שלום לבת דודתי

מהרגע שפתחתי את העיניים בשבת בבוקר, היה לי דחף לג'חנון, לחוח* עם חילבה** ומוזיקה תימנית. השניים הראשונים עוד היו נפוצים איכשהו כשהייתי בארץ, אבל מוזיקה תימנית? מאיפה זה בא? האם אלה הגעגועים לארץ? האם זה הרצון לחיבור למוצא ולמסורת שצצה אצל מהגרים? או שמא זאת הציפיה להופעה של נטאשה אטלס שהייתה מתוכננת לאותו ערב?
למזלי הרב, בביקור האחרון בארץ, יחד עם 5 קילו ג'חנון וחצי ליטר סחוג (שבימים אלו היה מקפיץ את כל יחידות האבטחה של הית'רו), אמא דחפה לי גם דיסק של "צלילי הכרם" שעד אותו בוקר עוד היה ארוז במזוודה. זה לא בדיוק הצלילים שאני מכיר מהכרם אבל זה העביר את הזמן עד ההופעה.
נטאשה אטלס הופיעה שני ערבים ברצף ב-Pizza on the park, אחד מהמוסדות האלה שאף פעם לא הבנתי איך הם נוצרו. כל הקונספט של לאכול ולשמוע מוזיקה נחמד בתיאוריה, אבל באופן אישי קצת לא נעים לי לשבת מטר וחצי מאומן, ולהשמיע קולות בליסה או שלידי יושב מישהו שמוסיף למוזיקה מהבמה צלילים של חיתוך בצק פיצה עיקש במיוחד (זה מוזיקה ערבית, תאכל בידיים!) . אבל אין מה להלחם בטחנות רוח. המוסדות האלה קיימים כבר שנים ומביאים את האומנים הכי טובים להופעות הכי אינטימיות (והפיצה שלהם גם לגמרי בסדר).
נטאשה היא אישה מאותגרת אנכית, מטר ונרגילה, גרסה ערבית של ציפי שביט. היא ממוצא מצרי, נולדה בבלגיה, חיה באנגליה ואוחזת במבטא בריטי פראקסלנס. בנוסף לכל, יש שמועות, ממש כמו על שמעון פרס, שהאבא שלה יהודי (מה שבטוח שהאמא של שניהם ערביה). אבל למי אכפת מעובדות גאוגרפיות-דמוגרפיות. הכי חשוב שהיא זמרת מדהימה ששרה מוזיקה ערבית בצורה מהפנטת ומרגשת.
רוב ההכרות שלי עם מוזיקה ערבית הייתה דרך הצלילים שבקעו מהטלויזיה של השכנה המצריה הבהמה שלי (את כבר מתה? תמותי כבר...) בימי שישי או לחלופין מרכבים אקראיים שהייתי חולף לידם עם הקטנוע ביפו. אני לא זוכר מתי בדיוק ואיך התחלתי להנות ממוזיקה ערבית (אילון?) אבל אחרי ההופעה הבנתי שאין ספק שלגברת אטלס יש תפקיד משמעותי בסיפור.
נחזור להופעה. החלק הראשון, ה"אלקטרוני", כלל חליל, דרבוקה וסינתי ערבי כמו שסינתי ערבי צריך להיות – מוגזם, זועק ומגוחך. לא משנה כמה אני ויקירתי ניסינו לשמור על הצביון המעונב של הפיצריה, השד הלבנטיני שבנו פרץ החוצה בסערה מאופקת – רקדנו בכסאות, מחאנו כפיים בקצב הדרבוקה ובחיי שאם היה לי, הייתי מדביק לה איזה דולר (מטבע של פאונד לא נדבק טוב). אפילו הזוג שישב מימיננו, שהיה בדייט כושל, והבחור שישב משמאלנו וניקר בלי הפסקה לא הצליחו לפגוע בהנאה שלנו. כל הסשן היה דאנס ערבי מינורי ותמציתי, גרסה אליטיסטית של הופעה במועדון לילה ברמאללה.
החלק השני היה אקוסטי וכלל חליל, דרבוקה, מנדולינה, כלי מיתר ופסנתר. השירים שהיא בחרה לסשן הזה היו ברובם בלדות ערביות קסומות של פאירוז, אום כולתום, ועבד אל חלים חאפז. מסתבר שכל הבלדות בערבית מדברות על הירח. או על השמש. או שניהם. בכל אופן, הכל היה כל כך עדין, רך ומלא אהבה שהערבית שהיא שרה נשמעה מלטפת ונעימה וגרמה לי לרצות להעביר את היד בשערות אהובתי וללחוש לאוזנה שאללה הוא כביר. כבר שכחתי שערבית היא גם שפה ציורית, יפהפיה ואפילו רומנטית. יחראם אבוק.

הלכנו לדבר איתה אחרי ההופעה. כשאמרנו שאנחנו מישראל היא הגיבה יפה (קרי, לא ירקה/קיללה/קראה לנגן דרבוקה שירביץ לנו) וסיפרה שהיא הייתה אמורה להקליט או להופיע עם הפילהרמונית הישראלית באיזשהו שלב אבל בגלל כל האירועים האחרונים היא הייתה משוכנעת שישטפו אותה בביקורות שליליות ולכן התוכנית נגנזה. זה היה באמת עצוב לשמוע. אז הזמנו עוד בקבוק יין.

אחרי הערב הזה לא נותר בי שום צל של ספק שנטאשה היא לא איזו זמרת נישה שרוכבת על גל "מוזיקת עולם" להמונים אלא זמרת רצינית, כזאת ששולטת בקול שלה באופן אבסולוטי ויכולה לסחוף קהל של אצטדיון באותה מידה שהיא יכולה לגרום לקול שלה להדהד באופן מושלם בחלל קטנטן ולגרום לנוכחים לנדוד למחוזות רחוקים רחוקים.
באפריל האחרון נטאשה הוציאה את Mish Maoul. על העטיפה נטאשה מופיעה עם סוג של רעלה, באופן שונה לחלוטין משאר האלבומים בהם היא תמיד הראתה כמו דיווה מערבית עם טאצ' אוריינטלי. נראה לי שבמקרה הזה אפשר להגיד שהקנקן מעיד על עיסתו ברבים; נטאשה כבר לא רוצה להיות במשבצת המוזיקת עולם של הבי.בי.סי אלא מנסה להכנס לפנתיאון של זמרים ערביים שזכו להכרה עולמית בזכות האותנטיות שלהם. לא עוד קאברים לשירי ג'יימס בונד אלא חזרה לשורשים המצריים שלה וריספקט לתרבות ערב. ואני בעד.
באתר של האלבום אפשר לשמוע את כולו באיכות סבירה, והנה אחד הקטעים הכי גרוביים מהבסט אוף שלה שיצא ב-2005, פריט חובה על המדף של כל תימנופיל.

Natacha Atlas – Eye of the Duck

* לחוח - מעין לחם תימני שהוא בעצם הכלאה של פיתה, פנקייק וספוג.
** חילבה – דיפ סמיך בצבע נזלת וטעם אינפאבילי, שגורם לצחנת זיעה יחודית למשך יומיים-שלושה לכל האוכל אותו. שילוב שלו יחד עם מנגו יוצר רוטב מוכר אחר – עמבה.