אמא של הרצל

את מבול הזבל המוזיקלי שנשפך עלי צריך לפלטר ביד קשה ואוזן נטויה. עם שם מטופש ועטיפה אינפטילית, אין פלא ש-Wolfmother זכו להתעלמות מופגנת מצידי.
מזל גדול אז אותה אוזן מדוברת נזקפה לשמע צלילים מוכרים משהו ממקלט טלויזיה שמוחשך רוב הזמן. ובדיוק כמו בפעם הראשונה שהאוזן שמעה את Seven Nation Army של הוויט סטרייפס, היא הכניסה את כל המערכות לכוננות ספיגה.
מסתבר שזה עידן הדלי אול אובר אגיין. בהתחלה אלה היו להקות כמו The Darkness שהביאו את הגלאם רוק לביקור מהסבנטיז, הוייט סטרייפס וקינגז אוף לאון שהביאו את הסאות'רן רוק, ועכשיו להקות כמו Wolfmother ו-Pearls and Brass מחזירות את ההארד רוק. והוא חוזר בכיף. וכשאני אומר בכיף אני לא מתכוון לחבורה של קלינגונים ואורקים אוחזי גרזנים, אלא על גרסה freshית של בלק סאבאת' ולד זפלין מעורבבת ומנוערת היטב עם קצת שמש אוסטרלית ומוגשת בעטיפה של פסים לבנים. בכלל, נראה לי שכל הטרנד הזה של להקות שהפשירו אותם יחד עם אוסטין פאוארס נעים לי מאוד.

Wolfmother - Dimension
Wolfmother - Woman
ואם במקרה פספסתם אז יש גם את זה:
Pearls and Brass – Black Rock Man