?אתה רואה

זה מה שקורה כשלא עושים דברים בזמן. פתאום אתה מוצא את עצמך כמה חודשים אחרי, יש לך אחל'ה דבר ביד ואין לך מושג מהו ומאיפה הוא הגיע אליך.
הקליפ הזה יושב אצלי על הדסקטופ בעבודה עוד מימי החורף האפלים ואני בטוח שרציתי לשים אותו פה כבר מזמן. עכשיו כשאני חושב על זה אז יש מצב שהוא כבר הופיע פה, אבל לא נורא, זה אחד הקליפים היפים שראיתי ועוד קצת חשיפה תעשה רק טוב לכל מי שעוד לא ראה.
מה שכן, למישהו יש מושג מה זה השיר הזה?

מגלה ארצות

בשבועות האחרונים אני מרגיש כמו כריסטופר פאקן קולומבוס של עצמי. לאן שאני לא פונה, אני מוצא להקה שעוד לא שמעתי ובאופן מפתיע כמעט כולן משובחות. אבל הפעם אני מרגיש שהנה, זה הג'ק פוט שבא פעם בנצח קטן. אני בהתלהבות טוטאלית, לא סבירה ובלתי מוסברת מהתגלית החדשה שלי The Meligrove Band. החברה הקנדים האלה הוציאו את Planets Conspire, האלבום השלישי שלהם כבר באפריל, כך שלמעשה לא מדובר פה בשום דבר חדש. אבל זה באמת לא חשוב. מהשמיעה הראשונה, האוזניים שלי בכו מתענוג, והלב התפוצץ מאושר, ובשבוע האחרון אני צורך אותם באופן מוגזם.
הסאונד הלואו-פיי שלהם קצת מציק בשניה הראשונה, אבל אחרי כמה שמיעות הוא הופך להיות כמעט הכרחי. התערובת הנפלאה של הפסנתר, כלי הנשיפה, השירה הזועקת והתיפוף המשובח הזכירה לי כל כך הרבה דברים מוכרים - סופרטראמפ, ביטלס, ארכייב, וולף פארייד, קלירלייק ואני מוכן להשבע שאפילו תיסלם ואריאל זילבר צצים שם ברקע ברגעים מסויימים. יש משהו בדיסק הזה שהוא הרבה יותר מ"טוב" או "כיפי", תשמרו את המילים האלו ללהקות שבשם שלהם יש את המילה "ארקטיק"; תחשבו על מילים כמו "מורכב", "מבריק", "מופתי" או משפטים בנוסח: "פי! הביא אותה ביציאה משהו בסט האנאלי הזה!".
אני יכול להמשיך ולמרוח את הפוסט הזה כמו שעשיתי בבגרות בתנ"ך (84! ריספקט נוסטלגי! עוד לומדים תנ"ך בארץ?) אבל נראה לי שהרעיון ברור. הנה 4 שירים שהצלחתי לבחור בקושי.
והנה כפפה, אם אי שם מישהו מבין ממה אני כל כך מתלהב ובמקרה הוא יהיה בלונדון בסוף יולי, הם פה לכמה הופעות טובות.

The Meligrove Band - Our Love Will Make the World Go Round
The Meligrove Band – Ages & Stages
The Meligrove Band - Grasshoppers in Honey
The Meligrove Band - Everyone's a Winner

ססיליה היא בהמה סרוחה

היא עומדת מולי ובוהה בי בעיניים בצבע שלולית עכורה. היא זוקרת את הגבות מעלה ומנסה לשוות לעצמה מראה מאיים. כל מה שאני רואה הוא חיה מבוהלת עם שיער אדום ומדובלל. קשה לפספס את העובדה שהיא גם מטומטמת. היא פותחת את הפה והבל הפה המצחין שלה עושה את דרכו אל אפי. היא אכלה טונה אתמול, הכלבה. אני מתאמץ לא להקיא. במבטא מזרח אירופאי כבד, היא נובחת עלי ערימות של מילים שלא מלמדות אותי דבר מלבד דרגות חדשות של יאוש. זאת היא ססיליה, ולצערי, הייתי צריך לראות אותה יום אחרי יום בשבועיים האחרונים.
אני שונא אותה. באמת. היא מציקה לי, מפרה את השלווה הסטואית שאני מנסה להקיף את עצמי בה וגורמת לשחיקה מואצת של השיניים שלי. אני לא אוהב לשנוא, אבל הפיתוי של הצד האפל חזק ממני. בישיבות משעממות ניסיתי להפליג על כנפי הדמיון אבל איכשהו תמיד חזרתי לאותה הסצינה בה אני חובט בראשה של ססיליה עם חפץ קהה. לפטופ, מקרן, לוח מחיק. אין הרבה חפצים קהים בחדרי ישיבות. חבל. כשנואשתי מזה ניסיתי לחשוב על ססיליה אחרת שאני מכיר ולהתנחם בזרועותיה. זה לא באמת עזר, אבל לקולות ניפוץ הגולגולת של הבהמה, נוסף יופי של פסקול. גאי ריצ'י לא היה עושה את זה טוב יותר.

The Surftones – Cecilia Ann

אנקת גבהים

הנה זה מגיע, התשובה לדצמבריסטס, עם הסולן שאני-לא-מאמינה-שהוא-לא-אנגלי. קבלו את The Heights (לא לבלבל עם להקת השחקים), חבורה של וולשים עם סולן שאני לא-מאמין-שהוא-לא-אמריקאי. מחר יוצא הסינגל השני שלהם. כל שיר שיש בשם שלו את המילים "בירה" ו"ג'מייקה" לא יכול להיות ממש גרוע. עזבו, אין מה לשחק אותה קשה להשגה – אחרי 3 שמיעות רצופות אני מכריז עליו רשמית בתור שיר פתיחת הקיץ.

The Heights – Jamaica beer eyes

פתי בר

למרות שהשמש מפציעה פה ושם והטמפרטורות הם קצת מעל רף הטי-שירט, אני סקפטי לגבי המשכיות המגמה. החלטתי להקדים תרופה למכה, וממש כמו הסנאי הארור שמסתובב בחצר ונובר לי בזבל, אני עורם את אלבומי הפולק בצד ליום סגריר שיבוא בקרוב.
Vetiver הוציאו החודש את To find me gone, האלבום השלישי שלהם. הסיבה שאני לא מכיר אותם בכלל קשורה כנראה לעובדה שאני לרוב לא מחפש מוזיקת פולקית שכזאת ומסתפק בשניים-שלושה אלבומים שמופיעים אצלי מעצמם כל כמה חודשים. ובכל זאת, הבחור אנדי קביק, שהוא בעצם Vetiver, הוא חבר טוב של האדון דבנבדרה בנהרט, שהיה פעם חלק מההרכב. איטס נבר מינד. מה שחשוב הוא שהפולק-בלוז-אמריקאי שהוא עושה יושב בול במקום. הכל נעים ונכון ונפלא. כמו החולצה הזאת שלי, שלא חשוב אם קצת קר בחוץ או קצת חם, תמיד אני ארגיש בה נעים.
שמתי לב שאני לא מפסיק לדבר על מזג האויר. או שאני הופך לאנגלי או שנגמרים לי הנושאים לשיחה. שתי האופציות גורמות לי לדכדוך. הראשונה יותר.

Vetiver – Been so long
Vetiver – You may be blue
Vetiver – Angel’s shame

טחורים שחורים

סוף סוף אני יושב לכתוב על Black holes and revelations, או כמו שכולם הולכים לקרוא לו: "החדש של מיוז". קשה לי לדמיין מישהו אומר את המשפט הארוך "שמעת כבר את בלאק הולס אנד רווליישנס של מיוז?". זה בטוח יילך ככה: "שמעת כבר את החדש של מיוז?" או "תשמע, החדש של מיוז ממש מאכזב" או "אני לא מפסיק לשמוע את החדש של מיוז".
אז ככה, מאז יום ראשון בערב, הפעם הראשונה ששמעתי את החדש של מיוז, נוספו שתי האזנות ביום, שזה מביא אותנו לעשר האזנות עד עכשיו (כי היום הספקתי רק אחת). למה זה חשוב? זה לא, אבל זה לפחות אומר שאני לא כותב את הפוסט הזה על סמך האזנה אחת שטחית, וזה גם אומר שזה אפשרי לשמוע את החדש של מיוז הרבה פעמים.
אני אתחיל דווקא בדברים הרעים: השירה של בלאמי מתחילה לעשות רושם של מניירה שעיקרה "אני אומן רגיש במצוקה ולא יוצא לי קקי כבר שבוע". הטקסטים המחאתיים-פוליטיים נשמעים קצת כאילו נכתבו בעיקר עבור מעריצים שחושבים שבגלל שהם אנטי בוש או אנטי בלייר או אנטי כושלאמאשלהם אז זה אומר שהם יודעים משהו על העולם. ודבר אחרון, הלחנים הם לא יותר מלחני פופ פשוטים: תנו לשוגבייבס לבצע והם אחד אחד להיטי גלגל"צ, 102FM ובטח גם רדיו סופיה. לא יודע למה אבל נראה לי שבבולגריה השוגבייבס מאוד פופולריות.
אבל מיוז מצליחים להפוך את החדש של מיוז להכי טוב של מיוז. הם עושים את זה כי בלאמי עם עצירות הוא עדיין אחד הסולנים הטובים והמדויקים בסביבה. כי קצת טקסט פוליטי עדיין יכול להיות כתוב טוב ובטח לא להפריע. ובעיקר כי הם מוכיחים ששיר, כמו אוכל, הוא לעולם לא רע ביסודו. זה הכול תלוי איך מכינים. אם בריטני זה עטיפה של ממתק, אז מיוז מבשלים הכל בקדירה עם המון תבלינים, שייצא רציני וכבד ועשיר. העיבודים של מיוז נוגעים בשלמות, הרבה רגש ואנרגיה, לחני פופ עם שמונה שכבות של גיטרות כבדות ודקורציה קלאסית-בארוקית שהפכה את מיוז לז'אנר בפני עצמם. רוק-בארוק זה בעצם רק מיוז, לא?
בכל אופן, אחרי שבהאזנה הראשונה התאכזבתי ובהאזנה השנייה חשבתי שיש פוטנציאל שמצריך עוד אחת לפחות, מכאן ואילך הפוטנציאל רק מתממש עוד ועוד. אני חושב שכל הטרקים מעולים, אבל כמובן שיש כמה שמצליחים להתעלות. למשל Assassin שמכיל את תצוגת התיפוף הטובה ביתר הזכורה לי מאז Geek U.S.A של הפאמפקינז (ריספקט!!!) ו-City of delusion שבו הם מנסים להחליף את הבארוק במוזיקה ספרדית-ערבית ועושים את זה מעולה. ויש עוד הרבה אבל זה יהיה מטופש לשים פה את רוב רשימת השירים של האלבום.
בכלל, וזה רעיון שצץ במוחי המפוזר ממש עכשיו, נראה לי שמיוז עושים כאן כל מיני ניסויים קטנים. למשל העניין עם המוזיקה הספרדית. ואולי האלבום כולו הוא מעין "בואו נראה אם אנחנו יכולים לקחת דיסק של בריטני ספירס, שרוב המעריצים שלנו היו מקיאים ממנו, ולהפוך אותו לאלבום כבד וטעון ומעולה". אז כן, הם יכולים.

Muse – Assassin
Muse – City of delusion
Muse-Britney mash-up
The smashing pumpkins – Geek U.S.A

פרוגרסיב פופ

איפי אחד של 8 שירים, זה כל מה שהכרתי וזה כל מה שה-Guillemots שחררו פחות או יותר. נו, וזאת סיבה לא ללכת להופעה שלהם? כל מי שמכיר אותי יודע שאני בן אדם אופטימי שתמיד מסתכל על חצי הכוס המלאה ומשתדל לשמור על גישה חיובית לחיים. חוצמזה, אני גם שקרן פתולוגי עם בעיית שתיה.
רק כשראיתי את המוזיקה שלהם מתפרקת לגורמים מול העיניים, הבנתי מה יש בה שתופס אותי כל כך. מעבר לקלידים ולתופים, הגילמוטס עולים להופעה עם שני סקסופוניסטים, גיטריסט וקונטרבסיסיטית. הגיטריסט מצדו, לא פורט אפילו אקורד אחד שלם על הגיטרה, ובעיקר מוציא ממנה קולות שחתולים מיוחמים נוהגים להשמיע. מצד שני הייתה לו מכונת כתיבה. על הבמה. מחוברת למגבר ודיסטורשן. והוא ניגן בה. הסאונד היחיד שאני מכיר שמופק על ידי מקלדות הוא צליל מונוטוני שבוקע לרוב מחדר חשוך בו יושבים 4 אנשים שלכולם קוראים סאשה, והוא לא משהו שהייתי רוצה לשמוע באוזניות. אבל הבחור הזה עשה עבודה מוצלחת שתרמה יופי לקקופוניה הכיפית שלהם. החוליה הכי חזקה בעיני היא הקונטרבסיסיטית. קודם כל, היא אסיאתית מדהימה שזה תמיד בונוס. חוצמזה, הריפים של הבאס שלה הזכירו לי את Lamb, וכמו שאמר ביג לובובסקי על השטיח שלו: “She really ties the room together”.
אז נכון, הכלים לא בהכרח מעידים על איכות, אבל במקרה של הגילמוטס זה אומר הכל. למרות שהם נופלים מבחינתי תחת הטייטל של פופ, הם לא עוצרים את עצמם והולכים די בחופשיות לכיוונים שונים, כשכל פעם מישהו אחר מחזיק במושכות. מהאיפי שהם הוציאו זה לא לגמרי ניכר, אני מסכים (עם עצמי). אבל אותה להקה בהופעה חיה הייתה גברת אחרת לגמרי. מבלי לחזור על שיר פעמיים, הם סיימו את ההדרן השני עם She is evil בביצוע היסטרי. אולי אחרי שתשמעו אותו תתחילו להבין על מה אני מפרה לכם פה את המוח.
אני ממש סקרן לדעת איך ישמע האלבום שלהם שיוצא ביולי ועוד יותר מזה אני סקרן לדעת איך ישמע האלבום השני שלהם אם הם יגיעו אליו. משהו מרגיש לי שעם קצת התערבות אלוהית או לפחות מפיק טוב הם יכולים ה-Arcade Fire של הממלכה. או כל סופרלטיב אחר לבחירתכם.

Guillemots – She is evil

ויש גם איזה סטפן אחד שעשה הכנה לתביעה של ה-RIAA והעלה כמעט את כל מה שהגילמוטס הוציאו.

קיץ שבדי

כנראה שאני הופך ליותר ויותר שבדי ואין יותר מדי דברים שאני יכול לעשות בנדון. ובעצם, אם נשים בצד את סינדרום העם הנבחר, ההתניה התרבותית היהודית-ישראלית שאומרת לנו שאנחנו יותר טובים מכל מי שהוא לא אנחנו, אז מה כל כך רע בלהיות שבדי?
אבל בואו נחזור להתחלה, אני הופך לשבדי וזה מתבטא בזה שיש לי רגשות אשם על כל רגע של מזג אויר יפה שאני לא בחוץ. עכשיו, שיהיה ברור, כרגע מתחיל החלק של השנה שבו סקנדינביה משתינה על אגן הים התיכון בכל מה שקשור למזג אויר מדהים. כשאתם, קוראים יקרים, מקללים כל רגע לוהט, לח ודביק והמפלט היחיד הוא להסתגר בחדר ממוזג, מילוני שבדים מתמוגגים מאושר ומחייכים אל העולם (כלומר אל עדרי הבלונדיניות בביקיני, איך לא תחייך?) וזה לא משמחה לאיד, אלא פשוט כי העולם שמסביבם נראה נפלא ומריח נפלא ומלטף אותם בשמש ו-24 מעלות. אם לוקחים בחשבון שכל זה מגיע אחרי 8-9 חודשים של מזג אויר חרבאנה אז אפשר רק לדמיין את גודלו של הפורקן.
זה שאני לא יכול להשאר בבית כששמש בחוץ כבר אמרתי. הבעיה היא שהשמש שוקעת מאוחר. ממש מאוחר. וגם אחר כך יש אור, אז אין לי זמן לפוסט על החדש של מיוז שכבר התנחל אצלי בפלייליסט, למרות שנורא רציתי להיות הראשון. תסלחו לי אבל יש איש שמן וחייכן שגר בספינה כתומה ואפשר לשבת אצלו על הסיפון ולראות את המונדיאל ולשתות המון בירה קרה ולהסתכל על כוסיות שטות בסירות מנוע וכל זה מחכה לי. בינתיים, הנה טיזר.

שחר, אם היית גר פה היה הכי כיף בעולם...

די כבר, נו

די כבר, נו, די. אני לא יכול יותר. נשבר הזין מכל הלפלפים החננות הרגישים האלה עם הגיטרות שצצים בכל פינה. די, חלאס. נשבר הזין מכל היינס לקמנים והארלנד אויים וכל הסקנדינבים האלה. הכל כזה חיוור ומעפאן. פעם היה אליוט סמית, קצת עצוב ועם קול של הומו, אבל לפחות היה רק אחד, לא שלוש-מאות ככה שזה היה בסדר. אבל אלה, אלה כמו ג'וקים: אחד מת באים לך עשרים. וכולם חמודים ועדינים כאלה עם עיני עגל ובלונד מתנפנף. די, נשבר הזין גם מכל הבלונד המתנפנף הזה. לאן שאני לא מסתכל אני רואה בלונד מתנפנף. זה מה שאמרתי אז אמרו לי 'למה אתה סתם אומר? הנה, יש את ההוא, חוזה גונזלס, לא בלונדיני'. וואלה, לא בלונדיני אבל היה מת להיות, אז במקום להיות בלונדיני בעצמו הוא עושה מוזיקה של בלונדינים יפי נפש שכל כך משעמם להם שהם אמרו 'למה רק אנחנו? בואו נעשה שלכולם יהיה משעמם'. והגונזלס הזה גם כן, אני מתערב איתכם שסבא שלו לא מדבר איתו מרוב שהוא מבייש את כבוד המשפחה עם המוזיקה שלו המשעממת הזאת.
יאללה, נמאס, נמאס, שיביאו כבר איזה משהו כזה טוב , איזה משהו כזה ממקום חם ולא מהארצות האלה שאוכלים רק דג מלוח ותפוחי אדמה. שיביאו משהו מדרום אמריקה, או, או מארגנטינה. אה, וגם אולי כדאי גם שזאת תהיה איזה אחת כוסית שחבל על הזמן שגם נשטוף ת'עיניים. טוב, נו, אז לא כוסית.

Juana Molina – Rio seco
Juana Molina – Micael
http://www.juanamolina.com

אמא של הרצל

את מבול הזבל המוזיקלי שנשפך עלי צריך לפלטר ביד קשה ואוזן נטויה. עם שם מטופש ועטיפה אינפטילית, אין פלא ש-Wolfmother זכו להתעלמות מופגנת מצידי.
מזל גדול אז אותה אוזן מדוברת נזקפה לשמע צלילים מוכרים משהו ממקלט טלויזיה שמוחשך רוב הזמן. ובדיוק כמו בפעם הראשונה שהאוזן שמעה את Seven Nation Army של הוויט סטרייפס, היא הכניסה את כל המערכות לכוננות ספיגה.
מסתבר שזה עידן הדלי אול אובר אגיין. בהתחלה אלה היו להקות כמו The Darkness שהביאו את הגלאם רוק לביקור מהסבנטיז, הוייט סטרייפס וקינגז אוף לאון שהביאו את הסאות'רן רוק, ועכשיו להקות כמו Wolfmother ו-Pearls and Brass מחזירות את ההארד רוק. והוא חוזר בכיף. וכשאני אומר בכיף אני לא מתכוון לחבורה של קלינגונים ואורקים אוחזי גרזנים, אלא על גרסה freshית של בלק סאבאת' ולד זפלין מעורבבת ומנוערת היטב עם קצת שמש אוסטרלית ומוגשת בעטיפה של פסים לבנים. בכלל, נראה לי שכל הטרנד הזה של להקות שהפשירו אותם יחד עם אוסטין פאוארס נעים לי מאוד.

Wolfmother - Dimension
Wolfmother - Woman
ואם במקרה פספסתם אז יש גם את זה:
Pearls and Brass – Black Rock Man

!צאי פולקה, צאי

אני מוריד את מונוקרייב לזנות עם השטויות האלה, אני יודע. אבל אני אחוז דיבוק, מהופנט ותקוע עם הדבר הזה בראש כבר שבועות. מסתבר שמדובר בשיר עם מומיני מ-1930 שתודות ללהקה פינית בשם Luitoma ונפלאות האינטרטנט שב לתודעה. לא ברור לי מתי ואיך בדיוק זה קרה אבל כבר יש עשרות קליפים ב-youtube (זה הקליפ שגרם לי להשאיר שלולית על הספה) ואפילו ערך בויקיפדיה.
אה, כמעט שכחתי – אתה תשלם על זה ביוקר מר עמרני.

Evoloution of dance

Cocaine - הגידו כן ל

אם יום אחד תפגשו איש גבוה בחליפה מרופטת, שיער מדובלל וזקן עבות שיבקש מכם סיגריה במבטא צרפתי כבד, אל תהססו. יש סיכוי קטן, אבל אפשרי, שפגשתם את Sebastiane Tellier. קחו בחשבון שאם תתנו לו סיגריה יש סיכוי קטן, אבל אפשרי, שהוא יבחר לעשן אותה דרך האף ולשיר לכם שיר תוך כדי. זאת כנראה אחת מתופעות הלוואי של צריכת קילו קוקאין בחצי שעה. סימפטומים נוספים עשויים להיות חיקויים של ציפור ונשיקות חושניות לחפצים דוממים.
בחור הזוי ודי אקצנטרי הסבסטיאן הזה. וגם מוכשר. האלבום האחרון שלו, Politics, הוא יציאה שכבר השפריצו עליה לא מעט תשבוחות. בהופעה חיה, הוא הצליח להפוך את המוזיקה שלו למשהו אחר לגמרי. כל ההפקה המלוטשת, כלי המיתר וזמרות הליווי צומצמו לגיטרה, פסנתר, סיגריות ופריק שואו, וזה עובד כמו נובל-קוויזין; שילוב של הופעת אנפלגד מוגשת עם קומץ של סטנד אפ אה-לה-רובין ויליאמס. המנה טעימה כל כך שקשה להחליט את מה לאכול קודם. מזל שסבסטיאן והרופא מחלקה/איש חלל/פסנתרן עיוור שלו היו שם בשביל להחליט בשבילי.
לשמחתכם הרבה, הפעם לקחתי איתי את האישה ואת המצלמה. מהמקום שעמדנו בו ב-Luminaire לא היינו צריכים להשתמש בזום. 2 דקות של וידאו מסוף ההופעה מחכים למטה. ויש גם עוד הרבה תמונות. שלא תגידו שאני לא איש מתחשב.