בחירתו של סרבן

בשיחה טלפון אקראית עם חבר יקר, ניסיתי לחלץ ממנו את ההעדפה שלו לאותו ערב. התשובה שלו הייתה ששתי האופציות שהצגתי כוללות בתוכם יתרונות כמו גם חסרונות והוא משוכנע שהוא ימצא הנאה בשתיהן (בדרך כלל חברים שלי לא מדברים כמו חברי כנסת, זה רק לצורך האפקט הדרמטי).
"תגיד, מה נהיה איתך? אתה לא מסוגל להגיד לי מה בא לך יותר?" שאגתי לאפרכסת (לסלולרי יש אפרכסת?) בבהמיות האופיינית לי.
"תשמע, אתה מבקש ממני לבחור בין שני דברים טובים, זה לא פשוט, אתה יודע..." הוא ענה.
"נו באמת..." זילזלתי בגסות רוח המזוהה איתי כל כך.
"באמת. זה כמו שתבקש ממני לבחור אחד: אהבה או חופש?" אמר חברי המאתגר.
"חופש. מה השאלה בכלל? נקסט." עניתי בהחלטיות.
המשך השיחה, שאליה הצטרפו אוסף של קושיות כמו "שוקולד או סטייק?", "ידיים או רגליים?", "שמיעה או ראייה?" והקלאסיקה של כל הזמנים "אמא או אבא?" הייתה עמוסה בתהיות קוסמיות מכבידות. המפתיע בכל הסיפור הוא, שהצלחתי לייצר תשובה לכל אחת מהשאלות האלה כמעט מבלי להניד עפעף תוך פחות משתי שניות.

למה, אם כך, אני תמיד כל כך מתקשה לכתוב סיכום שנה? כנראה זה לא העניין של יכולת הבחירה אלא העובדה שאני לא מוצא סיבה לבחור. אני שונא טקסים באשר הם. אין לי עניין אמיתי להתהדר בבגדי שבת ולספר לעולם מה נפלא הוא טעמי. וחוץ מזה, כל השנה בן אדם הולך להופעות, מחטט בפליירים שזרוקים על רצפות בתי שימוש בשביל לדוג מוזיקה חדשה ומכלה שעות בלילה תחת אור נר כדי להביא את הבשורה למסך הקרוב למקלדתכם, אז סיכום זה מה שחסר? אל תהיו קטנוניים. בבקשה?

Copeland - Choose The One Who Loves You More

כסומא בארובה

ההופעה האחרונה ל-2006. אני עוד רגע מזיל דמעה. הגרעון של מונוקרייב הולך ומעמיק, כרס הבירה שלי הולכת ותופחת, והתחזית ל-2007 נראית דלה ורעועה. אז לסיום השנה החלטתי לנהוג כמו המקומיים – לפקוד ארוע הדוניסטי ולעטוף עצמי בתחושת צדקה, שהרי בכל אופן מדובר באומנים שחורים אותנטיים מהיבשת העשוקה. ולא סתם, אלא שניים – אמאדו ומריאם – שהצליחו לפרוץ את הגבולות האירופאים.
אמאדו ומריאם חסרי גיל, כלומר איפשהו בין 60 ל-400, קשה לקבוע בדיוק. הם עולים לבמה לבושים בגירסה האפריקאית של המטריקס עם משקפי שמש תואמים ומלווים בגיטריסט צרפתי, מתופף וקלידן העונים לשם איגור ופרקשיוניסטית אימתנית (איגור?) שנראית כמו הגירסה הנשית של "הטורף". דינמיקה מוזרה יש לזוג המוזר הזה. מריאם עומדת על הבמה, מבליטה כרס קטנה, ופחות או יותר, לא עושה דבר. מפעם לפעם היא משמיעה קריאות ליווי אוויליות: "Sho! Sho! Sho!" מה את מנסה להגיד, מריאם – שו-אה? שו-מר שבת? שו-קולד השחר?. וזה לא מסתיים בזה. מפעם לפעם היא מציגה את עצמה במיקרופון בגאווה "vocals: Mariam Doumbia!". סתם ככה, לא בסוף שיר או בסוף ההופעה. את יודעת, מריאם, זה קצת לא נעים כי את אישה מבוגרת ומאותגרת ויזואלית אבל אני באמת חושב שאת קצת מפגרת. לא הרבה, רק קצת.
העניין הוא שהמצב אצל אמאדו לא הרבה יותר מוצלח. גם לו יש את השטיקים שלו; "Do you feel alright?" כן, אמאדו, אני מרגיש מצויין, תודה ששאלת. אתה יכול להפסיק עכשיו. אני מבין שאוצר המילים שלך באנגלית מוגבל ושאתה לא כל כך רואה אם הקהל נהנה או לא אבל בחייך, פעמיים בכל שיר? וזה ממשיך, מדי פעם הוא פולט לקהל את משפט המוטיבציה האולטימטיבי "Are you ready? Let’s go!" מה ללכת, אמאדו? לאן ללכת? צעד מיותר ואתה נופל מהבמה חביבי.
למרות הפרקשיוניסטית המדהימה, שעוברת בין מקצבים באותה הקלות שבה אני מחליף מצבי רוח, כמעט ולא היה אלמנט אפריקאי בהופעה. היא הייתה בלוזית יותר מהכל. גירסת פסטיבל הים האדום לזוג המאליים הקשישים הללו. אני חושש שמה שהיה חסר שם הוא אלילי הנערץ מנו צ'או, הרוח החיה שהפכה את האלבום האחרון שלהם למוצלח כל כך. מה שכן, אמדו גיטריסט בלוז עם גרוב ואני לא אומר את זה בגלל שהוא עוור. למרות שיש איזושהי נטייה למוזיקאים עוורים לללכת בדרכי הבלוז. אולי הם מבואסים ממשהו, אני לא יודע.
טוב, האמת שאני קצת מחמיר עם החמדמדים האלו, הם לא היו גרועים בכלל, פשוט אחרי שתי ההופעות האחרונות שראיתי בשבוע החולף הסטנדרטים הרקיעו שחקים. אם נסתכל על חצי הכוס המלאה, סליחה, אני מתנצל, אם נקשיב לחצי הכוס המלאה היו רגעים ממש כיפים; הביצוע ל-Coulibaly, הביא איתו סולו גיטרה גרובי שלבד היה שווה את כל ההופעה. הייתה לי תחושה שאי שם ביוטיוב אני אמצא את אותו ביצוע בדיוק מהופעה אחרת, שהרי אילתורים זה לא לעוורים קשישים, ואיזו הפתעה, אכן מצאתי. זה נראה הרבה יותר טוב מההופעה שאני הייתי בה. אני מניח שזה ההבדל בין קהל ארגנטינאי חם ומוטרף לבין קהל בריטי דלוח ושחון. הנה לכם, מסמך אנושי מסנוור (ואל תפספסו את קריאות ה-Sho! של מריאם, שתהיה בריאה, בתחילת הקטע).

בין קודש לחול

מרוב יראת שמיים מ-Oi Va Voi שכחתי לספר על אוסף הגויים האקלקטי שעשה עבודה משובחת בחימום; Sunny Day Sets Fire הם רביעייה עם סולן איטלקי, מתופפת הונג קונגית זועמת (שמזכירה את הדמויות של Nara Yoshitomo) וגיטריסט ובסיסט בני האי. למרות שזאת הייתה אחת ההופעות הראשונות של ההרכב הזה, משהו תפס אותי מיד. החומר שלהם מגובש ובשל והם מופיעים מעולה. זה אמנם פופ פראקסלנס אבל הפופ הכי אינטלקטואלי, רגיש וספונטני שאפשר לבקש.
אם מישהו היה מכופף את ידי מאחורי גבי, ומבקש ממני להגיד כמו מי הם נשמעים, הייתי משתחרר מאחיזתו, מטיח את ראשו כנגד קיר בטון ומפטיר בשנינות לעבר גופתו המדממת: "אולי השינס. אבל את סאני דיי אני אוהב יותר".

Sunny Day Sets Fire – Wilderness
http://www.myspace.com/officialsunnydaysetsfire

בס"ד

ישתבח ויתברך שמו לעולם ועד. 3 שנים, 3 שנים המתנתי בסבלנות ולא איבדתי תקווה אף לרגע כי ידעתי שהקדוש-ברוך-הוא לא יכזיב את חסידו הנרקב. אחרי כל הימים הנוראים והתקופות הקשות, בהן נפש יהודי לא המתה ועין לציון לא צפתה, בחר אדוני אלוקינו להתגלות בפני. לא היה זה טורנדו, סנה בוער או גינס צוננת שנשאו את דבר האל היישר אל תוך אוזניי, אל ליבי ומשם במפץ גדול לכל קצוות גופי.
נסתרות דרכי האל. מכל המקומות שבעולם שברא בחר דווקא להתגלות ב-Nambucca, מועדון קטן ואפלולי בצפון לונדון שנראה כמו סניף בני עקיבא שכפר בעיקר. בוודאי רצה לבחון את את מאמיניו. אך האמונה הייתה חזקה באותו ערב; אט אט זרמו בני ובנות העם הנבחר מכל עבר, התקבצו והתקהלו תחת כיפת הנמבוקה והחליפו מבטים מלאי תקווה, כאילו חייהם תלויים בדבר.
פיינט ועוד פיינט וגם קצת בוטנים (כשרים) והגאולה מיאנה להגיע. לבסוף, Oi Va Voi עלו לבמה ותפסו את מקומם. "מאלו המתבוללים תבוא הישועה?" הרהור כפירה אחרון השמיע את קולו האילם בתוך ליבי.
ואז החלה המוזיקה לנגן. שומו שמיים. שערות ידיי סמרו, גופי נהיה חיטוטים חיטוטים, בעיני נקוו דמעות ורוחי ריחפה על פני המוניטורים. כשהשכינה עומדת מולך אינך ממשיך עוד לשאול שאלות קיומיות אלא פשוט נאלם דום. או לחלופין פוצח בשירה ומפזז באקסטטיות.
אוי ואבוי חזרו והקב"ה מצדדיהם, לפניהם ומאחוריהם. והוא העומד. מלאכי שרת בכלי נשיפה, כנרית שהייתה גורמת לפרלמן להצטלב וסולנית לתפארת העם היהודי (וכאן עלי לעצור לחשבון נפש קצר ולבקש את מחילתו של אבינו בשמיים שברגע מקודש שכזה חילחלו מחשבות זימה מטונפות לראשי). גילה ורינה ודיצה ושירה התערבבו להן במחולות של אושר בלתי נשלט ונפשי לא ידעה מרגוע. השירים מ-Refugee העלו נשכחות ונצורות והחומר החדש, שכלל שיר הלל ליורי גגרין (גוי גמור!), גרם לחזה שלי להתנפח מגאווה יהודית. אל תקלו ראש, אחיי, כי לא נטרפה עלי דעתי. בקרוב, אם ירצה השם, יגיעו אוי ואבוי לארץ הקודש וגם אתם תזכו למסכת עליונה. הכינו את הכיפות.
עכשיו כל מה שנותר הוא להמתין עד חודש אדר תשס"ז ולהרבות בשמחה עם האלבום החדש. כי כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: "כל המציל נפש אחת אל תלבין פניו ברבים, אלא במה שיש בו. הרי זה משובח!"
באופן נדיר, ידה של אשת חיל אדמונית לפרקים, שלקחה את המצלמה מידיי הרועדות, הצליחה לנצור רגעים מקודשים מההתגלות. שתזכה לחיים ארוכים.

Ain't it nice?

Ain't it nice when someone does all the dirty work for you? I'm just passing it on...

השיבה

אחרי ביקור מולדת החזרה לאי תמיד מלווה בתחושת עכורה– המשפחה, החברים, החתולים שהשארתי מאחור ויותר מהכל המסבחה של עלי קראוון, שמהווים מושא תמידי לגעגועים, שוב רחוקים ממני לתקופה בלתי ידועה. הפעם החלטתי לגשת לבעיה מזוית חדשה ואם עקבתם אחרי הפוסטים בחודשים האחרונים אתם יכולים לנחש לאן זה הולך; הדבר היחיד שיכול למלא את החסר הוא הופעות כמו שרק לונדון יכולה להציע. יום אחרי שחזרתי הייתה זאת Bat for Lashes שהזכירה לי למה, among other things, אני כל כך אוהב להיות פה.
כשכתבתי על Fur and Gold עדיין לא הייתי מכור אליו כמו היום. בכל פעם שאני מנגן אותו מלווה אותי תחושה מצמררת של כניסה ליער מכושף. אני נסחף משיר לשיר ומתמסר לאוירה המשכרת שעוטפת אותי. בכל הזדמנות שאני יודע שיש לי איזו נסיעת רכבת ארוכה, או שעה פנויה לבד בבית מאוחר בלילה, אני לא מצליח להתאפק ומיד מתייחד עם הקול המלטף של נטאשה.
אני חייב להודות שחששתי שמא ההופעה תהרוס לי את הקסם הזה ותהפוך את נטאשה ליצור ארצי, אבל אחרי שכנועים עדינים מצד הגברת פוסטראומטיק ("מה זה אתה לא הולך? תלך, אדיוט! אתה תהנה!") החלטתי ללכת. וכל מה שנותר לי להגיד הוא – תודה.
ההופעה הייתה הדבר הכי טוב שיכולתי לייחל לו; רכבת המציאות נשארה בתחנה ובמקום תאונת קטלנית בינה לבין רכבת הדמיון, קיבלתי ערב מרחף בעולם אחר. אני די משוכנע שנטאשה, כמו גם שלושת החברות המקסימות שלה, הן פיות. אמיתיות. ממש כמו שליב טיילר היא אלפית. הטוטאליות שלהן מקסימה אותי. כשהן עוטות על עצמן גלימות ושוזרות סרטים בשיער אני לרגע לא מרגיש שזה חלק מהשואו באותה מידה שעוד איזה פרחח-זבל-בריט-רוק מבירמינגהם לובש סקיני ג'ינס וטי שירט לבנה ועליה עניבה שחורה. זאת פשוט הדרך שלהן להתחבר ולהתמסר למוזיקה. אני חושב שלהיות ילדותי ומשוחרר בעולם כל כך ציני זה לא פחות ממרגש. אבל הדבר שהדהים אותי יותר מהכל היה הקול של נטאשה. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שזכיתי לשמוע קול שנשמע טוב יותר בהופעה חיה מאשר באלבום, וכל זה בלי שום מאמץ אמיתי. בשביל לחזק את תחושת הבלתי אפשרי, במציאות היא גם יפה עוד יותר מאשר בתמונות. נעים.
ואם לרגע אתם חושבים שנסחפתי לגמרי והכישוף שהיא הטילה עלי בוקע מאצבעותיי אז תהיו נחמדים ותצפו בוידאו הנפלא הזה בו גברת חאן מספרת איך היא יוצאת להקליט את רחשי היער כמו גם מקליטה שירים מתחת לשמיכת פוך ענקית יחד עם כל הלהקה ואני משוכנע שבמקום לעקם את הפרצוף גם אתם תתאהבו בה לחלוטין. ורק למען הסר ספק – היא שלי.

.סיכום שנה. שעברה

לפני כמה ימים קיבלנו מייל ממישהו (או משהו) בשם Axelmoloko. מסתבר שבאיזשהו בלוג מוזיקה איטלקי (איטלקי! לא נניח, חיפאי, או רמת-גני. Monocrave goes international) החליטו לקחת על עצמם פרוייקט יומרני. הם שואפים, לדבריהם, לדרג את 100 האלבומים הטובים של 2006 על פי משאל בהשתתפות כל בלוגי המוזיקה. כולם. בכל ארץ, שפה, סגנון, עדה ונטייה מינית. במילים שלהם: ”We are asking to all the music-blogs around the web (we will try to reach all of them)”
לא נותר לי אלא לאחל למרקו בהצלחה. אני בטוח שבסוף תמצא את אמא. ורק בשביל להוכיח שהם לגמרי רציניים, הנה סיכום 2005 שלהם. האמת, סחתיין. אנחנו מבטיחים לתרום את חלקנו הפעוט, רק חראם על מי שהולך לעבד את הנתונים...

בלוגרים, הצביעו בהמוניכם!

זמן קיץ

כבר שבועיים שאני מסתובב ברחובות תל אביב, בעיקר בלילות, בחולצה קצרה. זה באמת משהו שאי אפשר לא לכתוב עליו. בפרט בגלל שלפני כשעה גשם דליל וצינה קרה קיבלו את פני חזרה בלונדון הבירה.
לא יכולתי להשאר אדיש לפוסט של candy אז הנה הגרסאות האהובות עלי ל-Summertime היישר מהאוסף הפרטי שלי לביצועים של השיר. הרי ידוע שלכל יצור אנאלי חייב להיות לפחות אוסף אחד שכזה. כמו תמיד כיף לגלות שאנאליות, עומקים רבים לה – אוסף הביצועים המוגזם לחלוטין הבא הוא דוגמא טובה לחור ללא תחתית.

They Might be Giants – Summertime
Morcheeba ft. Herbert Lewis – Summertime

129 kg of naptime

שיואו. שיואו איזה כיף לי עם Sparklehorse. לדבר הזה שעושה לי כזה כיף קוראים בשם העילג משהו Dreamt for light years in the belly of a mountain. התפספס להם קצת כי שנת אור, למיטב ידיעתי, היא מידת מרחק ולא זמן. אבל בסדר, הם חולמים במשך 9 וחצי טריליון ק"מ בבטן ההר, שיהיה להם לבריאות. אני בדיוק התעוררתי מ-129 ק"ג שלאפשטונדה. אם בתמורה אני מקבל כזה יופי של אלבום אז אין לי שום בעיה עם זה. אבל באמת, איך יצא שמכל האנשים שהיו מעורבים בכתיבה, בביצוע, בהפקה, בייצור ובשיווק האלבום, מכל האנשים האלה שחלקם בטח יותר חכמים ומשכילים ממני, מכולם לא היה אף אחד ששם לב לשגיאה המביכה הזאת? אבל עזבו, מה אני יושב פה על נקודות, אני כל כך נהנה מהאלבום הזה. אני שומע כל מיני דברים אחרים שהם, נו, בסדר, ואז אני פשוט נשבר וחוזר ל-Sparklehorse, למרות העילגות. למרות שמרוב שלא הבנתי איך זה ייתכן הלכתי לשיר הנושא להקשיב למילים, דבר שאני כמעט אף פעם לא עושה. קיוויתי שזה פשוט משחק מילים מבריק, כי מי שעושה כזה יופי של מוזיקה, בטח לא יכול להיות עד כדי כך אידיוטי. אבל שיר הנושא, יפה ונוגה ככל שיהיה, הוא בעצם קטע אינסטרומלנטלי. זין אני אקבל הסבר. וזין משחק מילים. אבל תראו, זה שאני אובססיבי לא צריך לעצור אף אחד מלהנות מהאלבום המקסים הזה עד השמיים. וזה לא שזה קרה מיד, אהבה ממבט ראשון וכל השיט הזה. לקח קצת זמן, אבל אני מאוד מרוצה מעצמי שקלטתי שיש פה פוטנציאל. למרות השם האנאלפביתי. אלוהים אדירים, רק עכשיו חשבתי על זה, יכול להיות שאפילו המעצב שעבד על העטיפה לא שם לב לטעות? באיזה עולם אנחנו חיים לעזאזל? הו, האנושות! כלו כל הקיצים! אני הולך להסתגר בבית ולשמוע משהו טוב. משהו יפה, אינטליגנטי. נגיד, Sparklehorse.

ממש קשה לי להחליט איזה שירים לשים פה. באמת הכל מעולה.אז יש את Getting it wrong ולו רק בגלל שהשם מתלבש על הטקסט פה למעלה באירוניה מושלמת (אנחנו אוהבים אירוניה מושלמת), ויש את Return to me כי הוא פשוט כל כך כל כך יפה.

בוחן פתע בנושא דרדרי מדבר

שבו נא ילדים במעגל סביב שחר קשישא והסכיתו למעשייה מן העבר; לפני שנים רבות, בימים בהם באינטרנט עוד היה חור, פינג לא היה קיים בלי פונג ופורנו היה רק בקסטות וידאו, העברת מידע בין מחשבים נחשבה לחזית הטכנולוגיה. הדרך היחידה לעשות את זה היתה להשתמש במודם 14400, להתחבר ל-BBS ולקוות שאולי במהלך הלילה תצליח להוריד את גולדן אקס. בתקופה ההיא, ליצור מוזיקה במחשב היה דבר שהיה בהישג ידם של גיקי-על בלבד.
הייתי נורא רוצה לספר בדרמטיות על היום שבו גיליתי את "פאק בית ספר" (פעם לא אמרו ביצפר) ואיך שחיי השתנו אבל האמת היא שזיכרוני מתעתע בי; אין לי מושג איך התגלגל האוצר הזה לידי, מתי, מי יצר אותו ושאר תהיות קיומיות. מבחינתי הוא הופיע יש מאין. כנראה שזאת הסיבה שהוא הפך לסוג של קאלט מקומי.
איך שלא יהיה, יותר מדי מילים כבר נאמרו כהקדמה לקובץ mod קטנטן בן דקה עשרים ושלוש של טראש אמיתי - דאנס ביט אלים, אפקטים מהתחת, קללות, גרפסים וסגירת חשבונות אכזרית כמו שרק ילדים יכולים.
מי שמכיר בוודאי מזיל דמעה או מחייך, מי שלא בוודאי קופץ למסקנות על ילדות עשוקה מול מסך VGA. האמת, כמו תמיד, היא מה שאני אומר.

פאק בית ספר (מפ3)
Download Golden Axe