טחורים שחורים

סוף סוף אני יושב לכתוב על Black holes and revelations, או כמו שכולם הולכים לקרוא לו: "החדש של מיוז". קשה לי לדמיין מישהו אומר את המשפט הארוך "שמעת כבר את בלאק הולס אנד רווליישנס של מיוז?". זה בטוח יילך ככה: "שמעת כבר את החדש של מיוז?" או "תשמע, החדש של מיוז ממש מאכזב" או "אני לא מפסיק לשמוע את החדש של מיוז".
אז ככה, מאז יום ראשון בערב, הפעם הראשונה ששמעתי את החדש של מיוז, נוספו שתי האזנות ביום, שזה מביא אותנו לעשר האזנות עד עכשיו (כי היום הספקתי רק אחת). למה זה חשוב? זה לא, אבל זה לפחות אומר שאני לא כותב את הפוסט הזה על סמך האזנה אחת שטחית, וזה גם אומר שזה אפשרי לשמוע את החדש של מיוז הרבה פעמים.
אני אתחיל דווקא בדברים הרעים: השירה של בלאמי מתחילה לעשות רושם של מניירה שעיקרה "אני אומן רגיש במצוקה ולא יוצא לי קקי כבר שבוע". הטקסטים המחאתיים-פוליטיים נשמעים קצת כאילו נכתבו בעיקר עבור מעריצים שחושבים שבגלל שהם אנטי בוש או אנטי בלייר או אנטי כושלאמאשלהם אז זה אומר שהם יודעים משהו על העולם. ודבר אחרון, הלחנים הם לא יותר מלחני פופ פשוטים: תנו לשוגבייבס לבצע והם אחד אחד להיטי גלגל"צ, 102FM ובטח גם רדיו סופיה. לא יודע למה אבל נראה לי שבבולגריה השוגבייבס מאוד פופולריות.
אבל מיוז מצליחים להפוך את החדש של מיוז להכי טוב של מיוז. הם עושים את זה כי בלאמי עם עצירות הוא עדיין אחד הסולנים הטובים והמדויקים בסביבה. כי קצת טקסט פוליטי עדיין יכול להיות כתוב טוב ובטח לא להפריע. ובעיקר כי הם מוכיחים ששיר, כמו אוכל, הוא לעולם לא רע ביסודו. זה הכול תלוי איך מכינים. אם בריטני זה עטיפה של ממתק, אז מיוז מבשלים הכל בקדירה עם המון תבלינים, שייצא רציני וכבד ועשיר. העיבודים של מיוז נוגעים בשלמות, הרבה רגש ואנרגיה, לחני פופ עם שמונה שכבות של גיטרות כבדות ודקורציה קלאסית-בארוקית שהפכה את מיוז לז'אנר בפני עצמם. רוק-בארוק זה בעצם רק מיוז, לא?
בכל אופן, אחרי שבהאזנה הראשונה התאכזבתי ובהאזנה השנייה חשבתי שיש פוטנציאל שמצריך עוד אחת לפחות, מכאן ואילך הפוטנציאל רק מתממש עוד ועוד. אני חושב שכל הטרקים מעולים, אבל כמובן שיש כמה שמצליחים להתעלות. למשל Assassin שמכיל את תצוגת התיפוף הטובה ביתר הזכורה לי מאז Geek U.S.A של הפאמפקינז (ריספקט!!!) ו-City of delusion שבו הם מנסים להחליף את הבארוק במוזיקה ספרדית-ערבית ועושים את זה מעולה. ויש עוד הרבה אבל זה יהיה מטופש לשים פה את רוב רשימת השירים של האלבום.
בכלל, וזה רעיון שצץ במוחי המפוזר ממש עכשיו, נראה לי שמיוז עושים כאן כל מיני ניסויים קטנים. למשל העניין עם המוזיקה הספרדית. ואולי האלבום כולו הוא מעין "בואו נראה אם אנחנו יכולים לקחת דיסק של בריטני ספירס, שרוב המעריצים שלנו היו מקיאים ממנו, ולהפוך אותו לאלבום כבד וטעון ומעולה". אז כן, הם יכולים.

Muse – Assassin
Muse – City of delusion
Muse-Britney mash-up
The smashing pumpkins – Geek U.S.A