ססיליה היא בהמה סרוחה

היא עומדת מולי ובוהה בי בעיניים בצבע שלולית עכורה. היא זוקרת את הגבות מעלה ומנסה לשוות לעצמה מראה מאיים. כל מה שאני רואה הוא חיה מבוהלת עם שיער אדום ומדובלל. קשה לפספס את העובדה שהיא גם מטומטמת. היא פותחת את הפה והבל הפה המצחין שלה עושה את דרכו אל אפי. היא אכלה טונה אתמול, הכלבה. אני מתאמץ לא להקיא. במבטא מזרח אירופאי כבד, היא נובחת עלי ערימות של מילים שלא מלמדות אותי דבר מלבד דרגות חדשות של יאוש. זאת היא ססיליה, ולצערי, הייתי צריך לראות אותה יום אחרי יום בשבועיים האחרונים.
אני שונא אותה. באמת. היא מציקה לי, מפרה את השלווה הסטואית שאני מנסה להקיף את עצמי בה וגורמת לשחיקה מואצת של השיניים שלי. אני לא אוהב לשנוא, אבל הפיתוי של הצד האפל חזק ממני. בישיבות משעממות ניסיתי להפליג על כנפי הדמיון אבל איכשהו תמיד חזרתי לאותה הסצינה בה אני חובט בראשה של ססיליה עם חפץ קהה. לפטופ, מקרן, לוח מחיק. אין הרבה חפצים קהים בחדרי ישיבות. חבל. כשנואשתי מזה ניסיתי לחשוב על ססיליה אחרת שאני מכיר ולהתנחם בזרועותיה. זה לא באמת עזר, אבל לקולות ניפוץ הגולגולת של הבהמה, נוסף יופי של פסקול. גאי ריצ'י לא היה עושה את זה טוב יותר.

The Surftones – Cecilia Ann