'הקלברי ספינג

בסוף היום, כשאתה הולך להופעה כל מה שאתה רוצה לשמוע הם כמה שירים שאתה מכיר ויכול להתענג עליהם לייב, זה הכל. פשוט, לא? התשובה היא כמובן "למה אתה שואל שאלות מתחכמות, חתיכת חרא שחצן". ובכן, הסיבה היא Hanne Hukkelberg, הנורווגית המקסימה הזאת שהוציאה את אחד האלבומים היותר עדינים, מקסימים ויחודיים ששמעתי בשנים האחרונות.
שמח וטוב לב (עזרתי לזקנה להרים את המזוודה בטיוב, זה נחשב?) הלכתי לראות אותה מופיעה ביום ראשון ב-Luminaire. אחרי שתי הופעות חימום מעולות (עוד נגיע אליהן) האנה וחבריה עולים לבמה. אם גם אתם הכרתם את התמונה הזאת ודמיינתם אותה חמודה בדובון, אז הנה היא באמת – חמודה כדובון. האנה והלהקה מכינים את הכלים להופעה. אנה מנגנת על אופניים, פח זבל וכינור שמקובע לכסא. קצת כמו אמינה, רק הרבה יותר מטופש. אם תהיתם איך זה משתלב עם ההופעה – זה לא. זה נשמע כאילו ניגנת את האלבום של האנה האקלברג מוקדם בבוקר ובדיוק באותו רגע הבן הנאג'ס של השכנים החליט לתקן את האופניים שלו ובמקביל האיש של הזבל הגיע והתחיל להפוך פחים. מישהו צריך להזכיר להאנה את המוטיב הסקנדינבי less is more.
האנה מוכשרת, המון פוטנציאל; הקול שלה מדהים והשירה שלה נפלאה לא פחות גם בהופעה חיה (רק קצת חבל שהיא חסרת כריזמה, שמנמנה ונבוכה). הלהקה שמלווה אותה עושה עבודה משובחת ומצליחה לשחזר את הסאונד והפיל שבאלבום. אז מה כואב לי? התשובה טמונה בעיבודים לשירים. מסיבה שאני לא ממש מבין האנה ושות' בחרו לבצע כמעט כל שיר בביצוע מאתגר, לפעמים יותר ג'אזי לפעמים פשוט שונה מספיק בשביל שיהיה צורך להתאמץ ולזהות את השיר שמתחבא מאחור. לרוב אני בעד, זה אומר שהמוזיקאי מנסה לחדש, לרענן ולאתגר את הקהל ואת עצמו, אבל הופעה שלמה בסגנון שכזה זה פשוט מעייף ומשאיר אותך עם תחושת החמצה קלה. לפעמים, האנה, אנחנו אנשים פשוטים שרוצים להנות מדברים פשוטים.
את ההופעה היא סיימה עם קאבר שווה ל-all day and all of the night של הקינקס. לא הצלחתי לשים עליו את היד אבל הנה עוד קאבר שהיא ביצעה בהופעה, שגם הוא בחירה מעניינת ומאתגרת.

(Hanne Hukkelberg - Break My Body (Pixies cover live
Pixies - Break My Body

הפיצוי שלי להנאה הלא לגמרי שלמה מהאנה בא דווקא לפני ההופעה שלה בדמות שתי הופעות חימום ארוכות ומשובחות. הראשונה מבין השתיים, היתה של Alexander’s Festival Hall, שכולה בחור אנגלי עם שיק צרפתי שנראה כמו טובי מקגוויר ונשמע, יותר מהכל, כמו The Real Tuesday Weld (שזה הישג בפני עצמו). הוא ניגן כמעט 10 קטעים ולמרות שזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו, לרגע לא נמאס לי. יכול להיות שזה בגלל שהוא רקד ריקודים רובוטיים בחמידות על. תרשמו את השם שלו בצד, אתם עוד תשמעו עליו.

Alexander's Festival Hall – Crazy Every Night
Alexander's Festival Hall – Life Backstage
ועוד במיי ספייס

כאילו שזה לא היה מספיק, אחריו עלו Barbarossa. גם פה מדובר בבחור אחד שנראה כמו האח היפה של תום יורק ושר בקול של מלאך. הוא וחברים ניגנו לפחות 5 שירים של פולק פרוזאקי מצויין. מהסוג שמוריד לך את הדופק למצב שינה. את הבכורה שלו הוא מוציא בסוף אוקטובר ונראה לי שהשם שלו יצטרף לרשימה ארוכה של פוליקסיטים בני זמננו. גם את השם הזה תרשמו בצד, אל תהיו עצלנים.

Barbarossa - Lines
ועוד באתר ובמיי ספייס.

אם אתם חפצים הנה כמה תמונות מההופעה. ולסיום, לאות סולידריות עם המצב האנה תשיר לכם סולו.

Fuck!

בשביל דברים כאלה בעצם רנן היה פה #1

שוב הוכחתי לעצמי שממש כמו ג'רי סיינפלד, גם אני Even Steven, וזה היה שווה כל רגע. Peeping Tom באו לאסטוריה ומחקו את זכרון ההופעה הצורב של אליס אין צ'יינס. 5 ימים אחרי ואני עדיין באקסטזה.
נתחיל בזה שבעצתו של ידידי רנן, הוצאתי את ה-butt plug החביב עלי מהתחת (וגם עליתי ליציע) וראו זה פלא – הסאונד באסטוריה לא נשמע כמו הבידורית של שבט ארנון צופי חולון (למרות שאני משתוקק למונו). נמשיך בזה שלמייק פאטון יש חברים הרבה יותר מוכשרים מציון העיראקי.
אם רועי אמר עליו פעם שהוא כמו החבר הכי מגניב שיש, בשבילי הוא זה שגורם לי להרגיש תמיד צעיר; כזה שאני מסתכל על מה שהוא עושה היום ולגמרי שוכח שפעם אחרונה שראיתי אותו היה לפני 11 שנים עם פיית' נו מור בחיפה. גם היום, כשהוא מגרד את הארבעים, הוא נראה ונשמע כמו אותו ילד היפר-אקטיבי ומופרע שהוא תמיד היה. אחד האנשים המעטים שעוד אפשר להגיד עליהם שהם "קול" בלי להשמע דביל.
מי שבא בשביל לשמוע שירים של פיית' נו מור או מר באנגל מן הסתם התאכזב, פאטון לא בא לפה בשביל להתרפק על זכרונות העבר אלא בתור פיפינג טום, ההרפתקה התורנית של הפסיכי הנצחי. פאטון עולה לבמה בלוק סרסורי שכולל חליפה לבנה ,שיער משוח לאחור בברילנטין ומבט של מטורף בעיניים. לאף אחד אין ספק מי בעל הבית. הוא מתפתל, מפרכס ומתעוות בהתקף האפילפסיה הכי כיפי שראיתי עד היום. ממש כמו באלבום, הכל טעון, אנרגטי, עם התפרצויות מדודות ושקולות. בדיוק כמו הגרסה הבוגרת של עצמו. השואו סוחף לחלוטין, מקצועי, ולרגע לא נראה עייף. כל הקבוצה הענקית על הבמה נהנית מכל שניה ומבצעת את השירים בצורה הכי מושלמת שאפשר. איזה כיף.
למרות הנוכחות האבסולוטית של פאטון, פיפינג טום בהופעה רחוקים מלהיות ואן מן שואו. כמו שכבר אמרתי, לאדון פאטון יש לא מעט חברים מוכשרים והוא נותן לכל אחד מהם את הבמה; את ההופעה חיממו Dub Trio שמהווים שליש מפיפינג טום בגרסה החיה שלהם. הם עושים משהו שעשוי ליפול תחת הטייטל הביזארי דאב-מטאל®. מאוד מקורי ומורכב, לא לגמרי מפוקס, אבל היו להם כמה רגעים יפים.
Rahzel הוא כנראה הביט בוקס הכי מדהים שיש. כבר שמעתי כמה ביצועים מרשימים אבל שום דבר לא נשמע קרוב לקטע סולו שהוא נתן; הבן אדם נותן ליין בס, מעברי תופים, שר וממקסס את עצמו. הסאונד נשמע מושלם באופן בלתי אפשרי. אני לא פוסל את האפשרות שבתוך הכרס הענקית שלו יש איזו קונסולה. אם כל זה לא נשמע מרשים, תנסו את זה.
ועוד בחזית השחורה, imani coppola, חצילה חמודה במיוחד, הייתה תענוג בתור הקול הנשי שחזק כל כך באלבום וגם ניסרה לא רע בכינור. הקטע סולו הכיפי שהיא נתנה בהדרן הוא גם זה שפותח את המיי ספייס שלה.
ההופעה נגמרה מוקדם במיוחד כי באותו ערב היה באסטוריה אירוע חשוב במיוחד של בחירת Mr Gay Bodybuilder. פאטון לא הצליח להתאפק וביקש מהלייט-מן להדליק את התאורה המיוחדת להופעה, המילה G-A-Y באותיות ענק מאחורי הלהקה, לפחות 3 פעמים במהלך ההופעה מה שמיד גרם לדי-ג'יי שלו לשים מוזיקה מתרוממת מתאימה. לא בדיוק פוליטיקלי קורקט, מצד שני אם זה היה פוליטקלי קורקט זה לא היה פאטון. כנראה בהשראת האוירה הגאה, ההדרן השני מסתיים ב- Anger Management מ- Lovage ושולח אותי הביתה מוקדם, אבל עם חיוך ענק.
כמו האדיוט שאני, לא הבאתי מצלמה. חיכיתי יום יומיים וגיליתי שזה עובד, מישהו אחר היה עם מצלמה בהופעה. Even Steven כבר אמרתי?
(ואם בא לכם, אז הנה עוד קטעים מלונדון ואת זה מהופעה חיה אצל קונאן)

פסקול המלחמה

פוסט חירום מכתב החוץ של מונוקרייב בארץ הקודש, בועז פדידה:

לרגל המצב, זכיתי לכבוד או לרחמים לכתוב פוסט במונוקרייב. מן הסתם, חשבתי לעצמי, יש לכתוב קצת על מלחמה וקצת על מוזיקה.
העניין הוא שלמרות שברור לכל שמה שקורה בארץ הוא לא "המצב" אלא חמור מכך, עדיין לא ברור אם אנחנו "עכשיו במבצע" או במלחמה. שהרי ידוע לכל כי מלחמה היא "מלחמה כוללת" וככזו היא כוללת קרבות יבשה, "מראות מאוד לא פשוטים" וכדומה. מה שקורה כרגע דומה יותר לחימום במשחק טניס בין גוראן איבניסביץ' לקוסטבו קרטן. זה ממש לא משחק, אך זה גם לא קרב אלא מטווח דו-צדדי. כל צד מכה בתורו וסופג בתורו של הצד השני.
"אני רואה בטלוויזיה את הנפילות במפרץ חיפה", אמר לי חבר ירושלמי, "בשבוע הזה למדתי להכיר את ישראל". בעצם, כשהעורף רדום מכדי לתהות באשר לנחיצות "המבצע" והשלכותיו, לא נותר אלא להביט סביב ולאמוד את נזקי הספיגות – בנפש וברכוש. ואכן, כולם מביטים החוצה, יותר ממיליון איש דרך החלון, יותר מחצי מיליון דרך הטלוויזיה ויותר מרבע מיליון באינטרנט, דרך הפורומים המפוקפקים – תוך לחיצה מתמדת על מקש ה-F5.
בין אם "המבצע" יסתיים בקרוב ובין אם לאו, בגזרת המוזיקה הוא כבר נותן את אותותיו. רבבות רוכשי הכרטיסים להופעה של Depeche Mode בישראל שומעים מדי יום תשובה חדשה ושונה לשאלה האם הם יגיעו באוגוסט. שאלה חשובה לא פחות נוגעת בלהקת "החימום" שלהם, Blonde Redhead, אותה אני באופן אישי משתוקק לראות הרבה יותר.
ובכל זאת, לפחות אם נשרוד את "המבצע", נשוב למחירי אמצע העונה, נשיב את מוזיקת החיים למקומה על-חשבון מוזיקת המקרה ונשוויץ באופן תמוה באוזניי חברינו בחו"ל שיש לנו חיים פחות משעממים. זוהי מהותה של הישראליות ואנחנו אוהבים את חיינו.

Blonde Redhead – Missile++
Broadcast – Look Outside
Pulp – I Love Life

הפינה השבועית לילד הקוקני

כמה קשים יכולים להיות חיים של בחור לבן צעיר בדרום לונדון? מה, הנבחרת שלך עפה מהמונדיאל? נורא חם לך בטיוב? העיפו את הבהמה החביבה עליך מ-Big Brother? מה אני מבין...
אני לא יודע אם אלה המילים, השילוב של הראפ עם הגיטרה אקוסטית, המבטא הקוקני או ההתרככות שלי לעת זקנה אבל בחיי זקני, Plan B עשה לי צמרמורת בפעם הראשונה, השניה והשלישית ששמעתי את Sick 2 Def. משהו בראפ שלו אורבני, קודר, אפל ונטול כל ניחוח חדר כושר, שרשאות זהב או כושיות עם תחת בחוץ. יש לי גם תחושה ברורה שלא תמצאו אקשן פיגורין שלו באי-ביי. הוא עצבני והוא כועס ולמרות שהוא הכי אשכנזי שיש, לא הייתי רוצה להפיל לו את המגש בברגר קינג. מזל שאני לא אוכל את החרא הזה.
המוזר בכל הסיפור שהגעתי לבחור הזה אחרי שגיליתי באתר של הארליז שהם מנגנים בסינגל הזה, אך אבוי, הארליז נעלמו מהסינגל. ילדים, אנא עזרו לדוד שחר למצוא את הארליז וצבעו אותם בצבעים עליזים (רמז: הם לא נמצאים בגרסא האקוסטית הזאת).

Plan B – Sick 2 Def

על מכוניות ומהגרים

פרסומות למכוניות זה דבר מאוס ברובו. אבל לחברות הרכב יש תקציב פרסום ואם הן לא ינצלו אותו הרבה אנשים מסכנים יפוטרו והעולם יהיה מקום פחות יפה. לטויוטה יש פרסומת מעצבנת במיוחד שמציגה את היאריס שלה כ-bigsmall, או בקצרה חתיכת חרא גדולה-קטנה שהגה איזה קופירייטר עבש שאפילו זכתה לערך במילון. אבל מה שבאמת תפס אותי מהפעם הראשונה היה המנדולינה הגרובית ברקע (מנדולינה גרובית? אני מתדרדר). לפני כמה חודשים כל מה שגוגל הסכים להגיד לי שאימראן חניף, איזה מחבל לונדוני פוטנציאלי, אחראי על הקטע הזה. אבל זה היה לפני כמה חודשים. לפני שבוע או משהו כזה נזכרתי שוב והפעם גוגל הביא אותי ישר למייספייס של הבחור. מסתבר שהוא איזה מולטי טאלנט פאקיסטני, אבל לא מהסוג שגם מסדר את החלב במדפים וגם מכין עוף בקארי, אלא מהסוג שיודע להפגיז בדאנס הול מטונף (כזה שגורם לי לראות בעיני רוחי את התחת של אילון) ומצד שני להיות הזמר של Hollowman Vs, להקת רוק עצבנית שגם עושה קאבר ל-The English Beat. לא רע בכלל בשביל פאקי.

Mando Ranks – Bring it
Sanjay – Lights Out
Hollowman VS – Mirror in the bathroom
The English Beat – Mirror in the bathroom (למי שלא מכיר את השיר הגאון הזה)

שמח. מאוד שמח

הסינגל החדש של ה-The Rapture עושה לי שמח ביומיים האחרונים. האלבום אמור לצאת רק איפשהו בסוף ספטמבר וזה קצת חבל כי הוא תפור לי על הקיץ. שום דבר לא מושלם, איזה עולם מחורבן.

The Rapture – Get Myself into It

אליס לא גרה פה יותר

29 מעלות בלונדון. מישהו לקח את התלונות שלי ברצינות. בתוך האסטוריה, לעומת זאת, היו 45 מעלות, 300% אחוזי לחות, והאחוז הקטן מהאויר שלא היה מורכב מעשן של ג'וינטים, היה רווי בזיעה גברית. ישוע הצלוב והמזויין, אני בתוך באנג...
אליס אין צ'יינס הגיעו להופעה אחת ויחידה בלונדון, בהרכב כמעט מלא (ליין סטלי לא הצליח להגיע בסופו של דבר). יחד עם ההופעה הנפלאה של רוג'ר ווטרס בהייד פארק בשבת חשבתי שהשבוע הולך להיות רגרסיה אמיתית לגיל 16, אבל כנראה שאותו אחד שדאג לטמפרטורות חשב אחרת.
ההופעה הייתה חרא, חרא אני אומר לכם! להחליף את ליין סטלי, אחד הקולות היותר יחודיים וחוצבים שהז'אנר הזה ידע, זאת באמת לא משימה קלה. ועם זאת, הייתי משוכנע שלפחות לטובת המעריצים יעשו איזה מאמץ להביא מישהו במידת הנעליים שלו. ג'רי קנטרל ושאר העליזות בחרו משום מה להביא את ויליאם דובל (להלן: "ציון העיראקי"). אם נשים בצד את מראה ה"יש לך 5 שקל? אני צריך להגיע לבאר שבע לצינתור", נשארנו עם זמר מאוד מאוד מאוד בינוני שלא מצליח אפילו לרגע למלא את החלל, או אפילו סתם לעשות כיף ברמה של להקת קאברים. תוסיפו לזה סאונד מחורבן (חצי מהשירים לא זיהיתי עד שעברה דקה ארוכה), גיטרות מרושלות, ופיל כללי של "אנחנו פה בקאמבק, כדאי שתתלהבו כי זה או זה או כלום" וקיבלתם את תמצית הערב. חרא.
הקהל, בשונה מרוב ההופעות עד היום, היה מדהים (עד כמה שערימה של הד בנגרז בטווח גילאים מגוחך יכול להיות). האנשים רצו את לשמוע אל אליס אין צ'יינס בטירוף, וידעו להעריך את גודל המאורע. רובם הגדול גם ממש נהנה, כמו שזה נראה (צפו לפוסט משתפך אצל רנן שכנראה היה בהופעה אחרת?), אבל לצערי אני לא אחד מהם. יצאתי משם עצוב, לא פחות (מתחת לשיער הגולש אני בסה"כ ילדה רגשנית), ויותר מהכל תקוע עם התחושה שאני מת לראות אותם בהופעה...
את השיר הבא אני מקדיש לאדון קנטרל שאם נשאר בו שמץ של אינטגריטי הוא יתרום את הכסף שהוא מרויח מההופעות האלה לאיזו קליניקה לגמילה מסמים, או לפחות יגמול את ציון העיראקי מגרעינים שחורים. ג'רי, תגיד לי אתה, מה עושים עם חבר שכמותך?

Alice in chains – No Excuses

עשי זאת בעצמך

Amiina הן רביעיית צעירות איסלנדיות עם שיק של אולפנה שמנגנות בכלי מיתר בהופעות חיות של סיגור רוס כבר לא מעט זמן. פעם קראו להן Amina אבל זה אז הן גילו שיש זמרת תוניסאית בשם הזה. וחס וחלילה שמישהו יבלבל בינן לבין זמרת מהלבנט, הן מיד שינו את האיות לאיסלנדית תקנית: Amiina.
באיסלנד יש חוג מאוד פופולרי שנקרא "נוער שוחר ביורק", שם חברות אמינה נפגשו בעודן לומדות לנגן על פעמונים, מסור, כוסות יין ושאר ירקות קפואים. יום אחד, הן קמו בבוקר ואמרו: "אם סוונסון, ברגסון ויוהאן יכולים, גם אנחנו יכולות!". כמו רוב הפעמים בהיסטוריה האנושית שבהם נשים ניסו לחקות הצלחה גברית, גם הפעם המין היפה מוכיח שאולי היה עדיף שהוא יכין איזה סטייק סלמון טוב לארוחת ערב במקום לחטט בארגז הכלים של הבעל ולנסות להמציא את עצמו מחדש.
המוסיקה שלהם נשמעת לי לפעמים אוירתית, קסומה ומהפנטת אבל לרוב כמו נסיון כושל לתקשר עם לוויתנים. בכלל, כל הז'אנר האינסטרומנטלי-אוירתי הזה שלהקות איסלנדיות רוכבות עליו כבר לגמרי מיצה את עצמו, ואני לא אומר את זה בגלל שהקיץ כבר כאן.
האמת שראיתי אותן לפני 3 חודשים בערך מחממות את סיגור רוס והם קצת הציקו לי בנסיבות ההן. נזכרתי בהם פתאום בגלל קטע של 30 דקות בו הן מתארחות אצל שושה האיסלנדית וקודחות בראש לייב. דווקא מעניין. שמישהו כבר יגיד לאיסלנדים שמופנמות זה so last year

Amiina - Hemipode

summerbirds עוד

אוקיי, בגלל שלא רק הקליפ מצא חן בעיניי אלא גם השיר עצמו אז כמובן שהייתי חייב לבדוק מה העניין אתם. אז הם מאורלנדו, פלורידה, והמוזיקה שלהם תוארה ע"י באו לי הו, כתב המגזין הידוע אורלנדו סיטי ביט, כמלנכוליה אלגנטית. ווטאֵבֵר. כל מה שאני יודע זה שזה די מוצא חן בעיני. לא שזה לא קצת מלנכולי, אבל רק בקנה מידה אורלנדו-פלורידיאני, שזה פחות או יותר הקנה מידה של דיסני-וורלד, ככה שבואו לא נבנה על זה. וגם האלגנטיות, נו, אתם יודעים... אבל כמו שכבר אמרתי קודם, ווטאֵבֵר, מבחינתי זה פשוט נשמע טוב.
עכשיו, Summerbirds in the cellar זה קודם כל שם ארוך ומסובך, ואני נמנע מלכתוב פה את שם האלבום כי אין לי את כל היום בשביל זה. מה נהיה עם השמות הארוכים?
השם שלהם מזכיר לי שהיינו באיזה אי בדלתא של המקונג בוויאטנם ובערב הלכנו למסעדה שידועה בנחש המוקפץ עם אורז מטוגן שלה ובוויסקי עם ארס של קוברה או דם של קוברה או שניהם ביחד, אני לא זוכר בדיוק. אז הנחש, נו, tastes like chicken, והוויסקי היה בדיוק כמו שהייתם מדמיינים את הטעם של ארס של קוברה. אבל כל זה היה רק הכנה לעיקר: בדרך החוצה ראינו את הצנצנת שבה הם מחזיקים את ה-whiskey from hell הזה. בתוך הצנצנת הענקית היה נחש קוברה שלם, נח לו מסביב למרכז הצנצנת שם צף לו בנחת - טה-דהההה – ע ו ר ב ש ל ם.
אז אני יודע שעורב לא עונה בדיוק להגדרה summerbird וש-cellar זה לא צנצנת, אבל מה לעשות, זה הזכיר לי.
באתר של הלהקה יש את כל האודיו/וידאו/שמידאו. יאללה, אני הולך לשתות עורב.

Take on take off

Another beautiful video, this time I don't need any help since the name is written in big letters...
Kind of a take-off on A-Ha's Take On Me, but more... sensitive. I like.

Summerbirds in the cellar - Trains