אנחנו על המפית

שלשום, בעוד אחת מההופעות, פגשתי את הבעלים של Excelsior Recordings , הלייבל של zZz שהופיעו באותו הערב. חוץ מהעובדה המשעשעת והמשמחת שהוא הבן אדם השני שאומר "רוקפור!" כתגובה אינסטקנטיבית לשמע העובדה שאני מישראל (הראשון היה הגיטריסט של Meligrove Band) הוא סיפר לי סיפור מעניין שלא שמעתי קודם. האגדה בתעשייה מספרת שאי שם בתחילת הניינטיז EMI רצו לזרוק את רדיוהד לכל הרוחות אחרי ש-Pablo Honey, אלבום הבכורה שלהם, לא הרקיע שחקים במכירות. אבל אז, Creep הגיע למקום הראשון במצעד המכירות במדינה איזוטרית וקטנה בשם ישראל ומישהו בהנהלה הבכירה החליט לתת להם עוד צ'אנס. ההמשך',כמובן, ידוע לכולם. אז מה? סיפור אמיתי או בדיחה הולנדית על חשבוני? אם למישהו יש מה להוסיף בנושא יהיה מעניין לשמוע.
אתם מבינים מה זה אומר? יכול להיות שאנחנו, העם הנבחר היושב בציון, במו ידינו, הבאנו גאולה לעולם בצורת רדיוהד? זה הרי יכנס לחומר התעמולה של משרד החוץ אם יתברר שזה נכון. כמה שנים אפשר עוד לרכב על יהודי העבר כמו אינשטיין, וודי אלן, ברברה סטרייסנד או גונזו מהחבובות (עם האף הזה אל תגידו לי שהוא לא יהודי)? הגיע הזמן לזוית חדשה וצעירה כדי לשווק את המדינה הכושלת. בכלל, אני חושב שאישתו הישראלית של ג'וני גרינווד צריכה לשכנע אותו להתגייר ואת העורלה שלו, אחרי שיחתוך, צריך לתלות בכנסת, לתפארת מדינת ישראל, היא מדינת היהודים! (חוץ מיהודי, הרצל גם היה איש זאב ידוע).

בעוד שעות ספורות אהיה על מטוס בדרך לברלין. בכל הביקורים האחרונים שלי בגרמניה, לא הצלחתי לגרום לדמיון שלי להפסיק ולצבוע את העיר שבה הלכתי בסממנים נאציים - "הנה, שם מלמעלה ירדו הדגלים לאורך כל הבנין, כן...בדיוק ככה. וכאן משמאל יהיה הפודיום. טוב. עכשיו תוסיף עוד כמו עשרות אלפי אנשים כאן בכיכר...בול! אפשר גם כמה טנקים ואיזה פולקסווגן שחור עם תת מקלע? מעולה, תודה. שום דבר לא השתנה פה מאז". דור שלישי לשואה, לא הולך ברגל. אולי ביקור בגראונד זירו של מדינת ישראל יאזן קצת את הבחילה הזאת שעולה לי בכל פעם שאני מריח את הארומה המעופשת והגזענית של גאווה יהודית.

Hospital Ships – I Want to Get It Out
Back in Judy's Shack – The Forest
The Sugar Oaks – Very Sparrow

שיר שחלמתי על פראג

פוסט אורח של שירי ותומר, הלא הם המסריחונים:

1. Tom Waits הוא הזמר האהוב על שנינו. אנו משתעשעים בדימיון כבר שנים, לראות אותו יום אחד כשיהיה לנו כסף. לעשות איזה quicky ברגע שנדע שהוא מופיע, לא משנה לאן.
המציאות: אין לנו כסף. אנחנו סטודנטים עניים וטום ווייטס שיצא לסיבוב ההופעות Glitter and Doom, החליט לא להופיע בלונדון (הלכה התוכנית המקורית: להתנחל אצל שחר...)
תומר, שאמר שהוא מוכן להוציא כל סכום על ההופעה, לא הפסיק להזכיר לי שאין לנו גרוש על התחת בעוד אני בודקת מחירים של כרטיסי טיסה. בימים הבאים אני משכנעת אותו שניקח הלוואה,
נתחנן להורים, נשכב עם ערבים, חייבים לנסוע. הוא משתכנע. מיד קניתי את הכרטיסים האחרונים שנשארו להופעה בפראג. כעת, אין לנו כסף עוד פחות. חיים מלחם וחמאה בחודשים הקרובים.

2. מצאנו מלון סביר, קנינו כרטיסים בצ'רטר מסריח במחיר מופקע, הכל כדי לטוס להופעה בפראג, לישון לילה ולחזור חזרה הביתה. הטיסה מזוויעה, מסריחה ודחוסה (עם כל הבבונים שנוסעים לקזינו). אנו נוחתים בבוקר קרועים מעייפות.
את הצהרים אנו מבלים בשוטטות ברחבי העיר ללא מטרה. העיר נראית רגועה להפליא, אף אחד כאן לא מתנהג כאילו משהו גדול עומד לקרות הערב. גם בדרך להופעה, אין תכונה מיוחדת. המטרו די דליל, התחנה שבה אנו יורדים לא נראית צפופה יותר. יוצאים מהמטרו ועולים לפני הרחוב. מסביב הכל ירוק. ואדי ענק ומעליו גשר פרוסים מימין, ומשמאל בניין הקונגרסים של פראג מסתכל עלינו. כעת כבר רואים אנשים ממתינים בחוץ. כמה גזלנים מקומיים פתחו דוכנים של merchandise וצועקים בקולי קולות: Tom waits T-shirts.
אין כמעט תור בכניסה. בפנים כבר יש המון צ'כים מחוספסים מעשנים ושותים. כולם נראים חמודים. צעירים ומבוגרים. ההופעה אמורה להתחיל בעוד שעה - נחפש בינתיים משהו לשתות. מיד מצאנו שקיים דוכן בירה בודד בעל שני ברזים, והפלא ופלא! אין תור. אנו מתקרבים לדוכן ופתאום רואים מימיננו נחיל מטורף של אנשים עומדים בתור ארוך ומסודר המתפתל לאורך כל אולם הכניסה. כולם מחכים בתור לבירה, בצורה מופתית וללא תלונות, כאשר יש רק שני אנשים שמשרתים בערך 1000 אנשים. עומדים בתור, השתעשענו בדימיון מה היה קורה אילו זה היה בארץ: שני הבחורים הללו שמכרו בירה היו מתים. והדוכן היה נבזז.
לאחר 45 דקות ופחות 16 שקלים (לשני חצאים! איזה זול!) היינו גם אנחנו עם פילזנר ביד.

3. נכנסנו לאולם ענק, התיישבנו על כורסאות מרופדות ורחבות, עם מקום לרגליים של כ-מטר!. It’s a bit tricky - אנו מתים מעייפות וכל כך נוח כאן. בזמן הפטפוטים (שירי) והניקורים (תומר) הוא עולה לפתע לבמה ללא להקת חימום ונטול גינונים מיותרים.
חמוש בכובע, להקת נגנים ומכונה קטנה המוציאה עשן בכל פעם שהוא רוקע ברגליו - הוא מתחיל לשיר בקולו הצרוד והנמוך. הסאונד מדהים. הווליום מדויק, ממש לא חזק, כזה שנותן לאקוסטיקה של האולם להביא אליך את הקולות באופן טבעי. הוא משחק. עובר מתפקיד אחד לאחר. הוא נראה כמו דמות הזויה מאיזה סרט של דייויד לינץ', כמו מנהל קרקס שהתחרפן. מי שבא להופעה של Tom Waits מצפה בדיוק לזה.
התפאורה מושקעת. התאורה מתחלפת בכל שיר. כשהוא שר את Eyeball kid, כובע שעשוי ממראות קטנות שהוא חובש לראשו מפזר את האור שמוקרן עליו בכל האולם. הכל נראה ומרגיש כמו בפנטזיה. מדי פעם אחרי כשמסתיים שיר, הוא מרים את ידיו כמו מאסטרו כדי לווסת את קצב מחיאות הכפיים של הקהל בפרצוף מוטרף אך ילדותי.
כשהוא יורד לנגן בפסנתר בליווי קונטרבס ושר את Innocent when you dream, הוא ממיס את ליבי (שירי) וגורם לי לגרד בזקן בקשיחות ולמלמל טוב, טוב...(תומר).
הוא שר בעיקר שירים מהאלבום האחרון Orphans, מ-Rain dogs ו-Real gone. בין לבין הוא נותן את הרפרטואר שלו- סיפורים, בדיחות, צעקות משונות והגיגים מטופשים שעולים בראשו. אנחנו מתמוגגים.
הופעה נדירה. מזל שנסענו.

4. אחרי שעתיים זה נגמר. אנחנו בחוץ. באופוריה שלנו, אנחנו קונים מהגזלן פוסטר מטושטש של ההופעה עם שגיאות כתיב ב 15 אירו. מה לא עושים בשביל מזכרת.

V אינטגרציה

הפינה היחידה של מונוקרייב חוגגת (באיחור רב) את הפוסט החמישי. אני לא יכול לחשוב על משהו חסר חשיבות יותר מחגיגות לפינה בבלוג מוזיקה. בכלל, יצאה כותרת שנשמעת כמו רקטה סורית או מגזין שירה של מתנ"ס בדרום תל אביב. חרא של התחלה. מקווה שזה ישתפר עם המוזיקה.

Sunharbour :: את ההרכב הכיפי האלה ראיתי לגמרי במקרה כשעברתי עם אורחת באחד מהמקומות האלה שפזורים בעיר ותמיד יש בהם הופעות חינם. אמנם עד היום כל ההופעות שראיתי שם באקראי היו כיפיות, אבל הפעם זאת כבר רמה אחרת לגמרי. Sunharbour הם הרכב של 14 אנשים (כשמצליחים לתאם שכולם יגיעו) שלמרות האנונימיות נשמע מלוטש ומקצועי. כמו הרבה אומנים שהתגלו בפינה הזאת, אני מהמר שהאלבום שלהם יעשה קצת גלים בביצה המקומית. הם מצליחים להשמע כמו שילוב של זירו7, סינמטיק אורקסטרה ובונובו. לא רע, מה? תייקו תחת "בואי שמש".

Sunharbour – Up feat Trisha
Sunharbour – Sailing

Head and Neck Sessions :: אם אני כבר בז'אנרים אהובים, גם השלישיה האנגלית מזכירה קצת את המוזכרים מעלה אבל יותר מושכת לכיוונים טריפ הופיים נשכחים סטייל לונדיניום של Archive או Silent Poets. איכשהו, הסגנון הזה עוד לא מוצה בעיני. תייקו תחת "חשש לפרץ נוסטלגיה".

Head and Neck Sessions – 12 12
Head and Neck Sessions – Throttle

Fonda 500 :: את החברה החמודים שמעתי כבר מזמן והצלחתי לפספס בהופעה פעמיים. בקצה השני של העיר, הלכה לה גב' פליקס להופעה אנונימית (מבלי להזמין אותי) וגילתה את הקסם שבאוזני הדב. למרות האלבומים שמאחוריהם, נראה לי שדווקא באלבום החדש, שיצא ממש עכשיו, סוף סוף יצא להם מה שהם התכוונו. פופ-רוק-אלקטרוני חסר גבולות והגדרות. תייקו תחת "בא לי טוב הדב".

Fonda 500 – I Heart Stereo
Fonda 500 – Jemappelle

Banjo of Freakout:: פה הגענו לחלק הקשה של הלחם. באופן אישי, לחם בלי קשה הוא לא לחם בשבילי. מאחורי השם המעולה עומד בחור בשם Alessio Natalizia שמצליח להשמע חלומי ורך ובו זמנית גם אלקטרוני, שבור ומקוטע. משהו במוזיקה מזכיר לי את Le Loup שגם להם לא הצלחתי למצוא את המילים. תייקו תחת "תן לי לחזור אליך עם תשובה".

Banjo of Freakout – Mr No
Banjo of Freakout – Like You

zZz :: אם אי פעם תהיתם איך היה נשמע מפגש של דפש מוד ו-The Doors הנה התשובה. עוד להקת רטרו-אלקטרו, הפעם מאמסטרדם. אבל בשונה ממה שמקובל בז'אנר יש איזו נימה קצת יותר קלילה שמרחפת מעל המוזיקה שלהם. לא פארודיה, אבל גם לא הכבדות המאולצת שמאפיינת כל כך את הרטרו. תייקו תחת "הולכת להיות הופעה בת זונה שבוע הבא".

zZz – Lucy
zZz – House of Sin

They Came From the Stars, I Saw Them :: לקינוח, כדי לחתום את הפינה בחגיגיות ועם זאת לא להעמיס עליכם יותר מדי, הנה אחד הדברים הכי חמים באנדרגראונד הלונדוני. אני אמנם מתעב סופרלטיבים כאלה אבל עכשיו ש-Vampire Weekend, Black Kids ו-Foals כבר הפכו לשלג דאשתקד שהרי ההייפ חמקמק מאוד הוא, הגיע הזמן לסמן את הדבר הבא. הכינו את האוזניים לדבר הבא, שעלול להשמע תמוה בשמיעה הראשונה, אבל הוא אחד הדברים הרעננים, האינטיליגנטיים והכיפיים ששמעתי בשעה האחרונה. תייקו תחת "מהר, לפני שההייפ עובר".

TCFTSIST – The Hot Inc
TCFTSIST – Down on the Dancefloor

Misostupid

After I dissed Cansei de ser sexy for fading their songs out, a nice reader reminded me the fact that I'm an idiot who listened to a sampler in which all songs were incomplete and looped into oblivion...
Today the full album gracefuly landed in my hands and indeed there's no doubt. I am an idiot, just like our nice reader hinted politely. So what do we learn from that? That as long as you are right and polite you are more than welcome to bash us. We probably deserve it.
Having said that, CSS sound great (and yes, they finish their songs very nicely) and they deserved another, more positive, mention here. But since rumors are that the Sherif is lurking in the shadows I'm not going to put here any of the songs. Instead, here's the somewhat spookey video for 'Left Behind':

We gotta put an end to it

My beloved viking girlfriend once put the idea in my head, that when a song fades out rather than end properly it is a coward and unimaginative solution. Solution to what? To the problem of how the hell do we finish this song. I challange you to give me 5 songs in which there could definitely not be a better ending than a fade-out. What if... What if it was sex, you're going through the whole thing and instead of the propper climax all you got was a slow decline in sensation, everything goes numb and soft... Great, ain't it? No? Ok, should we try it with food? Anyone wants to argue that it's better to eat a steak slowly while it goes cold and tasteless, or do we all agree that a good desert and a drink makes a better finish?

Fade-out is lazy. It is an artist that couldn't finish the job. It's an artist that couldn't be bothered. It's uncreative and sad.

Now, this Brazilian cheerful lot, Cansei De Ser Sexy, I didn't really dig them before but their new release - Donkey - now that's all I want to play lately. It just calls me, "play me... play me...". It's great. Just one thing, why the fuck do all the songs end with a fade-out???

Cansei De Ser Sexy - Rat is dead (Rage)

Cansei De Ser Sexy - I Fly

Laser Shmaser

Ok. This is something else. No lights, no camera, no Maya or Max. It's a brand new Radiohead video for 'House of cards', made entirely with lasers and some weird new visualization thingy. Here's the video, the 'making of' and some more about the technology.

אפגן ביט בוקס

אף פעם לא דמיינתי מקום בו אני אהיה רקדן הסלסה/רומבה המוצלח ביותר. אולי גני ילדים (טרום חובה, כשעוד אין להם שליטה טובה בגוף) או בית לוינשטיין. אתמול בערב, בעל כורחי, מצאתי עצמי במקום שכזה, מרגיש קצת יותר מודע לעצמי מהרגיל (בדרך כלל, אין לי שום מודעות עצמית כשאני רוקד, גם כשאני דורך על הסובבים אותי. אתם הסליחה).
לא תכננתי דבר, אבל ברגע האחרון, בחרתי לצאת את גבולות ביתי אחרי הסתגרות של שבוע בשביל לבחון אם אכן מה שמספרים על העולם בחוץ נכון. זה התחיל בארוחה ב-Afghan Kitchen. מעודי לא אכלתי אוכל אפגני קודם לכן. אם לסכם, מדובר באוכל מוכר מארצות אחרות מתובל בתבלינים חריפים שגורמים אפילו למישהו כמוני, שינק סחוג משדי אימו, להזיע מהציפורניים. אבל ההפתעה האמיתית באה בדמות הפסקול במסעדת הפועלים הקולית הזאת. בין כל הסלין דיון והאיזי ליסטינינג פתאום צצה לה נעימת הפתיחה של סיינפלד, כאילו מדובר בשיר של ממש. בעוד אני ויקירתי בכינו מצחוק, שאר הסועדים לא הבינו על מה כל המהומה. כשמאוחר יותר התנגנה גם נעימת הפתיחה של בלוז לכחולי המדים (בגרסה הארוכה ביותר הידועה לאדם), תהינו אם הנעימות של כל הסדרות בארה"ב מבוססות על שירי עם אפגניים נושנים.
כשהתרשמתי לטובה מהשפע הבין תרבותי שיש מחוץ לביתי ההומוגני, בחרתי להמשיך במסע בין הארצות וללכת להופעה של Los de Abajo (שכבר היו פה פעם מזמן מזמן). בדמיוני, ראיתי את עצמי רוקד בין מקסיקניות צעירות במכנסונים קצרים הצמודים לישבנים בולטים. כמו תמיד בחיי האירוניים, המציאות חשבה אחרת. נראה שהיחצ"ן של ההופעה חילק את הפליירים בעיקר לאנגליות שהחופשה המועדפת עליהן היא על שפת בריכה בספינת תענוגות מלוקקת שלוקחת אותן בסיבובים באוקיינוס כלשהו. המקסיקניות היחידות שהיו שם, נראו כמו הצ'ולות הבוליביאניות שישבו לידי באוטובוס לפני אי אילו שנים והתעקשו לאכול את האורז והעוף, שהביאו איתן בשקית ניילון מחוררת, בידיהן ומיד אחר כך לנגב אותן בשמלותיהן האותנטיות.
אחרי בירה שכשלה בלהקל על הלשון החרוכה שלי, Los de Abajo עלו לבמה. הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא להקת La quenta por favor. למי שלא מכיר, זהו שם חיבה ללהקות המציקות שנכנסות למסעדות תיירים בדרום אמריקה, לבושות במיטב מחלפות האינקה, ומנגנות בפעם האינספור את El condor pasa. השם הוטבע על ידי יקירתי שבכל פעם שראתה להקה שכזאת צועדת דרך דלתות המסעדה שאכלה בה, מיהרה לצעוק למלצר 'לה קוונטה פור פבור!' (לא צריך להבין ספרדית בשביל להבין מה זה אומר).
אנשים אחרים, אני מדמיין, היו מרימים את הידיים בשלב הזה ופורשים מההופעה רק בשביל למנוע אכזבה רבתי. אבל אני, ששמי האמצעי הוא 'טראש', חייכתי חיוך גדול ואמרתי בלב – Bring it on. מישהו בלוס דה אבחו שמע את תחינתי. אותם לא עניין מי הקהל, והאם האולם חצי ריק. הם עשו את כל הדרך ממקחיקו והם יעשו שמיייייחח. לקהל לקח קצת זמן להפתח ולהתמסר לגרוב הלטיני, אבל הדבקות במטרה של הלהקה לא הותירה לאף אחד ברירה. זה היה קצת כמו להיות בחתונה של מישהו זר, עם הלהקה הכי כיפית שכסף יכול לקנות. 11 איש – הרבה תופים, מלא טרומבונים, סקסופון, חצוצרה, זמר, זמרת, גיטרות – חונטה שלא ניתן להתעלם ממנה ובאה עם מטרה מאוד ברורה: לגרום לך לזוז. המוזיקה שלהם, היא תמצית הפאן הלטיני עם טוויסטים קינקים, כמו ברייקים של מטאל או שיר שבו כולם חבשו לפתע מסיכות לוצ'ה ליברה והמשיכו לנגן כאילו כלום. אבל אלה לא רק הגימיקים שלהם שעובדים, אלה המלודיות שלהם, והאנרגיה שהם מפיקים על הבמה, שיכולה לספק חשמל לכפר קטן. מיותר להגיד שהחיבה שלי אליהם גברה בזכות ההופעה.
באחד מהרגעים הרבים בהם אגרופי חצבו באויר ורגלי רקעו ברצפת העץ פנתה אלי הבחורה שרקדה לידי בספרדית שוטפת ואמרה משפט ארוך שהסתיים ב"בלקן ביט בוקס". הסברתי לה בספרדית השבורה שלי שאני לא באמת ספרדי, זה רק האלטר אגו, סרחיו, שמהתל בדרך כלל באנגלים, הוא זה שבלבל אותה. ואז היא שאלה אותי באנגלית אם אני לא אותו בחור שהיה לפני כמה חודשים ממש כאן, באותו המקום, בהופעה של בלקן ביט בוקס. אני לא יודע מה זה אומר שאנשים מזהים אותי מהופעות קודמות – אני הולך ליותר מדי הופעות? אני גבר מושך שאי אפשר לעמוד בקסמו כשהוא מתנועע? אני זכור לרעה בשל העובדה שאני רומס גברים, נשים וטף בריקודי האלים וחסר הרסן? כנראה שהאחרון. העיקר שקיבלתי ממנה מחמאה על הטעם המוזיקלי שלי ולגימה מהבירה שלה. מצידי, שבפעם הבאה תבוא עם פלטפורמות וקסדה.
באופן בלתי נמנע, עד סוף ההופעה לא נשאר אחד על הרחבה שלא רקד, כולל אישה עצומה עם שיער לבן ארוך ומקל הליכה שהונף באויר משל היה דגל מקסיקו (שניים כאלה גם התנופפו אי שם). ריקודי שורות ספונטניים וחסרי חן שכאלה לא נראו מאז הקרנבל באג'ודה. וכך, בנענועי אגן והנפת ידיים לאויר, הזעתי את כל החריף האפגני החוצה, להנאת הקהל.
כשהסתיימה ההופעה, הקהל המאולף התחיל לנהור החוצה, במקום לדרוש את ההדרן כפי שנהוג. לוס דה אבחו לא חיכו לתרועות, אלא יצאו החוצה, היישר אל רחבת הריקודים והמשיכו אל הדרן פרוע, שנראה כמו חגיגות האליפות של הפועל גואדלחרה, עד שאחרון האנשים היה מותש ואמר 'היה לי די'.
כשחזרתי הביתה, חיכה לי הפוסט הקשה של רועי על ההופעה של קאט פאוואר. כל מה שהצלחתי לחשוב הוא – הופעה טובה מתחילה בתוכי (או שמא אלה התבלינים האפגניים?). כשסיימתי לקרוא את הפוסט, כיביתי את המחשב והטחתי אותו אל הקיר. שד אוחז בחברי הטוב וגורם לו לכתוב דברי שטנה נוראיים. לא אתן לו להשתלט גם עלי.

Los de Abajo – War For Peace
Los de Abajo – La Fuga

לו רק הייתה לי ספה

הנה 10 סיבות שבגללן אני לא הולך להופעות:
1. חם, מחניק ומיוזע. אפילו בשבדיה. אומרים שהקיץ בשבדיה זה היום הכי יפה בשנה. מצד שני, אם מתגעגעים למזג אויר קיצי תל-אביבי הארדקור, כזה מהסוג הממש ממש רע, תמיד אפשר ללכת לאיזה הופעה.
2. ההופעה לעולם לא תתחיל בזמן. מה שלא מקובל בשום תחום אחר בחיים מתקבל כאן בהבנה. אם אתם מזמינים שולחן במסעדה ל-21.00 ומכריחים אותכם לחכות עוד שעה בעמידה, לא יודע, נראה לי שמישהו הולך לעשות קצת צעקות. בתור לקוח אני לא מרגיש שלוקחים אותי ברצינות. אה, נכון, כי באמת לא לוקחים אותי ברצינות. אפילו לא טורחים להסביר או להתנצל על העיכוב. יש לי דברים יותר חשובים לעשות מאשר לעמוד 45 דקות ולחכות שהוד מעלתם ייגמרו לעשן עוד ג'וינט.
3. נכון שאלף אנשים ששילמו הרבה כסף בשביל לשמוע אותך שר זה אגו טריפ עצום, אבל גם לי יש מיני-אגו משלי והוא לא אוהב את כל ההרגשה הזאת שמישהו עשה לך טובה שהוא בכלל מרשה לך לשמוע אותו שר. קצת נימוס, קצת כבוד, באמת. ולהקת החימום, הו הו להקת החימום. אני יודע שלחלקכם יש חוויות חיוביות מלהקות חימום, אבל לי יצא להתקל רק באלה מהסוג שבין גרוע ונורא. "התעללות" היא אולי לא בדיוק המילה הנכונה אבל היא המילה הראשונה שעולה לי בראש.
5. האומן האהוב עליכם מנגן את הרפרטואר שלו אחד לאחד כמו באלבום. חתיכת מקצוען, הייתם בטוחים שליכולת הזאת אפשר להגיע רק באולפן וגם זה אחרי 27 טייקים ועיבוד מחשב אבל זה - תותח אמיתי. אבל איפה הערך המוסף? בשביל להקשיב לאלבום בווליום עצום יכולתי להשאר בבית. ועוד נחזור לווליום.
6. האומן האהוב עליכם החליט שלא מעניין אותו מה אתם אוהבים בחומר שלו, מה אתם רוצים לשמוע ולמה בכלל אתם פה. הוא עכשיו יאכיל אותכם בעיבודים חדשים כי הוא קרא את סעיף 5 וכי בשביל מה הוא הביא איתו משיקגו שלושה סקסופוניסטים ואקורדיון אוקראיני. אם קניתי כרטיסים להופעת בלוז, יכול להיות שבכלל מה שבאמת רציתי לשמוע זה פאנק-מטאל? אם צובטים אותי לא יורד עלי גשם?
7. אנשים גבוהים תמיד ייתעקשו להתקע בדיוק לפניי. לא משנה איפה אני עומד, כמה צפוף שם והעובדה שאותו איש גבוה יכול לעמוד מאחורי ואני לא הייתי מסתיר לו אפילו את הכפכפים של המתופף גם אם הייתי נועל פלטפורמות. הוא כנראה בטוח שהכתף שלו היא בעצם אחלה שואו. היא לא.
8. הווליום תמיד יהיה גבוה מדי, הגיטרה* מוגברת מדי או לא מספיק מוגברת או שניהם בו זמנית (זהרק נשמע בלתי אפשרי). משום מה לאנשי הסאונד יש סטנדרטים משלהם שלא קשורים לשאר האנושות וממש לא מטרידה אותם העובדה שההופעה היא בשביל הקהל ולא בשביל לבדוק אם אפשר לשמוע ה-JBL החדשים עד קמצ'טקה (לא חשוב מאיפה, קמצ'טקה רחוקה מכל מקום). הסאונדמן שלכם גם נורא אוהב גיטרה באס והוא לא רואה שום סיבה שבעולם למה אתם צריכים לשמוע את השאר.
* תרגישו חופשי להחליף את הגיטרה בכל כלי אחר.
9. הלהקה חושבת שלבצע טוב זה מספיק. אז זהו, שלא. מאחר ולכל הדבר הזה קוראים הופעה (לא אני המצאתי), נראה לי הוגן לצפות שהאומן יידע להופיע. לשיר ולנגן זה יופי, אבל הופעה זה גם איך אתה עומד מול קהל, מתקשר, זז. אבל זה סתם עוד יום עבודה, ובדיוק היום אין לך מצברוח. מעניין לי ת'תחת. אני בחרתי במקצוע שלא מצריך ממני לדעת איך לעמוד על במה, אתה בחרת באחד שכן.
10. וואי, איך בא לי בירה. גם לך? טוב, אני הולך להביא שתיים, זה בדיוק 5 מ' מאיפה שאנחנו עומדים, 5 דקות חזרתי. אני רק צריך להדחף בין 400 אנשים שעומדים על 15 מ"ר, לקחת משכנתא בשביל הבירות, להזהר שאף אדיוט קופצני חסר כל חוש קצב לא ייפגע בי ויישפוך חצי מהבירה על הסקינהד העצבני בגודל של מקרר, לעשות פרצוף מתנצל אחרי שהאדיוט פגע בי וחצי מהבירה נשפכה על הסקינהד העצבני בגודל של מקרר, להדחף שוב בין 400 אנשים בדרך חזרה ולגלות שבבירה אין גזים ושבכלל רצית מים אבל בגלל סעיף 8 המילה "מים" נשמעה יותר כמו "הוגארדן". לקח 23 דקות. תיק תק.

איכשהו, באורח פלאי, ההופעה של Cat Power אתמול בסטוקהולם הצליחה להכיל את כל(!) הסעיפים הנ"ל. אפילו את אלה שסותרים אחד את השני. אכן פלאי הוא הדבר. אולי זה ייכנס למהדורה הבאה של סירס-זימנסקי.
מצד שני, האלבום האחרון שלה, Jukebox עדיין מענג ושום הופעה בזיונית לא תקח את זה ממנו. לעמעם אורות, למזוג כוס סינגל מאלט עם כמה טיפות מים, לשקוע בספה ולהתפנק. הו, לו רק הייתה לי ספה.

Cat Power - Song to Bobby

Cat Power - Silver Stallion

איפה הילד

נעלמתי ליותר מדי זמן, בלי הסבר מספק כזה או אחר. פשוט לא מגיע לכתוב. רוצה, אבל לא יוצא. טרוד מדי בדברים טובים. אבל יש מה לספר. הרבה. פינת אינטגרציה חדשה (או שתיים) כבר מוכנה, ההופעה של רדיוהד לפני שבועיים שווה סיפור וגם הרשמים מסיבוב ההופעות שלי בביקור בארץ. אם תהיו סבלניים (וגם אם לא) הכל יופיע פה בקרוב.
עד אז, שלא תגידו שאני חף מתחושת אחריות ציבורית, הנה שלושה שירים מהחדש של Mother Mother שעוד אמור לצאת השנה מתישהו. בדרך כלל שני אלבומים בפחות משנה זו עובדה מבשרת רעות אבל אם לשפוט לפי מה ששמעתי עד כה, אמאמא נשמעים רק מעט פחות קליטים מאלבום הבכורה המושלם שלהם, אז יש למה לחכות.
ואם לא די בזה, קחו עוד שני שירים של Tricky מהאלבום החדש שיצא רשמית אתמול. השועל המצולק והזקן הזה יכול ללמד דבר או שניים את הפוחזים הצעירים של היום. תשכחו מטריפ הופ. טריקי דוחס לאלבום כל מה שבא לו מדאנסהול ג'מייקני ועד לקאבר של קיילי מינו. לא משנה איזה שיר אבחר, הוא לא ייצג את האלבום האקלקטי והמשובח הזה.

Mother Mother – O My Heart
Mother Mother – Burning Pile
Mother Mother – Body of Years
Tricky – Puppy Toy
Tricky – Bacative