורים להיות עצלנים וחולמנים ושתפקידי לשבת ולבכות על כמה זמן עבר מאז האלבום האחרון ואיך אני מחכה כבר לאלבום הבא. בשטף האלבומים שנוחת עלי בשבוע ממוצע, נגזר עלי לגלות שדווקא את אלה שחיכיתי להם פספסתי וכמעט ועברו מתחת לרדאר שלי. לפעמים אני פשוט רוצה לזעוק I'm getting off this merry-go-round, אבל יודע שזה כנראה לא יקרה. בכל מקרה, עדיף לקצר, ברגעים אלה ממש ערימת האלבומים שעוד לא כתבתי עליהם תופחת וההשראה, חמקמקה היא.

The Chap החבורה הבריטית שאת רגליהם המזיעות אני מעריץ כל כך סיימו להקליט את האלבום החדש שלהם לפני ימים ספורים. בינתיים כל מה שאפשר לשמוע הוא סינגל אחד, עם טקסט ציני במיוחד (שיהיה מוכר יותר למי שגר בממלכה הבריטית), שמבשר לי באופן אישית שהאביב עומד להיות מעט יותר יפה.

The Chap – Well Done You







Three Trapped Tigers משחררים בקרוב את האי.פי השלישי שלהם וכמו שחזיתי בעבר, התהילה שלהם מעבר לפינה. מחודש לחודש הם מופיעים במקומות גדולים יותר ויותר ועוד ועוד זוגות אוזניים נזקפות לקקופוניה הגאונית שהם פולטים. אבל רגע, אי.פי שלישי? בפעם האחרונה שבדקתי היה רק הראשון. מה קרה עם השני? מסתבר שפיספסתי אותו לגמרי וגם את הקליפ הגאוני שבא יחד איתו. מעטים ההזויים ממנו.



Three Trapped Tigers – 6


ובעודי ממתין לאלבום החדש של Clearlake שהיה אמור כבר לצאת בשנה שעברה, גיליתי ש-Jason Pegg הוציא אלבום סולו. מלבד כמה שירים במייספייס שנשמעו לא לגמרי רעים, לא הצלחתי למצוא את האלבום השלם ברשת (לידיעת הקורא דובי – תעשה משהו). למעשה אפילו לא הצלחתי למצוא שיר אחד אומלל ברשת. לא ממש פופולרי כנראה, אבל תמיד יש סיכוי שמדובר בפנינה. כדי שלא תהיו מאוכזבים מעטיפת האלבום המופיעה פה והעדר השירים, הנה פיצוי הזוי רק מעט פחות מהקליפ למעלה.

על טעם ועל ריח

זה היה בטעימה הראשונה מארוחת הערב שלי. האומלט בצל ופטריות המושלם שנח על הצלחת שלי ליד סלט עגבניות שרי, מוצרלה ובזיליקום טרי היה חסר טעם לחלוטין. אולי פשוט אוסיף קצת מלח, חשבתי. כשהסלט התגלה כבעל טעם בלתי ניתן להגדרה ממשית, לבשתי ארשת פנים מוטרדת ולקחתי לגימה מכוס מיץ התפוזים הטרי שהייתה מונחת על השולחן. כשטעמו של זה היה של משקה שרק צבעו מעיד על הפרי ממנו נסחט, הבנתי שמשהו מוזר קורה פה. אחוז אמוק, התחלתי להוציא מהארונות ומהמקרר כל מזון בטעם קיצוני דיו שיעורר את בלוטות הטעם שלי – נוטלה, קארי חריף, במבה, סוכריות חמוצות. כל הטעמים מתחילים באופן מוכר ודועכים במהרה לכדי כלום.
מובס, התיישבתי על הרצפה במטבח ושאלתי את עצמי האם זהו מופע נוסף, מילולי יותר, שלא לומר אירוני, לעובדה שבהרבה מובנים איבדתי טעם לחיים. התחלתי לדמיין איך יראו החיים כשלמזון יש טעם וריח קלושים והדבר היחיד עליו נותר להתענג הוא המרקם. אולי, כמו אצל עוורים, השמיעה שלי תתחדד וספקטרומים חדשים של צלילים יפתחו בפני. העולם לא ישמע לעולם כמו שהוא נשמע קודם.
למעשה, יכול להיות שהתהליך התחיל הפוך בכלל. המוזיקה היא זאת שהתחילה להתפוצץ לי באוזניים בסופרנובה קולית – בשלושת השבועות האחרונים הכה בי מבול עז של אלבומים שהצליחו להציף אותי כמו ששנה שלמה שקדמה להם לא הצליחה. אולי בגללם איבדתי את חוש הטעם?

ראשון היה האלבום החדש של Yeasayer שלדעתי נאמר עליו כבר הכל (גם אם לא על גבי דפי הבלוג הזה) ואם עדיין לא טרחתם להאזין לו, אל תטרחו גם לקרוא מעבר לשורות אלה. פעם שניה שהברוקלינאים מצליחים לרגש אותי ביכולת שלהם לעשות מוזיקה שלא נשמעת כמו שום דבר אחר, כולל האלבום הראשון שלהם, ועם זאת, גורמת לי רק לרצות עוד. אין ז'אנר שרוחו לא מרחפת על פני האלבום הזה. כאילו שאבו השראה מכל דבר אפשרי בעולם ויצרו את הבלנד המושלם, בכל רצועה מחדש. כשיסתכלו אחורה על התקופה הנוכחית, יש לי תחושה חזקה ש-Yeasayer תהיה אחת הלהקות שתוזכר בתור אחת מאלו שהובילו את המוזיקה אל תוך עידן חדש.

Yeasayer – ONE
Yeasayer – I Remember

שנית, הגיעו These New Puritans עם Hidden שעוד בשבוע הראשון סומן כאחד מאלבומי השנה של 2010 על ידי חצי מהתקשורת באנגליה. בפינה השמאלית – פופ/רוק בריטי אגרסיבי. בפינה הימנית – מוזיקה קלאסית/אופראית. בהתנצחות בין שתי אלה התקבל אחד האלבומים המהפכניים ששמעתי בשנים האחרונות. בראיון לגארדיאן, סולן הלהקה העיז לומר שכל המוזיקה מאז בטהובן ועד 2005 די מחורבנת. אם רק הייתי קורא את המשפט הזה מבלי לראות את אותו נהגה מולי, הייתי חושב שמדובר בשחצנות פרובוקטיבית. אבל כשהוא יוצא מהפה שלו הוא נשמע אותנטי לחלוטין. ג'ק ברנט מצטייר כדמות סמי אוטיסטית, אמן שמרוכז ביצירה שלו עצמו ותו לא. רק מאנשים הזויים שכאלה יכולה לבוא בשורה מוזיקלית. ביום שני, בהופעה, נראה אם מצאתי לעצמי משיח חדש.

These New Puritans – We Want War
These New Puritans – Attack Music

ואחרי שני אלה, אמנם בהפרש, נחת עלי Of Our Delirious Former Loving Hours של Minnaars שאמנם יצא בשנה שעברה (והוא בכלל אוסף של שירים שהקליטו בשנתיים האחרונות ולא לגמרי אלבום מוגמר) אבל האלמוניות שלו ושל הלהקה תתפוגג כנראה במהלך השנה הזאת. עם דמיון קשה ל-Foals, המינארז מגישים את הגרסה שלהם לרוקמתטיקה-דאנס-פאנק-שיט ומצליחים להשמע אנגלים בצורה כל כך מובהקת שתגרום לכם להקיא או להתאהב מיד. אבל דווקא ההשוואות ללהקות אנגליות לדורותיהן הן כנראה מה שגנבו את הפוקוס מאוסף שירים חזקים, מורכבים קצת יותר מהרגיל לז'אנר, שחוצבים באגרסיביות את דרכם מנפתולי המוח אל כפות הרגליים.

Minnaars – Busy Hands
Minnaars – Are Lovers

עכשיו רק נותר להמתין לציניקנים שיאמרו שאיבדתי גם את הטעם במוזיקה, אם אי פעם היה ברשותי אחד כזה. אתם אנשים אכזריים בלי חמלה ובלי טיפת רחמנות אפילו לא לאחיכם המאותגר. ידעתי שיש סיבה שאתם חברים שלי.

הי דרומה

עוד לא הספקתי להגיד Rosebud ולילה גשום אחד שטף את כל השלג שנותר בעיר. רועי אכן צודק, השלג הלונדוני היה חוטף מכות רציניות אם היה מגיע לביקור לשבדיה. אבל אי אפשר להאשים אותו. האי שאותו הוא פוקד הופך אט אט לאי טרופי. עם השנים נרשמת נדידה ברורה של הממלכה דרומה ודרושות רק עוד כמה אלפי שנים עד שיהפוך לאי משווני עם חופים מוזהבים, בחורות שחומות בביקיני ובחורה שחומה שמוכרת ג'חנון+רסק+ביצה ב-5 פאונד.
נראה כאילו תושבי הממלכה כבר מבינים שזהו גורלם ומקבלים אותו בהבנה. אחרת, אני לא מצליח למצוא סיבה הגיונית מדוע Archie Bronson Outfit יכנו את האלבום הבא שלהם Coconut. עד היום, כל דבר שקשור בקוקוס לא הכזיב אותי ואם לשפוט לפי הטיזר הקצרצר הזה, שכבר חודש מגרה אותי בנעימות לקראת הופעת ההשקה האינטימית עוד שבוע וחצי, נראה שלא תרשם חריגה ראשונה לחוק הבלתי כתוב הזה.

ארץ טרופית

השלג בחוץ ממשיך להערם. לאט אך בבטחה. לצאת החוצה אפשר, אבל למען האמת, כבר אבד החשק. וכך אנחנו מוצאים עצמנו - אני, החצי היפה שלי והזרע המוכשר ביותר שלי - מסתגרים כבר ימים אחדים בדירתנו. זמן משפחה איכותי, אין ספק, אך בשלב כלשהו הפכנו למכונת פינבול בו שני הפליפרים מכים את הכדור בין דפנות הבית ואם לא היו מחוברים בבסיסם היו כבר מכים גם אחד את השני. הכדור באלגוריה האוילית הזאת נהנה מכל רגע, אל חשש.
ובלילות, מאוחר מאוחר, כשהכדור נרדם ופליפר-אמא נדמה, באפיסת כוחות, פונה פליפר-אבא אל המחשב ומאזין מעט למוזיקה, מחפש אחר מעט השראה למשחק שיתחדש עוד שעות ספורות. מתוך כמיהה לחמה שתפצע, תמיס את השלג ותחמם את ליבו הוא פונה להקשיב ל-Is Tropical ואו אז, הבלתי אפשרי מתחולל. זרם אדיר של אנרגיה מציף אותו וגורם לו לפרפר, מטה מעלה, מטה מעלה, מייחל שהיה יכול לזוז ולנוע בצירים אחרים, לעקור עצמו מהבסיס, לנגח את הזכוכית ולפרוץ החוצה במעוף ספירלי. אך, אבוי, נגזר עליו לרקוד ריקוד חרישי במקומו.
את הרחמים לפליפר שימרו לעצמכם, הוא כבר יצא לרקוד בסופ"ש. אבל ללהקה הטרופית הזאת אל תתנו להתרחק מעיניכם. על אף העובדה שהשלישייה הלונדונית הזאת אימצה לעצמה שיק של שודדי רכבות, בקליפ כמו גם בהופעות חיות, כפי שמסתמן עכשיו מתבשל פה אלבום אדיר.



Is Tropical – When O' When
Is Tropical – Seasick Mutiny
Is Tropical – The Greeks

לוויתנים בחולון

מסתבר שברווח בין חולון לריקוויק קורים דברים מרתקים; לכבוד ערב ההשקה של הגיליון החדש של A5, ביקשו האנשים שעומדים מאחורי המגזין מאומנים חזותיים לבחור קטעים מוזיקליים מבין אוסף שנשלח אליהם שימלאו אותם בהשראה וילוו את היצירות שלהם. מתוך 15 אמנים 6 בחרו בקטע Whale Song 1 של עלם בשם יואב חורב, הלא הוא יו"ר נש"ב (נוער שוחר ביורק) בישראל וגם מקורב אלי מהצד של הכלה. הקטע המהפנט הזה, מצליח לא להמאס גם ששומעים אותו שש פעמים ברצף, הרבה בזכות הויז'ואל המרתקים שיצרו כל אחד מהאמנים.
בכלל התכוונתי להעלות פה משהו אחר הערב, משהו אדיר למען האמת, אבל זה יאלץ להמתין למחר. הלוויתן אמר את דברו.



Yoav Chorev – Whale Song 1

כל הלילה נח

זה לא השלג שיורד מחוץ לביתי וגורם לי להסתגר ולבהות בו נערם בשקט ושלווה שמביא אותי לכתוב. למעשה, אני לא יודע אפילו למה אני עוד פה כותב. רגשות אשמה? אינרציה? חשבון נפש? בחרו בעצמכם או הרגישו חופשי לספק כל סיבה אחרת המתאימה בעיניכם. אני מניח שעוד אחזור לזה.
אינטרוספקטיבה בצד, יש לי ערימה של אלבומים שבימים כתקנם, כל אחד ואחד מהם היה זוכה לפוסט נפרד. בלי הקדמות ארוכות מדי, הנה הפיצוי שלי להעדר הסיכום השנתי, שנה רביעית ברציפות (שלא להזכיר בכלל סיכום עשור).

גם השנה, אין הפתעה שאלבומים שיצאו בקיץ ירימו את ראשם דווקא בלב החורף, לא רגע לפני. זה גורלו של Two Grains of Sand, אלבומו החדש של Piers Faccini. ככל שהבחור מוציא עוד ועוד אלבומים כך אני מחבב אותו יותר. אם פעם תמהתי למה אמן מוכשר שכמותו לא מאומץ על ידי המיינסטרים הרי היום אני רק מייחל שימשיך להיות קטן ואנונימי משהו, שזה כנראה הסוד לאלבומים המושלמים שלו. אם אפשר לבקש, התעלמו נא מההמלצה עליו, וגם אם אהבתם ממש אין צורך לחלוק. לא, באמת.

Piers Faccini – Your Name No More
Piers Faccini – A Storm is Going to Come



ומיד אחריו, הגיע Sort of Revolution, החדש של Fink. מפתיע שאלבום כזה, זכה לכל כך מעט הערכה, לפחות בחוגים שאני נחשף אליהם (טיסנאות, גלגיליות והתעמלות). בשמיעה ראשונה, אני חייב להודות שמשהו בקול השחור-של-איש-לבן של פינק לא נשמע לי משכנע מדי, במיוחד בהשוואה למר פצ'יני המלטף, אך שוב ושוב נמשכתי לאלבום. משהו חוזה גונזלסי הדהד בנגינת הגיטרה ומשהו מהדרמה של הסינמטיק אורקסטרה בעיבודים המינימליסטיים. הספק שהיה לי לגבי האיכות שלו נעלם כשטעמתי מההופעה החיה שלו אצל Grandcrew. עכשיו אני גם רוצה להיות חבר שלו.

Fink – Move on Me
Fink – Nothing Is Ever Finished


האלבום של Felix נשלח אלי בתור חצי בדיחה בגלל השם שלו, על ידי אחת שנשואה לפליקס משל עצמה. אבל הבדיחה הצליחה מעבר למשוער ומבלי לשים לב מצאתי עצמי מקשיב לו שוב ושוב ומתענג על הקול של הזמרת שמאז Frente לא הייתה מישהי שפינקה אותי כל כך. זאת לא רק החולשה שלי לקול הילדותי המתקתק הזה, אלא דווקא הקונטרסט שלו מול העצב והנוגות שממלאים את האלבום. אם הלב שלכם שבור, אולי אפילו סדוק, אולי זה לא הזמן להקשיב לפליקס.

Felix – You Are the One I Pick
Felix – Bernard St



מאז חורף 2005, הראשון שלי באי האפור וכנראה גם הקשה ביותר (שהרי היום 13 מעלות היא טמפרטורת הסף לטי שירט) חיכיתי ל-Fat Freddy's Drop, הדבר הכי טוב שיצא מניו זילנד, שיוציאו אלבום חדש. אין שני ליכולת שלהם לייצר שמש מלאכותית ולמעשה אני חייב להם לא מעט בשפיות המועטה שנשארה בי בחורפים האחרונים פה. וכך, שוב רק שהגיע החורף ואיתו ההופעה השניה שלהם שאני זוכה לראות ויוצא ממנה שיכור לחלוטין, כל פעם מסיבות אחרות. אם אי פעם יוצא לכם לעבור ליד הופעה שלהם, הדחפו פנימה בכל מחיר. דברים כאלה קורים מעט מדי פעמים בחיים.

Fat Freddy's Drop – The Raft



אין לי מושג למה ואיך אבל השם Mumford & Sons נכנס לתודעה שלי וישב שם רדום תקופה ארוכה. רק המלצה אקראית ולא צפויה על ידי לא אחר מאשר גיא מדיסון, הבסיסט של מאדהאני, גרמה לי לחקור ולמצוא להקת פולק-רוק-בלוגרס לונדונית, מהחבורה של לורה מרלינג ושות'. גם היום, אחרי הרבה האזנות האלבום הזה עומד מתנדנד על הגבול הדק בין ברוכים-הבאים-לאוסף-האלבומים-שלי לבין קח-את-הבנג'ו-שלך-ועוף-לי-מהאוזניים. ואם לא בשביל המוזיקה, לפחות בזכות ההתנדנדות הארוכה והעיקשת הזאת ראוי שהוא יופיע פה.

Mumford & Sons – Little Lion Man

האלבומים הכי טובים הם אלה שמגיעים בטעות. פתאום נוחתים עלי משום מקום, בלי המלצה, בלי כוונת תחילה, אמצע או סוף ולפתע אני מבין שאני שבוי. האלבום נדבק אלי כמו עוד נקודת חן שמופיעה בין לילה ומתווספת לאלו הקיימות כאילו תמיד הייתה שם. Entropy של Panther עשה בדיוק את זה. Pinback פוגשים את Supertramp ו-Stephen Malkmus לג'ם סשן. קצר, פשוט, מעובד בגסות ולוחץ על כל הכפתורים בו זמנית. אוברדרייב, כמדומני. מהטובים מסוגו.

Panther – Love Is Sold
Panther – Control Yr Ships



הג'אז, אחת האהבות הגדולות שלי שמעולם לא זכה אף לא לאזכור קל כאן, עשה אצלי קאמבק רציני אחרי שנתיים של הפסקה כמעט מוחלטת מסיבות מסתוריות. וכדי לציין את חזרתו לחיי, הוציאו השנה Get The Blessing את האלבום השני שלהם Bugs in Amber. לפני כמעט שנתיים זרקתי איזו מילה עליהם והנה הזדמנות טובה להוסיף עוד כמה לקלחת. ג'אז חכם, מתחכם, עדכני, מגוון, מרתק, קליט וגדוש בכשרון ומקוריות. אני חושש שנעדרתי היכולת לתאר את התחושות שמעלה בי ג'אז למילים. אולי עדיף שלא.

Get the Blessing – Einstein Action Figures




מעבר לשלולית, בעיר האורות, חברו להם ויקטור ופייר והקימו את Housse de Racket שהוציאו את Forty Love, האלבום הכי חורך פרקטים ששמעתי השנה. Justice פוגשים את Malajube במגרש טניס עליו שחקניות טניס בחצאיות קצרות וקוקיות רודפות אחרי כדורים תועים בעליצות אינפנטילית.

Housse de Racket – Oh Yeah
Housse de Racket – Synthetiseur





אחת לכמה זה נצחים זה קורה, Digits, ילד טוב מטורונטו, אחד מאותם אמנים טריים שמפיצים את המוזיקה שלהם אל כל בלוג קיים חשף בפני במייל אלבום שראוי למאכל אדם. יותר מראוי אפילו. Hold It Close הוא פנינה קטנה, משהו להתענג עליו עם עצמך ואולי עם עוד חבר קרוב. אלקטרו פופ זעיר בניחוח Junior Boys שתחושת ההקלטה הביתית בו לא גורמת לא להשמע חובבן כלל וכלל אלא אישי בדיוק במידה הנכונה.

Digits – Monster
Digits – Saturation



זה בוודאי הפוסט הארוך ביותר שאי פעם כתבתי. פיצוי על העדרות ארוכה. אולי השנה אכתוב יותר. אולי לא. ההשראה מוזיקלית, כמו הזמן הפנוי לכתיבה, הולכת ואוזלת ואיתה גם החשק לכתוב (ולחיות). ובנימה אופטימית זאת אאחל לכולכם שנה טובה יותר.

אי בודד

מייל אורח של חבר אלמוני שרוצה לפרוק מעל החזה עול של חצי שנה באירלנד:

הכותרת המקורית היתה אחד עשר יום למניאק. עכשיו נשארו רק חמישה. בשבוע האחרון לא היו לי כוחות להמשיך לכתוב כאן שום דבר. הייתי עסוק במסיבת כריסטמס מטופשת ועתירת אלכוהול ובטיול פרידה מצידו הדרום המערבי של האי הארור הזה.

בחיים שלי אבל באמת בחיים שלי, לא שמחתי לחזור הביתה כ"כ. לחזור לת"א, המלוכלכת, המזיעה, הרועשת, הצפופה, המוצפת קטנועים מחורבנים. אבל פתאום מכאן, מהקדרות האין סופית הזו בדבלין, הכל נראה אחרת. במחשבה שניה, אני יותר שמח לעוף מכאן, לדעת שאני יוצא ולא חוזר, פחות אכפת לי לאן אני נוסע, העיקר שתיהיה שם שמש ושהאנשים יפתחו את ליבם.

עד היום, הייתי נוסע לטיול או ל"נסיעת עסקים" בעולם ההייטק המופרך או למסע של עבודות זמניות וטיול ביחד ואף פעם לא רציתי לחזור. תמיד חשבתי לעצמי איך הכל יכול להראות אחרת. כשהאויר קריר וכשלא מזיעים, כשהאנשים לא נדחפים לך בתור, כשיש רכבת תחתית ובחורות עם סגנון. כשיש מלא הופעות כל הזמן ואהבת אמת לשתייה.

יצאתי בסערה, אני חוזר כסחבה. סופר את הימים, כמו לפני השחרור מצה"ל. נא לא להרים גבה ולחשוב בבורות "יש מלא פאבים", "יש מוסיקה שמחה" , "אנשים מאד חברותיים". שקר לתיירים. האמת (שלי לפחות) היא שמשהו במקום הזה סגור. סגור-אטום-כבד-מדכא-טפשי-משמים-מעיק. נלחמתי בכל כוחי אך הפסדתי. ועכשיו אני משתדל להנות הנבטת שעועית מש ואזוקי.

אולי הכל בגלל הבחורות. ללא טיפת סקס אפיל. אלא אם כן כתפיים רחבות, רגליים שמנמנות (או סתם שמנות) שמתעקמות פנימה תוך כדי הליכה על עקבים בלתי אפשריים ומחשופים גועליים שאתה בהחלט לא רוצה להחשף אליהם עושים למישהו טוב. חוסר טעם מכעיס. מכעיס ומקומם.

בכל אופן, זה לא התחיל כ"כ גרוע כמו שזה נשמע (ועכשיו הרבה יותר גרוע ממה שזה נשמע).זה התחיל עם הרבה תקווה ורצון. ביולי מצאתי את עצמי קופץ בבוץ ונרטב בגשם בפסטיבל Oxegen , מזיל דמעות של אושר והתרגשות בהופעת האיחוד של Janes Addiction.

פרי פרל כמחווה לעם השתיינים האירי שתה וויסקי על הבמה ונתן הופעה כאילו היה בתחילת הקריירה. הסאונד היה מעולה וכל מה שאנסה לכתוב כאן לא יצליח לתאר את השמחה המוטרפת שאחזה בליבי ובנפשי ובשאר כמה אלפי אנשים באירוע הכ"כ מיוחד הזה. הלב נסק גבוה גבוה, הרבה מעל העננים גדושי הגשם. חוץ מזה ניתן לציין לטובה את Nick Cave שנתן הופעה במקביל להופעה של Kings of Leon. אינפלציה של הופעות.
בפסטיבל הזה, ישנים באוהלים. ומסתבר שבקרב בני נוער אירים שתויים במיוחד נפוץ מנהג קפיצה על אוהלים כאילו היו טרמפולינות. בשש בבוקר קמתי בחרדה כשהאוהל קורס עלי ומלמולי שיכורים ברקע. צעקתי משהו והם הלכו. כאילו שהייתי יכול לעשות משהו אם הם היו מחליטים להמשיך.

אולי הכל בגלל מזג האויר האפור העמוק, הרטוב והקר שבאמת מדכא. מחסור ממושך בקרני שמש שגורם כאן גם למקומיים להתאבד במסווה של תאונות דרכים רק כדי לקבל את כספי הביטוח, אולי הכל בגלל הכנסיה הקתולית שהגדירה שלזיין בחורות זה אאוט אך לזיין ילדים צעירים ורכים זה אין. אולי זה בגלל שהאנשים אומרים כאן Fecking במקום Fucking כבדרך אגב. כמו חלום הבלהות של קיפי בו האנשים מדברים שפה מוכרת אך למרות זאת אינם מובנים בכלל.

פסטיבל Electric Picnic בתחילת ספטמבר לא הצליח להציל את המצב. (אם כי ראויה לציון במיוחד הופעה סוחפת של Lamb)

ומשם העניינים החלו להדרדר באמת. בחודשים האחרונים עסקתי במהות הקשר בין חוסר בזקפה לבין מחסור בחיוכים. או בקשר בין מחסור בחיוכים למהירות הרוח ומידת אי הנוחות הנגרמת בזמן המתנה לאוטובוס כשמזג האויר משתין עליך בפרצוף ומכל הכיוונים (בניגוד לתוכניות שלי, אין כאן רכבת תחתית ואין כאן אף פעם מחסה מהגשם התמידי בתחנות האוטובוס). ובקשר של כל הנ"ל לתופעת הכמרים הפדופילים שהולכים ונחשפים כאן באי.

אוקטובר הביא איתו את מסיב אטאק בדבלין ואת הפיקסיז בלונדון אך כל התרוממות הרוח שקעה במהרה למראה הבחורות בדבלין שעדיין התהלכו להן בעקבים מבחילים על מרצפות האבן בטמפל בר (וגם בכל Fecking מדרכה אחרת). נובמבר הביא איתו בעיקר הרבה קור, מעט העלים הצהובים אדומים שנותרו החלו אוזלים מהעצים ואני ברחתי להפוגה מזרח תיכונית בברצלונה בתואנה של הופעה של דפש מוד. דצמבר כבר היה ממש דיכאון אמיתי כמו ערפל אפור כהה שהתפשט לי בגוף. חוץ מערב אחד קסום עם הפוגס (The Pogues) בדבלין. שיין מקגואן עדיין חי, ללא שיניים בכלל, בקושי עומד אך מלהיב את הקהל המקומי בקסם השיכורים שלו ובקולו החסון והחורק כאחד. ובאמת שהתרגשתי שפתיתי נייר מטופשים ירדו על הבמה בההדרן השלישי – Fairytale of New York וכל מיני אנשים אלימים למראה התחבקו לכבוד הקריסטמס. ביציאה מהאולימפיה (The Olympia Theatre) הקסם היה חזק כל כך שהמדרכות השחורות הרטובות ופסי הצבע הצהובים שבסמטא נצצו אלי כמו בחלום. בעצם, זה היה החלום שהביא אותי לכאן טוב היה להיזכר בו לפני שאגיד שלום ולא להתראות.

חוויה מוזיקלית עשירה היתה כאן. השאלה שנשאלת היא האם היה שווה לסבול את כל השאר. לכאורה לא, אבל בעצם כן. המוזיקה נצחה, רק בכמה נקודות.

To Philippe with love

A century ago, when I was 17, I had my first date in a house of my own, with a young goddess.
I arranged a fantastic table. Flowers, coquille St Jacques with grey shrimps, carpaccio, creme brulee and fine champagne.
Background music : the beach boys about surfing.

All wasted on that tart.
She was fantastic, hard body, c cup with nipples like my pink, a mind a la madame curie, and horny like madame de pompadour on a Wednesday.
(I will spare you a further description)

But she hated the beach boys and I ended with lots of dishes to clean and blue balls.

Well : honestly, maybe I was a bit clumsy and maybe I shouldn't have mentioned that evening that I was a peace nick and that I hated the Belgian army (her father was colonel and wing adjutant of our king)

Anyway, brother shachar, there are no beach boys on that music disk of yours.

So my request to drown in an evening of sentimental memories : do you have by any chance some music of the beach boys that you could forward me ?

Would be much appreciated

Philippe

The Beach Boys - Hang on to Your Ego

הוט צ'פ

כבר כמה חודשים שאני מתכנן פוסט כזה, מלא בכל טוב, מאתרים שמצלמים הופעות חיות שלמות וסיכוי סביר שלא שמעתם עליהם מעודכם. כמו כל תוכנית שלי, גם זאת נדחתה ולבסוף התנדפה לה אל האתר (שם נפגשה עם לימודי הפסנתר שלי, ריצה בפארק ובישול אסייאתי). יום אחד עוד אכתוב את הפוסט הזה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאע... לא, אני לא באמת מתכוון לזה. סביר שלא אכתוב על זה אף פעם.
אבל היום פגשתי במשהו שחיפשתי חודשים כדי להמחיש לעולם משהו שבלי עדות מצולמת אין טעם לנסות ולתאר (למרות שניסיתי). ובכן, לחובבי The Chap מביניכם, הנה פינוק אמיתי מבית Grandcrew, אחד האתרים הכי פורים בתחום. רק שיר אחד פה למטה אבל באתר עצמו ההופעה בשלמותה. להגביר את הווליום, להוריד נעליים ולהתחיל לחצוב ברצפה ובקירות הבית.

כן ארץ לזקנים

אני עסוק, עסוק מאוד. מאוד מאוד אפילו. חבל כי יש הרבה דברים שהייתי שמח לחלוק פה. אולי זה עוד יגיע יום אחד. בינתיים פיצוי קטן לסופ"ש. האזנה מלאה לאלבום החדש של Githead הגאונים עם הבס נוטף הדבש של מלכה שפיגל והגיטרות המהדהדות של קולין ניומן. זה כאן רק עד יום שני, תהנו.

ירדנו ל-12 דקות של תהילה

הילד, ג'ורג'

אין מה לדבר, זה לא סתם, אני מרגיש את זה. החיים שלי עולים מדרגה. כל העובדות מצביעות על זה. הנה, אם פעם השכן הכי סלבריטי שלי היה מוטי דניאל, שגר רחוב ליד ההורים שלי בחולון, היום אני מסתכל אחורה וצוחק על השנים ההן. לא כי מוטי דניאל לא דמות נערצת, חלילה, אבל אתם יודעים, היום, נו, אני במקום אחר. כבר לא שוחי-פרום-דה-בלוק. אל תתחילו איתי עכשיו אם המאז-שאתה-גר-בלונדון שלכם, בחייאת. עבדתי קשה בשביל להיות פה, קרעתי את התחת וכן, מגיע לי הגמול הזה. יש את אלה שימשיכו לגור ליד פושטק אלים* שלא מוסר ללבן מרסר כשצריך ויש את אלה שיעלו בסולם ויגורו, ממש כמוני, ליד בוי ג'ורג'.
בחיי אדוני. לא, הוא לא בכלא. קונה במכולת של הטורקי ליד הבית שלי. הייתה זאת יקירתי שזיהתה אותו והפנתה את תשומת ליבי אליו. אם זאת לא הייתה כתובת הקעקע המפורסמת על הראש שלו, הייתי חושב שאהובתי איבדה טוטאלית את שפיותה. קשה להאשים אותי, לזהות אותו בגרסה הנוכחית שלו מצריך דמיון מפותח, ירידה לפרטים וגיידאר של מעצבת אופנה. אבל בוי ג'ורג' זה בוי ג'ורג' ואני, לא תקחו את זה ממני, אני גר ליד סלבריטי. יום אחד, אולי אפילו נהיה חברים, נשב על איזה בירה בפאב השכונתי, אולי אפילו יזמין אותי הביתה לשמוע תקליטים (כבר סיכמתי עם יקירתי שאם אני לא מתקשר כל 15 דקות, היא פורצת פנימה עם הטורקי).

תהיתי מה הייתי משמיע לו, שיאתגר אותו קצת מעבר לחרא הדאנסי שהוא מנגן בתור דיג'יי. אם זה היה היום, אני חושב שהייתי משמיע לו את Rainbow Arabia. להקה שנשמעת כמו חיבור של Gang Gang Dance, BLK JKS ו-M.I.A מה שמותיר את המאזין עם אלבום דאב-דאנס-ערבי-אפריקאי-טרופי. תענוג לאוזניים ופסקול שגורם לראש שלי לנוע קדימה ואחורה (כי הגוף, הוא כבר עייף). מסתבר שמאחורי המוזיקה המבריקה הזאת בעל ואישה שאחרי שלוש שנות נישואין החליטו שבמקום לקנות חרוזים אנאלים לתיבול הזוגיות אולי כדאי שיקליטו קצת מהמוזיקה שלהם במרתף הבית. לא החלטה רעה בכלל.

Rainbow Arabia – Holiday in Congo
Rainbow Arabia – Kabukimono

ואם זאת לא הייתה הקשת הערביה הייתי בטח מנגן לו קצת את My Toys Like Me, שיתפתל קצת בכורסא. עוד קוקטייל לונדוני שנשמע כמו כל כך הרבה דברים לפניו מאחוריו ומצדדיו אבל בו זמנית בעל טעם משל עצמו. למעשה, כל שיר בתוכו הוא קוקטייל חדש. טריפ הופ פוגש טויטרוניקה וגזזת מוזיקלית כללית (ולמאותגרים ז'אנרית: דמיינו את מרטינה טופלי בירד משחקת טטריס). אני חושב שאזמין אותם לדיג'יי סט ביומולדת שנה של הבן שלי.

My Toys Like Me – Barnaby
My Toys Like Me – Superpowers
My Toys Like Me – Sweetheart


* רק למען הסר ספק, אני עדין אוהב את מוטי דניאל בכל ליבי.

עם כיסוי 9

עם כיסוי 8

שניה רגע עם הכיסויים, יש פניה לאומה