שלום לבת דודתי

מהרגע שפתחתי את העיניים בשבת בבוקר, היה לי דחף לג'חנון, לחוח* עם חילבה** ומוזיקה תימנית. השניים הראשונים עוד היו נפוצים איכשהו כשהייתי בארץ, אבל מוזיקה תימנית? מאיפה זה בא? האם אלה הגעגועים לארץ? האם זה הרצון לחיבור למוצא ולמסורת שצצה אצל מהגרים? או שמא זאת הציפיה להופעה של נטאשה אטלס שהייתה מתוכננת לאותו ערב?
למזלי הרב, בביקור האחרון בארץ, יחד עם 5 קילו ג'חנון וחצי ליטר סחוג (שבימים אלו היה מקפיץ את כל יחידות האבטחה של הית'רו), אמא דחפה לי גם דיסק של "צלילי הכרם" שעד אותו בוקר עוד היה ארוז במזוודה. זה לא בדיוק הצלילים שאני מכיר מהכרם אבל זה העביר את הזמן עד ההופעה.
נטאשה אטלס הופיעה שני ערבים ברצף ב-Pizza on the park, אחד מהמוסדות האלה שאף פעם לא הבנתי איך הם נוצרו. כל הקונספט של לאכול ולשמוע מוזיקה נחמד בתיאוריה, אבל באופן אישי קצת לא נעים לי לשבת מטר וחצי מאומן, ולהשמיע קולות בליסה או שלידי יושב מישהו שמוסיף למוזיקה מהבמה צלילים של חיתוך בצק פיצה עיקש במיוחד (זה מוזיקה ערבית, תאכל בידיים!) . אבל אין מה להלחם בטחנות רוח. המוסדות האלה קיימים כבר שנים ומביאים את האומנים הכי טובים להופעות הכי אינטימיות (והפיצה שלהם גם לגמרי בסדר).
נטאשה היא אישה מאותגרת אנכית, מטר ונרגילה, גרסה ערבית של ציפי שביט. היא ממוצא מצרי, נולדה בבלגיה, חיה באנגליה ואוחזת במבטא בריטי פראקסלנס. בנוסף לכל, יש שמועות, ממש כמו על שמעון פרס, שהאבא שלה יהודי (מה שבטוח שהאמא של שניהם ערביה). אבל למי אכפת מעובדות גאוגרפיות-דמוגרפיות. הכי חשוב שהיא זמרת מדהימה ששרה מוזיקה ערבית בצורה מהפנטת ומרגשת.
רוב ההכרות שלי עם מוזיקה ערבית הייתה דרך הצלילים שבקעו מהטלויזיה של השכנה המצריה הבהמה שלי (את כבר מתה? תמותי כבר...) בימי שישי או לחלופין מרכבים אקראיים שהייתי חולף לידם עם הקטנוע ביפו. אני לא זוכר מתי בדיוק ואיך התחלתי להנות ממוזיקה ערבית (אילון?) אבל אחרי ההופעה הבנתי שאין ספק שלגברת אטלס יש תפקיד משמעותי בסיפור.
נחזור להופעה. החלק הראשון, ה"אלקטרוני", כלל חליל, דרבוקה וסינתי ערבי כמו שסינתי ערבי צריך להיות – מוגזם, זועק ומגוחך. לא משנה כמה אני ויקירתי ניסינו לשמור על הצביון המעונב של הפיצריה, השד הלבנטיני שבנו פרץ החוצה בסערה מאופקת – רקדנו בכסאות, מחאנו כפיים בקצב הדרבוקה ובחיי שאם היה לי, הייתי מדביק לה איזה דולר (מטבע של פאונד לא נדבק טוב). אפילו הזוג שישב מימיננו, שהיה בדייט כושל, והבחור שישב משמאלנו וניקר בלי הפסקה לא הצליחו לפגוע בהנאה שלנו. כל הסשן היה דאנס ערבי מינורי ותמציתי, גרסה אליטיסטית של הופעה במועדון לילה ברמאללה.
החלק השני היה אקוסטי וכלל חליל, דרבוקה, מנדולינה, כלי מיתר ופסנתר. השירים שהיא בחרה לסשן הזה היו ברובם בלדות ערביות קסומות של פאירוז, אום כולתום, ועבד אל חלים חאפז. מסתבר שכל הבלדות בערבית מדברות על הירח. או על השמש. או שניהם. בכל אופן, הכל היה כל כך עדין, רך ומלא אהבה שהערבית שהיא שרה נשמעה מלטפת ונעימה וגרמה לי לרצות להעביר את היד בשערות אהובתי וללחוש לאוזנה שאללה הוא כביר. כבר שכחתי שערבית היא גם שפה ציורית, יפהפיה ואפילו רומנטית. יחראם אבוק.

הלכנו לדבר איתה אחרי ההופעה. כשאמרנו שאנחנו מישראל היא הגיבה יפה (קרי, לא ירקה/קיללה/קראה לנגן דרבוקה שירביץ לנו) וסיפרה שהיא הייתה אמורה להקליט או להופיע עם הפילהרמונית הישראלית באיזשהו שלב אבל בגלל כל האירועים האחרונים היא הייתה משוכנעת שישטפו אותה בביקורות שליליות ולכן התוכנית נגנזה. זה היה באמת עצוב לשמוע. אז הזמנו עוד בקבוק יין.

אחרי הערב הזה לא נותר בי שום צל של ספק שנטאשה היא לא איזו זמרת נישה שרוכבת על גל "מוזיקת עולם" להמונים אלא זמרת רצינית, כזאת ששולטת בקול שלה באופן אבסולוטי ויכולה לסחוף קהל של אצטדיון באותה מידה שהיא יכולה לגרום לקול שלה להדהד באופן מושלם בחלל קטנטן ולגרום לנוכחים לנדוד למחוזות רחוקים רחוקים.
באפריל האחרון נטאשה הוציאה את Mish Maoul. על העטיפה נטאשה מופיעה עם סוג של רעלה, באופן שונה לחלוטין משאר האלבומים בהם היא תמיד הראתה כמו דיווה מערבית עם טאצ' אוריינטלי. נראה לי שבמקרה הזה אפשר להגיד שהקנקן מעיד על עיסתו ברבים; נטאשה כבר לא רוצה להיות במשבצת המוזיקת עולם של הבי.בי.סי אלא מנסה להכנס לפנתיאון של זמרים ערביים שזכו להכרה עולמית בזכות האותנטיות שלהם. לא עוד קאברים לשירי ג'יימס בונד אלא חזרה לשורשים המצריים שלה וריספקט לתרבות ערב. ואני בעד.
באתר של האלבום אפשר לשמוע את כולו באיכות סבירה, והנה אחד הקטעים הכי גרוביים מהבסט אוף שלה שיצא ב-2005, פריט חובה על המדף של כל תימנופיל.

Natacha Atlas – Eye of the Duck

* לחוח - מעין לחם תימני שהוא בעצם הכלאה של פיתה, פנקייק וספוג.
** חילבה – דיפ סמיך בצבע נזלת וטעם אינפאבילי, שגורם לצחנת זיעה יחודית למשך יומיים-שלושה לכל האוכל אותו. שילוב שלו יחד עם מנגו יוצר רוטב מוכר אחר – עמבה.

יד אורגת יד

בשקט בשקט, הרחק מאור הזרקורים (שלי. יש לי זרקורים) ומתחת לרוב הרדארים (שלי. כן, יש לי גם רדארים) Woven Hand הוציא את Mosaic, ששוחרר בסוף יוני באירופה וממש עכשיו בארה"ב.
האמת שעוד לא ממש שמתי עליו את היד כך שקצרה ידי מלקבוע אם הוא טוב כמו קודמיו, אבל זה בטח לא ימנע ממני לתת יד למאמץ ההפצה. אני מבטיח לחזור עם ביקורת רצינית אחרי שידי הארוכה תבוא חשבון עם האלבום. בינתיים, במיי ספייס של האלבום אפשר לשמוע 3 שירים.
דרך אגב, אני היחיד שהאלבום הזה עבר על ידו?

אנחנו על המפית

אוף, מאיפה מתחילים? אולי מזה שהבוס כבר מזמן היה צריך לפטר אותי. כבר יותר מחודש שלא כתבתי כאן כלום. שבועיים בחום הבלתי נתפס של פורטוגל עשו לי מהמוח פירה ואז אני חוזר לקיץ הנעים של שבדיה בדיוק בזמן לקצת סלט חדשות מלחמה ברוטב ביקור של אמא, ולקינוח שקעתי לתוך פרוייקט תובעני אם כי מענג, כמו שקינוח טוב צריך להיות. שלא יגידו שאין לי תירוץ, ואפילו אחד שמתובל היטב בדימויים קולינריים, זה בטח שווה עוד כמה נקודות.
Anyway, מתברר שהבלוג הקטן שלנו צובר קוראים בקצב הולך וגובר ולקראת שנה להולדתו אנחנו מתחילים להשתכנע שיש לנו קהל ממש ולא סתם באג בקאונטר כמו שחשבנו.
אז חשבתי לעצמי, זאת הזדמנות טובה לנקות קצת את השולחן מכמה דברים שהצטברו. אולי לא הדברים הכי חדשים ובטח לא הכי מסעירים שיש, אחרת הם כבר היו מופיעים כאן אבל בכל זאת, "למי שלא מכיר" וכל החארטה הרגילה...

Psapp הם צמד בריטי שכנראה התחיל את דרכו בחנות צעצועים והמשיך לאלקטרוני-טריפ-הופ נעים וקצת שונה. לפעמים הם מבריקים בלחנים טובים מאוד, בשאר הזמן יש בעיר סאונד אפקטס מגניבים. והם גם טוענים שהם הלהקה היחידה שאומצה רשמית ע"י החתולים. What the…
אנה טרנהיים (Anna Ternheim) היא סינגרסונגרייטר שבדית (או אולי בעצם נורבגית? עזבו אותכם, זה אותו דבר, רק שלנורבגים יש ימבה נפט, הנופים הכי יפים בעולם והמזג אויר השני הכי גרוע - אחרי גרינלנד וסיביר שמתהדרים במקום הראשון. אה, כן, ומבטא דבילי. לשבדים יש את איקאה, אבבא ומצברוח קצת יותר טוב. חוצמזה זה אותו דבר) שהוציאה השנה אלבום נעים בשם Somebody outside שמגיע עם כל השירים בגירסת האולפן ובגירסה הערומה, עם סאונד של אולפן ביתי. יש כל כך הרבה אמנים שהייתי רוצה לשמוע ככה (נגיד, סופיאן סטיבנס, לא הייתם רוצים לשמוע אותו בלי תזמורת כלי הנשיפה על אקסטא?)
The Aggrolites, להקת רגאיי שב-Vice כתבו עליהם שהם נשמעים כאילו הם מצאו מכונת זמן ומכל הדברים שאפשר לעשות עם מכונת זמן הם בחרו לחזור לסבנטי'ז לאיזה חוף בג'מייקה, לעשן עם בוב מארלי וללמוד ממנו איך עושים רגאיי כמו שצריך. מי אמר "בחזרה לעתיד 4"?

הילדודס בהופעה

שבוע אחרי מונוקרייב, פיצ'פורק הצטרפו ונתנו 9.0 לחדש של הג'וניור בויס ואמרו שהוא כנראה אחד האלבומים הכי טובים שתשמעו השנה. לא נשארתי חייב ובאותו היום קמתי והלכתי להופעה שלהם. איט מי דאסט, פיצ'פורק!
במסורת הלהקות חימום ברמה הכי גבוהה של ה-Luminaire, הפייבוריט הלונדוני שלי להופעות במשקל קל-בינוני, הפעם אלה היו Metronomy שנתנו את אחת ההופעות המצחיקות. מטרונומי עושים מוזיקה אלקטרונית מחופפת שנשמעת כאילו מישהו לקח ועיבד את הנעימה המטופשת הזאת ששרקת לעצמך בדרך לאוטו לפסקול של משחק מחשב - ברוב המקרים זה לא יותר מבסדר אבל לפעמים יש יציאות. מצד שני, בהגשה הנכונה כל שריקה כזאת הופכת לחגיגה. חוץ מהסאונד המקושקש שלהם (שברגעי שיא כולל מלודיקה) הם הקדישו שיר לננדוס, שרו בזעקות חסידיות, ורקדו בתנועות מסונכרנות בכוריאגרפיה אינפנטילית שכללה הדלקה וכיבוי של מנורות לילה שצמודות להם לחזה, איי שיט יו נוט. מוזיק דונט גט פנייר דן דיס:

אז למרות שמטרונומי כנראה לא הולכים להיות המיילו הבא, יש כמה קטעים לא גרועים בכלל באלבום שלהם. הנה כמה דוגמאות לשירים מציקים אך מדבקים להחריד וגם רמיקס מבריק לפרנץ פרדיננד.

Metronomy – You Could Easily Have Me
Metronomy – Black Eye, Burnt Thumb
Franz Ferdinand - Do You Want To :: Metronomy Remix

ואחרי כל זה עוד הייתה הופעה של הג'וניור בויס. ואפילו ממש מצויינת. הילדודס באו בהרכב עודף בדמותו של מתופף בשר ודם. להביא מתופף להופעה אלקטרונית זה קצת כמו להביא מתופף לחתונה - זה יכול להיות כיף רק אם הוא יודע מה הוא עושה ואם הוא לא נשאר כל הערב. במקרה המדובר הוא היה מרוכז באופן מוגזם, מבצע את כל המעברים בצורה מכנית ומרביץ לתופים בלי שום חן. והוא גם נשאר עד הסוף. אולי אני מגזים קצת והבחור המסכן פשוט לא היה בקנה מידה בשביל להחליף את התופים במוזיקה של הג'וניור בויס, אבל בגלל שהוא השתדל נורא ולא חרבן לי את ההופעה, אני סולח.
גם אוסף של תקלות טכניות וגליצ'ים אנטי קליימקסים לא חירבנו לי כלום; מתיו דידמאס, החצי הדיגיטלי, לא הביא את המשקפיים להופעה, ובניגוד לג'ורג' קוסטנזה, שמזהה רקונים תוך נהיגה כשהוא ממצמץ, הבחור פשוט לחץ לפחות פעמיים על הטרק הלא נכון ב-Mac שלו (חובבנות זה צחוקים); בתחילת ההופעה הבאס של ג'רמי גרינספן, החצי האנלוגי, זמזם וצרם, והגיטרה פשוט הפסיקה להשמיע קול, אבל עם קצת מזל, אילתורים וקור רוח גם זה נפתר.
אם להיות כנה, הורדתי את הציפיות שלי מההופעה לפני שהגעתי כי ניחשתי שהם לא יצליחו לשחזר את הסאונד ואת הפיל של האלבום ובטח שוב אני ארגיש בערב טריביוט. שיחקו אותה ביג טיים. הרוב בזכות הסולן שלהם; ג'רמי שמנמנן, מלא ביטחון ושופע כריזמה (בסדר, עטר?) וזה מקרין על כל מי שנוכח. למרות כל התקלות הוא המשיך לחייך, לזרוק איזו התנצלות על הציוד הקנדי הרעוע שלהם ולשיר בקול רך ומרגיע. יותר מהכל מה שעושה את ההופעה זה הנגינה שלו על הבאס והגיטרה שנתנה לכל האלקטרוניקה הזאת פאן חם .
בקיצור, עוד הופעה משובחת לרשימה. ואם עוד לא שמתם את היד על האחרון שלהם, כבו על עצמכם סיגריה ואוצו רוצו לשמוע אותו. הוא בלי שום ספק אחד האלבומים הכי טובים שתשמעו השנה. לצערי, לא הבאתי מצלמה אבל גם אם הייתי מביא לא הייתי מוציא תמונות כאלה מעולות מההופעה (באדיבות Music Like Dirt).

חזרה בתשובה

הנה להקה אירלנדית שעשתה מסע בזמן לארה"ב של שנות ה-70 וחזרה עם שיר אחד פגז (שצפוי להופיע בפסקול של "ביג ליבובסקי - דה נקסט ג'נריישן") ועם מענה לשאלה "לאן באמת צועדת מדינת היהודים?"

The Answer – Into the Gutter

משען פרוג'קט

נורא רציתי לכתוב כמה Gotan Project מעולים, וכמה חבל שהאלבום האחרון שלהם Lunatico זכה להתעלמות, וכמה למרות שההייפ נדד מהם למקומות אחרים הם עדיין יופי וממשיכים לעשות משהו שעובד. אז רציתי. ההופעה שלהם בטח לא נתנה סיבה לכתוב משהו שכזה. אם כבר, אז יש לי את כל הלגיטימציה להגיד לכם שאם אהבתם את האלבום שלהם, יופי. אתם מוזמנים לוותר על ההופעה.
יום שבת בערב, ה-Shepards Bush Empire מפוצץ לחלוטין. הקהל מחכה הרבההה זמן. משום מה אין להקת חימום. האנגלים לא באים לשחק; הם רוצים דם, יזע ותמרות עשן (וגם תמורה לכסף שלהם).
חברי הפרוייקט עולים לבמה בחליפות לבנות הדוקות ועניבות אדומות, משדרים רצינות תהומית לפחות כמו לפני תחילת קונצרט של הפילהרמונית ביד ושם. אני לתומי חשבתי שכל הלוק הזה נועד לתת קצת ריספקט למסורת הטנגו וברגע שההופעה תתחיל להיות קונטרסט לאנרגיות המתפרצות שלהם. אז חשבתי; 3 כנריות, צ'לן, פסנתרן, אקורדיוניסט, גיטריסט, זמרת ושני דיג'איים (שהם הגוטאנים המקוריים). חתיכת תזמורת וירטואוזית מפוצצת בכשרון. ובמקום לנצל את כל הקונסטלציה הזאת ולפרק לשפרדס בוש את הצורה עם אנרגיות לטיניות שיחרכו את הרצפה, גוטאן נתנו הופעה עם שיק של בית מרקחת. הכל היה מדוייק, מקצועי ומרהיב ובאותו זמן צפוי, פושר וחסר מעוף לחלוטין. חבל.
אני מודע לזה שזה נשמע כאילו מסתמנת מגמת קנטרנות כרונית אצלי, אבל באמת, ציפיתי להופעה שתגרום לי למשוח את השיער בברילנטין, לגדל שפמפם ולהתחיל לקרוא לעצמי חורחה, וקיבלתי משהו שגרם לי לרצות ללכת לערב ריקודים סלוניים באודיטוריום של בית האבות הקרוב למקום מגורי.
אחד הדברים שהכי אהבתי בהופעה הוא הפתרון היצירתי שלהם להעדר פרסונל; במהלך כל ההופעה הוקרן על מסך ענק מאחוריהם כל מיני וידאו-פארטס (אני תמיד בעד). כשהם התחילו לנגן את Mi Confesión, כנראה השיר הכי מוצלח מהאחרון שלהם, התמונות האבסטרקטיות התחלפו בוידאו של שני הראפרים החסרים בגודל על טבעי מבצעים יחד עם הלהקה את השיר בתזמון מושלם. לא רע בכלל.
למרות שהרושם של ההופעה נגמר כמעט לחלוטין בשניה שיצאתי מהאולם, די נהניתי. לקראת הסוף ובהדרן החברה העלו הילוך ונשמעו קצת יותר כמו שקיויתי שהם ישמעו – נמרצים, מאלתרים, סוחפים. הייתי אומר טו ליטל טו לייט אבל ההופעה נגמרה ב-22:15, שעה מגוחכת אפילו בלוחות הזמנים של תושבי האי.
אז כנראה שלא כל הלהקות בנויות לרגש אותי בהופעה חיה, זה בסדר. אבל אם להיות כנה הם ממש בון בון ולא בא לי ללכלך עליהם. בעצם, תשכחו כל מה שאמרתי. שמעתם אתם האחרון שלהם? אלבום תענוג. כבר מזמן רציתי להגיד את זה ולא יצא.

Gotan Project - Mi Confesión
Gotan Project - Criminal

אסקפיזם

עוד מופנם

"אם אני אכתוב פוסט על כל סינגר סונגרייטר ששבדיה מייצרת, אני אצטרך לשבת בבית עד סוף השנה וחבל, כי קיץ בחוץ ומי יודע כמה זמן זה ימשך...". זאת הייתה, פחות או יותר, התגובה של רועי, רגע לפני שהוא נעלם בערבות פורטוגל, כשאמרתי לו שכדאי שהוא יכתוב משהו על Loney, Dear. ניסיתי לעשות איזו הפרדה גאוגרפית ולהשאיר לרועי לפחות את סקנדינביה. Its never mind.
איפה הייתי? אה, כן, Loney, Dear. הבחור הנמרץ הזה הוציא כבר 4 אלבומים עד היום כשאת כולם הוא מקליט במרתף בבית. האחרון שלו, Sologne, הוא אלבום קצרצר ומענג. אלבום שמתאים לחורף באותה מידה שהוא מתאים לקיץ.
אני מניח שיש עוד כמה מאות כמוהו בשבדיה, שהרי שם "סינגר סונגרייטר" זאת אחת מהתשובות הנפוצות כששואלים ילד שבדי "מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול?" אך התמזל מזלו של אמיל סווננגן (זה השם שלו, ברצינות) ומכל הסינגר סונגרייטרים, שבוודאי גרים בשכונה שלו ממש, דווקא אותו יצא לי לשמוע ולאהוב משמיעה ראשונה. אם הייתי צריך לתת לו טייטל בשקל הייתי בוחר ב"סופיאן סטיבנס השבדי". יש למישהו שקל?

Loney, Dear – The City, The Airport
Loney, Dear – I Fought the Battle of Trinidad & Tobego

ילדודס

כל העסק הזה של סיכומי שנה מעניין לי את האשכים מה שאומר שסיכומי חצי השנה, בחשבון פשוט, מעניינים לי את האשך. אבל לעצור לחשבון נפש קצר, אני תמיד מוכן. בפרט ביום שכזה.
אז החישוב שלי מראה שעד כה משהו קצת חסר לי בשנה הזאת. כמעט כל האלקטרו פופ וכו' (אל תתפסו אותי במילה על השם של הז'אנר, אני זקן מדי לתתי ז'אנרים) שיצא לי לשמוע השנה פשוט לא עשה לי את זה. אם נשים בצד את Hot Chip, אני לא מצליח לחשוב אפילו על להקה אחת שממש ריגשה אותי. The Knife התחילו לעשות לי מה שעשו Tiefschwartz, Ladytron ו-Fischerspooner לפני שנה פחות או יותר. לא ממש בדקתי, אבל נדמה לי שלא ממש יצאו הרבה אלבומים בז'אנר הרחב הזה שאני כל כך מחבב.
אבל לא באתי לחלוק איתכם את יסוריי אלא כדי לגאול אותכם מהם; לרשימה המצומצמת הצטרף לאחרונה שם חדש – Junior Boys שמוציאים את So this is goodbye , האלבום השני שלהם, ממש עכשיו. למי שהצטרף רק עכשיו, הג'וניור בויס הם דואו אלקטרוני קנדי (שוב קנדה!), רגוע, מינורי, מלא אוירה ומושפע נפלאות מהאייטיז. השירים שלהם עמוסים במטענים שנבנים ביד מיומנת על פני שיר שלם ולא מגיעים לקליימקס, טיזינג ארוך ומענג. מאוד טעים. בקרוב ההופעה.
אם פיספסתי איזה אלבום בז'אנר, אז בחייאת, תזרקו איזה תגובה או משהו. אני לבד כמו כלב פה, מוקף בקולגות בריטיות שהולכות לראות את טייק דאת בוומבלי. מהם בטח לא תבוא הישועה.

Junior Boys – In the morning
Junior Boys – Double shadow

בליים קנדה

פלאפל מעוז:............................................................................ 3.80£
כרטיס להופעה:..........................................................................5.00£
4 פיינטים של בירה ג'מייקנית:......................................................... 12.80£
לקנות דיסק מהמתופף ולקבל אחד נוסף במתנה:....................................... 10.00£
להגיד לגיטריסט שהם יותר טובים מרוב החברים הקנדיים שלהם כולל Broken Social Scene וכו' ולשמוע אותו אומר בקול מרמז: אתה יודע שאני בעצמי ברוקן סושיאל סצין............Priceless

אם יש רגעים בחיים שבגללם אני עדיין לא משליך את עצמי אל מול הקרונות של הרכבת לאוקספורד בוקר אחרי בוקר הם נראים כמו ליל חמישי האחרון. בדיוק חודש אחרי הפוסט הסופרלטיבי שלי, The Meligrove Band הגיעו ללונדון היישר ל-Blow Up Metro. שם קצת בעייתי לחיפוש בגוגל, דרך אגב. הייתי בטוח שבאותה שניה שהאצבע תלחץ על ה-enter, תריסר לוחמי SAS יפרצו למשרד מכל חלון, דלת ותקרת אקוסטית ומרכז המצח שלי יהפוך חם מנקודות הלייזר שיתרכזו לכיוונו. זה לא קרה.
לא היה לי ברור למה הם מופיעים במקומות כל כך קטנים ואפילו לא בתור הלהקה המרכזית בערב. אני מאמין שהתשובה טמונה באתנוצנטריות המחורבנת של תושבי האי; האלבום של המליגרוב בנד יוצא באנגליה רק בתחילת אוגוסט ומה שעוד לא יצא באי – לא קיים. עד היום, זאת הפעם הראשונה שזה משחק לטובתי. כל הקהל מונה אולי 50 איש. אני בין הבודדים שבאו לראות אותם ולא את אחת משלושת הלהקות האחרות שלמי-אכפת-איך-קוראים-להם-בכלל שמופיעות גם כן באותו ערב. המליגרובס הם השניים להופיע. שהם עולים אני בקדמת הבמה, ליטרלי מתחת לאף שלהם, מאושר כמו גרופית בת 15. יש לי הופעה פרטית משל עצמי. בסה"כ 30 דקות של הופעה, אבל כמו שפרק של "פרפר נחמד" יכול להכיל כל כך הרבה בחצי שעה, ככה גם ההופעה שלהם. המליגרובים מפוצצים את המטרו; האנרגיות מתיזות ריקושטים על הקהל, הנגינה מוציאה את את המקסימום מכל אקורד והשירים רודפים אחד את השני, ממש כמו באלבום. הם בטח לא עושים את זה בשביל המעריצים כי מדובר בי - שרוקד, קופץ ושר כל מילה - ועוד כמה אנשים שעומדים מאחוריו ותוהים מה לא בסדר עם הבבון שלפניהם. אחרי שני שירים הם זורקים לקהל טמבורינים קטנים שילוו אותם בשירים. בדיוק מה שהייתי צריך. עד סוף ההופעה שלי כבר היה מפורק לגמרי. איזה כיף. אני חושב שאחריהם באמת היו עוד 2 להקות אבל אני לא יכול להגיד את זה בוודאות.
בסוף ההופעה הלכתי להחליף כמה מילים עם הלהקה. אני חייב להודות שלרב זה הפוך לגמרי מכל מה שהייתי עושה. אבל אם כבר גרופית, אז המעמד מחייב. לא חסכתי במילים ושפכתי עליהם את אותן תשבוחות שהם ראויים להם. זה היה פשוט נפלא לראות את החברה האלה מתרגשים מהמחמאות ומאושרים לדעת שיש מישהו שמרגיש ככה כלפי המוזיקה שלהם.
לא הצלחתי להתאפק ושאלתי את המתופף מה בעצם הם עושים בכזה מקום קטן מופיעים עם עוד להקות של 3 אקורדים. הוא לא התבלבל וענה שהם באו בעיקר בשביל שהשם שלהם יתחיל לחלחל לתודעה של האנשים וגם סתם להנות מלונדון. כשהתנצלתי ואמרתי לו שאני ממש לא מכיר את שני האלבומים הקודמים שלהם הוא אמר "אתה יודע מה, זה ממש לא חשוב. אם להיות כנה הם היו די מחורבנים..."
אבל הרגע ההזוי ביותר הגיע בשיחה עם הגיטריסט/קלידן/חצוצרן; תוך כדי שהוא חולק את ההתלהבות שלו מהעיר - "איזה מקום מדהים, ניו יורק היא כלום לעומת לונדון! הכל קורה פה. רק אין להם מזגנים בשום מקום" – הזדהיתי ואמרתי שמאיפה שאני בא אי אפשר לחיות בלי מזגן ביולי.
- "מאיפה אתה?"
- "לא מהמקום הכי פופולרי היום בעולם…מישראל" עניתי בחיוך.
- "לא, לא, לא, בן אדם, אין פה בכלל על מה לדבר. פוליטיקה זה דבר אחד ומוזיקה זה דבר אחר לגמרי." הוא ענה בנחרצות. "אולי אתה מכיר במקרה להקה ישראלית בשם רוקפור?" הוא שאל.
- "רק במקרה, הם מהעיר שלי…איך לעזאזל אתה מכיר אותם?" התפלאתי.
- "I keep my ears to the ground, man. הם להקה מעולה..."
ולסיום האופוריה הזאת, נוספה הבטחה להגיע שוב ללונדון באוקטובר להופעה מלאה והתלהבות עצומה מהחומר החדש שהם עובדים עליו בימים אלו. אם הייתי גרופית אמיתית הייתי יורדת לו בשירותים או משהו, אבל באמת לא התחשק לי לקלקל את הטעם של הבירה.
אני יודע שעוד לא מספיק אנשים מכירים אותם, אבל הפעם זה ברור לי לגמרי, ההייפ באופק. בסיכום השנה שאני לעולם לא אכתוב, זה אלבום השנה שלי.
ובינתיים, תסתפקו בהופעה חיה שלהם + כמה הקלטות אולפן. וכרגיל, תמונות מההופעה, באדיבות Z, שבא לחזק ויצא מחוזק בדיסק.