How un-Zero7-ish of them...

!להתראות, נוטוויסט

צופה אל הבאות

בעודי צופה בערימת האלבומים שעדין לא האזנתי להם תופחת בקצב מסחרר אני תוהה אם לשמוח שלפחות אני מעודכן מספיק בלמה עלי להקשיב או להשבר ולהודות שאין שום סיכוי שאגיע לשמוע אותם השנה. תחושת הידיעה הזאת שהתחיל תהליך הדרגתי שאי אפשר להמנע ממנו ובסופו אמצא עצמי מפסיק לגלות מוזיקה חדשה, מעיקה כמו הידיעה שביום מן הימים אני עומד למות. זה עוד לא לגמרי פה, אבל אני מצליח לדמיין את זה ואני שונא את מה שעולה בעיני רוחי. עכשיו אחרי שגרמתי גם לכם להרהורים אקזיסטנציאליסטיים ולהזיל דמעה ניהיליסטית, אולי, ממש כמוני, תתנחמו בכל זאת בקצת ריליסים חדשים?

Zero 7 היקירים מוציאים אלבום חדש עם עטיפה עלובה משהו העונה לשם העלוב משהו Yeah Ghost. הקטע הראשון ששוחרר מתוכו לא מבטיח כלום, לטוב ולרע. אחרי כמה וכמה האזנות, אני לא בטוח שאני אפילו זוכר איך הוא נשמע, אבל עוד מוקדם מדי לשלוח אותו לפח. מה זה מלמד אותנו? ממש כלום, אבל משהו בי סומך עליהם שהם לא הוציאו תחת ידיהם משהו חצי אפוי.

Zero 7 – Everything up Zizou





בערך באותו הזמן הדנים האהובים עלי בעולם, Mew, מוציאים את No More Stories…, עם עטיפה שאני נאלץ להודות שמפחידה אותי. אני בטוח שלילה אחד כשאקום לשתות משהו, היא תחכה לי במטבח עם סכין לחם ביד, צ'אקי סטייל, ותנסה לחסל אותי. מה קורה שם בכלל? זה פרפר? ליצן? ביצה? ואיך יכול להיות שאני מפחד מעטיפה? אני חייב לדבר על זה עם הפסיכולוג שלי. הקטע הראשון מהאלבום לעומת זאת, מדגים שוב את המימרה הנושנה – אל תשפוט אלבום לפי העטיפה הקריפית שלו. אלוהים אדירים, איזה שיר פגז. בשמיעה ראשונה חשבתי לרגע שמיו התחברו לצד הגאה שבהם ועכשיו הם מכוונים לרחבות ריקודים הומות. אבל לא, זה לא המקרה. אני מהמר שהאלבום הולך להיות הקפיצה הגדולה הבאה שלהם מהאינדי אל לב המיינסטרים ודי במהרה אל תוך הופעות אצטדיונים. מארק מיי וורדס.

Mew – Introducing Palace Players

ולסיום Nouvelle Vague, חוזרים עם אלבום שלישי. אותו שטיק, עובד לא רע בכלל, למרות שעוד לא החלטתי אם אני אוהב את האלבום מספיק. בהופעות חיות, דרך אגב, שרה איתם בחורה בשם Deah (הסולנית של ה-The Love Gods) שעליה נאמר "ימבמבולה? מי זאתי?" ליטרים של ריר נספגו בחולצותיהן של גברים מחורמנים ונשים מחורמנות לא פחות בערב ההופעה. ולמרבה ההפתעה היא גם זמרת נהדרת.

Nouvelle Vague – So Lonely :: Police cover

אם למישהו מכם הפוסט הזה מביא את חדשות יום האתמול, אני מקווה שתמצאו רחמים בלבבותיכם לסלוח לי. הזמן, הפך למצרך יקר, כזה שגם כסף לא קונה, ועל אף שהפוסט נכתב ביום חול, רק בשבת מצאתי את הדקות הפנויות לפרסם אותו. נכון שלא נורא?

פועל שחור של היצירה שלו

באופן רגרסיבי

בתקופת ההעדרות שלי מהבלוג גיליתי שאין צורך בטיפולי היפנוזה או מדיטציה עמוקה בכדי לחזור לילדות. ישנו מתכון מיידי הרבה יותר, אך השמרו לכם, לא אוכל לקחת אחריות על תוצאותיו. כל מה שעליכם לעשות הוא להזמין את הוריכם להתגורר אצלכם למשך 10 ימים, לא יותר. בתוך ימים ספורים (אם לא שעות ספורות), כל אחד ואחד מכם ילבש מחדש את תפקידו במארג המשפחתי ולפני שתבינו מה הכה בכם, שוב תהיו בני 16, גרים בבית הוריכם ותשלפו ציפורניים וחרבות על כל צעד ושעל. אל תטעו, אין אף לא שמץ של דמיון לביקור בבית ההורים אחרי שעזבתם אותו, אפילו כזה שכולל לינה. מדובר בלהכניס את זוג האנשים היקרים האלה אל תוכם ביתכם שלכם, פינתכם, מבצרכם שיצרתם לכם כדי להחבא מפני העולם שבחוץ. ודי במהירות, כל שגרת החיים והדברים שעושים את החיים שלכם שלכם מתחילים להתפוגג. מישהו מזיז את הגבינה שלכם. אבל לא רק אותה – גם משחת השיניים והנעליים כבר לא איפה שאתם תמיד מניחים אותם. ויחד איתם עוד דברים נוספים שלפעמים לוקח ימים לגלות. הידיעה שמשהו השתנה היא זאת שמטריפה. וזה לא נגמר בזה – שאלות כמו "איך אתה לובש טי שירט בקור הזה?" ("קיץ עכשיו, אמא"), "מתי אתה חוזר?" ("לא באמת שאלת את זה, נכון?"), "סע בזהירות" ("אני לוקח את הטיוב, לעזאזל!") נזרקות לאויר כמו נעליים על מנהיגי העולם החופשי. ואם כל זה לא מספיק, תוסיפו את חווית הפפראצי שמתעדים בסטילס ווידאו את הנכד החדש שלהם ויחד איתו כל צעד ושעל שאתה עושה מהשניה שבה אתה קם טרוט עיניים מלילה מתיש ועד לרגע שמגיע אחד נוסף. !!!Serenity now.
הנה כמה דברים שעוזרים לי לאחרונה לאסוף את רסיסי חיי ולשמור על בריאותי הנפשית.

אחרי שכל צוות מונוקרייב צעק עלי שאני איש טיפש במיוחד כשעניתי "לא ממש טרחתי להקשיב לו" לשאלה "האם אהבת את האלבום החדש של Gomez?", לא נותרה לי ברירה אלא לשבת ולהאזין לו ברצינות. בשמיעה הראשונה, כמעט וגלגלתי אותו במורד במדרגות לכיוון פח האשפה וכבר תכננתי לחזור עם אצבע אמצעית קפוצה מנופפת אל מול פניהם של רנן ואורלי. היה חסר לי egde באלבום, כזה שיבדיל את מה שאני שומע מעוד אלפי להקות אחרות. מדהים כמה אנו הופכים חסרי סבלנות למוזיקה. אבל דווקא חוסר האדג' הוא מה שהחזיר אותי לאלבום לשמיעה שניה, הייתי זקוק למשהו רגוע שלא ידרוש יותר מדי ממני ואז, החל האלבום להפתח. הם מוכשרים האנשים האלה. כל צליל במקום. כל שיר מושלם. בין אם אלה שירים שנשמעים כאילו נכתבו לפרק סיום של סדרה אמריקאית, שירי פופ פסיכדליים, בלדות פולקיות או שירים בהם רוחה של פרל ג'ם, לא פחות ולא יותר, נחה עליהם. זה מסוג האלבומים שאני אוהב נגד כל הסיכויים וזאת כנראה הסיבה שאני לא מפסיק להקשיב לו שוב ושוב ושוב. שימו את הציניות בצד לשניה ותקשיבו, מחכה לכם חוויה נפלאה.

Gomez - Win Park Slope
Gomez - Airstream Driver

ואם כבר נכנסתי למוד הרכרוכי הזה, Joker's Daughter היא עוד מישהי שבימים כסדרם לא הייתם שומעים את קולה בוקע מהרמקולים שלי. פולק נשי רך וחמוד מדי אף פעם לא עשה לי את זה, אבל ההפקה של Danger Mouse והעובדה שהקול שלה הזכיר לי את Giulia Tellarini (נו אתם יודעים, ברסלוווונהה...) קנו אותי. גובלינים, קרוקודילים, קנקן תה צהוב ואפילו עוגיות Jaffa הופכים את האלבום הזה להליכה על הגבול הדק שבין חלום לסיוט. בדיוק המקום בו אתם רוצים לצעוד לפני השינה.

Joker's Daughter – Worm's Head
Joker's Daughter – The Bull Bites Back



איפשהו ב-2005 יצא אלבום בכורה יפהפה, מהסוג שנוטה להקבר תחת ערימות של אלבומים וקשה לזכור אותו אבל גם אי אפשר לשכוח. דבר דומה קרה גם ללהקה, Engineers שנעלמה אחרי אותו אלבום כאילו מעולם לא הייתה. 4 שנים אחרי הם חוזרים עם אלבום נוסף, Three Fact Fader, שממשיך מהנקודה בו הפסיק הקודם. קשה לומר שזה אלבום שציפיתי לו בכיליון עיניים, אבל ממה ששמעתי עד כה, עם או בלי הציפייה, הוא ימצא את עצמו מנוגן ערב אחרי ערב בשבועות אחרי שאשים את ידי עליו.

Engineers – Three Fact Fader
Engineers – Clean Coloured Wire



ויש גם אלבום שני שאני כן מצפה לו- זה של Little Dragon, ההרכב השוודי הנפלא של יוקימי נגאנו ואריק בודין (שמופיעים עם חוזה גונזלס). אין כמו הטריפ הופי הג'אזי שלהם; על פני השטח הוא לאונג'י ורך אבל אם תקשיבו טוב טוב תגלו שיש משהו מאוד מטריד – עצוב, קודר, חסר שקט – מתחת לחזות התמימה של המוזיקה שלהם. וזה ממשיך עם הסינגל החדש שהוציאו לקראת האלבום הבא. באופן די נדיר הם חיממו את טי.וי און דה רדיו בסיבוב האחרון שלהם בארה"ב ולפי מה ששמעתי מהם, יש סביבם באזז די חביב שם, בעוד בארצם מולדתם הם די אנונימיים. לך תבין.

Little Dragon – Fortune
Little Dragon – Blinking Pigs

אחרון ודי

הסבון בכה מאוד

04:13 בבוקר. כבר לא זוכר כמה פעמים הלכתי לישון היום, או שמא זה היה אתמול? חייב להחזיר את עצמי למצב שינה. כוס תה, הדרך האנגלית לפתור את כל מכאובי העולם, קצת מוזיקה חרישית וגלי המוח שוב יתכיילו לתדר הנכון לשינה. זה יהיה זמן מצויין להקשיב באינטימיות ל-Soap&Skin, אותה אוסטרית בת 18 העונה גם לשם הקשה Anja Plaschg.
שיר, שניים, שלושה והשינה הולכת ומתרחקת ממני. הצנרת של ההסקה מתחילה להשמיע רעשים. משהו בחושך מסביבי מתחיל להטריד אותי. ארבעה, חמישה, שישה שירים. אני יכול להשבע שמשהו נושף בעורפי. המוזיקה שלה מעירה את הרוחות בביתי. שבעה, שמונה שירים. קולה של ילדה שנכלאה במרתף אפל גורם לי להתפתל בחוסר נוחות. תשעה, עשרה, אחד עשר שירים. אני כמעט ונכנע. הדמעות חונקות אותי. מה יכול לגרום לנערה לכתוב מילים כאלו? שניים עשר, שלושה עשר שירים. כל זכרון כואב שאי פעם נחרט בי צף ומכה בי שוב.
מותש ומבועת אני חוזר למיטתי. הצד שלי מרגיש קר מתמיד. אני מצטנף ומתחבא תחת שמיכת הפוך שלי. לישון, אני חייב לחזור לישון.

Soap&Skin - Spiracle
Soap&Skin - Thanatos
Soap&Skin - Mr. Gaunt Pt 1000

אבא תרחם, אבא תרחם

אם הפוסטים האחרונים עוררו בליבו של מישהו מכם חשש שמא מונוקרייב יהפוך להיות בלוג להורות צעירה, אתם מוזמנים להרגע. עוד לא הספקתי להגיד "הוא שוב השתין עלי" וההופעה הבאה שלי הגיעה. כבר הרבה זמן לא כתבתי על הופעה, אבל בעיקר בגלל שלא הייתה סיבה מיוחדת (למעט ההופעה של The Dø, ששווה שני פוסטים לפחות שמעולם לא נכתבו). אתמול בערב, Apes & Androids הוסיפו קצת שמן למדורת המילים שלי.
כשיצאתי את הבית בשעות החשיכה, בפעם הראשונה מזה שבוע, גיליתי עובדה מפעימה – עייפות כרונית היא אחד מסמי ההזייה החזקים ביותר. האורות, הקולות, הריחות נעשים לפתע כל חזקים עד שהכל מתערבל לכדי עיסה אחת. נסיעה באנדרגראונד הופכת לבליל סמיך בו אפשר לטעום כל רעש ולהריח כל צבע. הליכה מרגישה כמו שחיה. דיבור מרגיש כמו ציור. רק נסו לדמיין איך מרגיש אולם הופעות עם עשרות זרקורים צבעוניים, צפוף באנשים ומוזיקה בווליום מופרז. שוחי אין דה סקיי וית' דיימונדס.
את הדקות הארוכות והמתות שלפני ההופעה של הקופים והאנדרואידים מילאו Heartbreak, צמד צרפתי למראה שמזכיר מעט את אייר אם היו בוחרים לנגן איטלו-דיסקו. בחוסר כריזמה וחן, הסולן נע על הבמה בתנועות שהונדסו על ידי הכוריאוגרף של אירויזיון 1983. משהו בכל האוירה גרם למוזיקה להשמע מגוחכת לחלוטין. אבל שיר אחרי שיר אחרי שיר גרמו לציניות של הקהל להתפוגג ולהתחיל לרקוע ברגלים או לפחות לנענע את הראש עם הקצב. חובבי אלקטרו אייטיז כבדים בוודאי ימצאו רצועה ראויה או שתיים באלבום שהוציאו בשנה שעברה ולמרבה הפלא זכה ללא מעט תשבוחות.

Heartbreak – We’re back
Heartbreak – Regret

אבל לא בשביל זה נטשתי את משפחתי, אלא בשביל לרקוד לצליליהם של חבורה של הומואים, במובן הכי נפלא של המילה. כשכתבתי עליהם לראשונה בסוף השנה שעברה, עוד לא סיימתי להתפעל מהעושר המוזיקלי שטמון באלבום שלהם ועדיין לא ידעתי עד כמה חזק הוא יהדהד עם הזמן. כבר רבות דובר על עידן הפוסט פוסט מודרניזם ומותה של המוסיקה כבר הוכרז בכל הזדמנות אפשרית. יכול להיות שהמוזיקה מתה, ומכאן ואילך הכל מיחזור אחד ארוך ונדוש. אבל גם אם כן, פעם בכמה זמן, נופלת לחיקנו להקה שנשמעת כמו כל כך הרבה דברים אבל גם לא כמו אף אחד מהם בכלל. ממש כמו הכלאה גנטית. וזאת, לדעתי, הדרך החדשה לחדש – אם כל המרכיבים שלך מוכרים וידועים אבל יצרת משהו שגדול מסך חלקיו, ובכן, ידידי, תבורך כי הצלחת ליצור משהו חדש בעולם בו כולם ראו את הכל.
אי אפשר שלא לאהוב את ההופעה החיה של Apes & Androids. אוסף של אנשים גאים למדי, רובם בטייצים כסופים, גופיות קצרות ופנים מאופרות עומדים מול מיקסרים מוארים באור נאון ורוד ולופתים את הגיטרות שלהם באחיזה מלאה כוונות. במקום להיות עסוקים בחזות של עצמם באופן אקסטרווגנטי ומעייף, הם מרוכזים במוזיקה. במצערת פתוחה עד הסוף הם מנגנים גלאם רוק, גלאם פופ, גלאם אלקטרו וגלאם מטאל, כזה שיכניע גם את ההומופוב הגדול ביותר. אין הרבה דיבורים על הבמה, רק שיר ועוד שיר ועוד שיר וקונפטי, כל כך הרבה קונפטי. ההבעה שתקועה לי על הפנים היא דומה לזאת שהייתה לי בפעם הראשונה שראיתי דינוזאור או סירת מפרש בוקעים מאחת מאותן תמונות תלת מימד מטופשות. ברמקולים בסלון ביתי האלבום נשמע נפלא, בהופעה בם מטפסים לרמות שמיימיות. איפה MGMT הרדודים ואיפה הם. צאצאיהם האבודים של פיטר גבריאל ודיוויד בואי מתיזים פה להיטים מרקידים ואינטלגנטיים באופן מחשיד ומסעיר.
בניו יורק החברה האלה זוכים למנת התהילה שלהם (והרבה תודה לממש-בקרוב-הצלע-הניו-יורקית-של-מונוקרייב שהשביעה אותי שלא לוותר על ההופעה שלהם), בלונדון זה מתחיל להתגבר. ובארץ? המממ... אני לא חושב שגלאם עובד בארץ. אפילו לא משה גלאם.

Apes & Androids – We Don't Understand You
Apes & Androids – Radio
Apes & Androids – Hot Kathy

בדרכי החוצה מההופעה שמעתי כמה חובבי מוזיקה אינטלקטואליים שעל אף החיוכים שהיו פרושים על פניהם, ניסו באופן מתנשא לבטל את הלהקה שזה עתה ראו: "הם נשמעים ממש כמו The Darkness" אמר אחד. "לא אהבתי את המטופשות שלהם" התלונן השני. "לי זה הרגיש כמו אוף מונטראול פוגשים את ואן היילן" פסק השלישי, שהיה בוודאי החכם מביניהם, בטון מלומד. חבורה של מטומטמים. אף פעם לא הבנתי למה לעזאזל האינטלקט משתלט על אנשים וגורם להתווכח באנאליות האם הצבע שהם רואים הוא פוקסיה או מגנטה. האם ההגדרה גורמת להם להנות מהמוזיקה יותר? רציתי מאוד לדחוף את שלושתם את מול אוטובוס דוהר אבל לך תסמוך על אוטובוסים שיהיו שם כשאתה צריך אותם.
כשחזרתי הביתה, הרגשתי את העייפות מכרסמת את שולי השפיות שלי. "בבקשה, חמוד, אבא חייב לילה אחד של שינה רצופה" לחשתי באוזנו של היצור הזעיר והשברירי שישן בצד שלי של המיטה. התשובה שלו החלה להשמע בקול מייבב שהלך והתגבר כמו אופנוע שמגיע ממרחקים. אני אשן כבר בקבר.

על חשבון שעות שינה

באופן פרדוקסלי לחלוטין, על אף ששעות הערות שלי ביום הולכות ומתארכות, שעות ההאזנה למוזיקה הולכות ומצטמצמות. משהו שקשור בווליום ובאופי המוזיקה שאני שומע גרם להנהלת הבית (שאיני נמנה עמה) לשלוח אותי לחבוש אוזניות. וכך אני מוצא עצמי מאזין למוזיקה במחתרת בחדר השינה, וכותב פוסטים בגלות באמבטיה. ההצגה חייבת להמשך. הדבר החיובי היחיד בכל הסיפור הזה הוא שהמציאות החדשה מחייבת אותי להיות הרבה יותר יעיל ומרוכז במה שאני שומע, מה שגורם לחרא לצוף מהר ולדברים המוצלחים לזהור באור יקרות.

BLK JKS הם דוגמא טובה לזהב גולמי שכזה. אחרי כל גל הלהקות שרוכבות על הצלילים הדרום אפריקאים (Vampire Weekend, Abe Vigoda וכו') הגיע הזמן לנציגים מארץ המקור עצמה. עד כה הבלק ג'קס שיחררו EP בודד והוחתמו ב-Secretly Canadian (קצת אירוני, אבל עדין החתמה מעולה ללייבל אינדי שכזה). קצת כמו Mi Ami מהפוסט הקודם, שאת המוזיקה שלהם בכלל אי אפשר להתחיל ולקטלג, גם הבלק ג'קס יוצרים בלנד מיוחד שדוחף את המקוריות לקצה בעידן פוסט פוסט מודרניסטי שבו הכל מועתק, ממוחזר או שאול. מבלי דמיון מוזיקלי, יש בהם את אותה הרעננות שהביאו TV on the Radio לעולם. הכושים עושים את שלהם, תעשו שהם ישארו.

BLK JKS – Mystery
BLK JKS – Lakeside

ואם אני כבר פה, זה יהיה זמן טוב לספר לכם ש-Alpha, אותו צמד נושן מבריסטול שלא מפסיק להוציא אלבומים נפלאים כבר שנים, הוציאו EP חדש, מה שבוודאי לא מסעיר אף אחד, אך אם אספר לכם שהם בקרוב משחררים את Two Phazed People, אלבום משותף עם Horace Andy אולי אגרום לכמה אוזניים להזקף. כן, אותו דוד ג'מייקני חביב שמסרב להזדקן ונראה שמקליט יותר אלבומים מאשר סמואל ג'קסון משתתף בסרטים, בא להציל לאלפא את הקריירה. חידוש לא תמצאו פה, התענוג, לעומת זאת, מובטח.

Horace Andy & Alpha – Storm
Alpha – Ariel

דם יזע ודמעות

בדרך לבית החולים, נהג המונית הפקיסטני שראה את יקירתי נאנקת במושב האחורי, הבטיח לנו שאללה ישמור עלינו. לא הייתי משוכנע אם זה דבר טוב או לא עבורנו. חדר הלידה השקיף לכלא ויקטוריאני עתיק יומין. מעניין כמה מאלה שנולדים פה היום ימצאו עצמם כלואים בו.
שאיפה. נשיפה.
נענעתי עצמי על כדור גומי ענק שמישהו חשב שיכול לעזור לנשים להקל את כאבי הצירים. בוודאי גבר. השקט הפסטורלי בחדר הופרע על ידי אנחות כאב ויאוש והמכונה שעושה "פינג!". מחוץ לחלון, השמש בחרה להרים את ראשה רגע לפני ששקעה מעל שדרת עצים גבוהה. חבורה של עורבים שחורים טבלו במים שנקוו על גג בניין סמוך.
שאיפה. נשיפה.
חוסר האונים הארור כשמולי אהובתי סובלת ואיני יכול להציע עזרה העביר אותי על דעתי. עוד כוס קפה. עוד חופן בוטנים מסוכרים. ארוחת מלכים. בעדינות אין קץ, האכלתי את יקירתי בשברי עוגיות השוקולד צ'יפס שלי. מיכל גז הצחוק עמד מיותם בחדר. תחושת הבחילה מהשאיפות הבריאות שלקחתי ממנו בוודאי איננה תחושת האופוריה המובטחת.
שאיפה. נשיפה.
ידיו של רופא מרדים החדירו את מחט האפידורל אל גבה של האחת שממתינה להפוך לאם טרייה. שרשרת ח"י זהובה וגדולה הציצה מתחת חלוקו. והכל קורה כל כך לאט. דפיקות הלב של העובר במוניטור נתנו קצב לכל אחת מהדקות שחלפו. אחיות פולניות, כורדיסטיניות ואיריות. רופאים יפנים, גרמנים וגם כמה אנגלים. 30 שעות ללא שינה. המתנה ארוכה לפגישה עם הקיסר.
שאיפה. נשיפה.
מותשת, מלאה בתרופות ונאנקת מכאבים, גם ברגעים המתישים ביותר לא יכולתי שלא להתפעל מיופיה של אהובתי. תחת מנורות פלורסנט בוהקות, בחלוק כחול, ישבתי מאחורי פרגוד וליטפתי את ראשה. ברקע הקרפנטרס שרו על כל שה-לה-לה וכל וואו-אוו-או. על אף המתח האדיר, המחשבה שזאת תהיה המוזיקה הראשונה שישמע כשיצא לאויר העולם הטרידה אותי מאוד. זוג ידיים בכפפות מנתחים חצו לפתע את הפרגוד והגישו לי תינוק, הבן שלי.
שאיפה. החנק בגרוני משתחרר בדמעה ובצחוק בלתי צפוי. הוא כאן.

Mi Ami – New Guitar
Mi Ami – Echononecho

שם בפינה

אבות שמעו בוסר ואוזני בנים תקהנה

בפנטזיה שלי דמיינתי שכשהילד שלי יתבגר אספר לו שבזמן שלאמא ירדו המים, אבא היה בהופעה, והיה חייב להפרד מהלהקה ומהתאומות האסייאתיות שהציעו לו את גופן (בכל פנטזיה שלי ישנן תאומות אסייאתיות) ולחזור הביתה ומשם לבית החולים. ולכן, כשהתקרב תאריך הלידה המיועד, דאגתי למלא לעצמי את הערבים בהופעות ונתתי להסתברות לעשות את שלה. הייתי צריך לנחש שלבחור כמוני, שמצליח להפסיד בשש בש לתיירים גרמנים, אין שום סיכוי עם גברת הסתברות וכך הסתיימה לה שרשרת ההופעות המפוארת ועולל טרי אין.
אני מניח שכמו תמיד המציאות תהיה דלה יותר מהדמיון וכשהוא יתבגר ויגדל להיות הרופא-טייס-כוכב רוק שהוא יועד להיות (כדי לפצות על חייו הדלוחים של אביו) אספר לו שבזמן שהציר הראשון הופיע הוא הפריע לאבא להקשיב לשיר הראשון מהאלבום השלישי של Patrick Watson או ל-EP של Deradoorian. אותו פטריק ווטסון, הקנדי המופלא, שהקסים אותי בהופעה ואותה אנג'ל דרדוריאן ששרה יחד עם Shearwater ויצאה לקריירת סולו. לא אחסוך ממנו את האכזבה שזעקות השבר של אמא שלו גברו על הווליום של הרמקולים והכריחו אותי לחזור אל פני הקרקע מהצלילה אל הרכות הנפלאה שהם הציעו לי.
אם רק יעיז ללעוג לי שאני שומע מוזיקה של זקנים, גב היד שלי יתעופף לעברו עוד לפני שיספיק לומר "ניינטיז". רק כוח הם מבינים הילדים האלה.

Patrick Watson – Tracy's Waters
Deradoorian – High Road

?מה הזיון שלך

אחרי הגשם, לפני המלחמה

רגע אחרי שהשמצתי את הדור הבא שגדל לו באי, שוטף אותי עוד מבול של להקות שצמחו להם כמו פטריות אחרי הגשם (אם יש בכלל תוקף לביטוי ערטילאי שכזה במקום כמו האי האפור). באופן מפתיע, אחת מהפטריות האלה בחרה לעצמה שם אופטימי Post War Years (אם יש בכלל תוקף לביטוי ערטילאי שכזה במקום כמו מדינת היהודים). באופן מפתיע עוד יותר הם הצליחו לחדור את קרום האדישות שצמח על אוזניי השנה.
כשהם פראיים כמו Foals, מרקידים כמו Friendly Fires ואינטיליגנטיים כמו The Week That Was, הם אחד הבלנדים המוצלחים ביותר בפיוז'ן המקומי. אחרי ה-Ep המשובח Black Morning (להורדה ולא רק בשביל העטיפה), הם משחררים סינגל נוסף, Whole World On Its Head, ורק הולכים ומגדילים את הציפיות מהאלבום שיצא בקרוב. יקח להם עוד קצת זמן לקבל את ההכרה הראויה להם, אבל היא עוד תגיע. זה ברור כמו המלחמה הבאה.

Post War Years – Whole World On Its Head
Post War Years – Flames Like Tinder

ובונוס קטנטן: רחוקים בבשלות אבל עם הרבה כוונות טובות הנה We Have Band בעלי השם הכל כך בוראטי. אל תעשו איתם דבר בינתיים מלבד להקשיב להם, אך השמרו לכם, הם מכוונים לרגליים.

We Have Band – Hear It In The Cans
We Have Band – Oh

פנטום, בלי האופרה

אלאניס מוריסט הייתה מתמוגגת; רועי, חברי היקר, שנעדר מהבלוג בנצח האחרון ואף פרש ממשימות העיצוב למונוקרייב לאחרונה, נפל למשכב. זה לא היה מצחיק אלמלא הייתם יודעים מה הדיאגנוזה הרפואית שלו – מונו (הידועה גם במונונוקלאוזיס או מחלת הנשיקה). אתה מבין רועי, מונוקרייב חזקה ממך וכך או כך, היא תמצא את דרכה אליך. אמנם אינני רופא, אך לי זה ברור כשמש שרק כתיבה לבלוג תזרז את ההבראה שלך.
כל כך הרבה אלבומים חדשים יצאו לאחרונה – Royksopp, Junior Boys, The Decemberists, Bat for Lashes, Malajube, Trail of Dead – אחד מהם, אני משוכנע, יצליח לגרור איזו תגובה מנוסחת היטב, לטוב או לרע (יותר לרע לצערי, רובם משמימים). אני משאיר לך את החופש לכתוב על כל אחד ואחד מהם. אם לא בשביל הבריאות שלך, תכתוב בשבילי. מישהו צריך לפצות על ההעדרות הקרובה שלי. אם אתה לא תחלץ לעזרה כל מה שיופיע פה הוא ביקורות על אלבומים של Rockabye Baby.
שניה לפני שאני נעלם, אם לא אכפת לך, רציתי לכתוב רק על עוד אלבום אחד; על The Phantom Band שמעתי בפעם הראשונה מיאיר יונה ואני עדין לא יודע איך לגמול לו על זה (אולי לשלוח את כולכם לקנות את האלבום שלו תהיה התחלה טובה). יאיר הכריז בלי להתבלבל ש-Checkmate Savage, אלבום הבכורה שלהם, הוא אלבום מושלם שבלי שום ספק יהיה אחד מאלבומי השנה. לקחו לי 3-4 האזנות בשביל להבין על מה הוא מדבר. אחרי אינספור האזנות מאז (אני לא זוכר מתי שמעתי אלבום אחד כל כך הרבה פעמים בתקופה כל כך קצרה) אני מאמין שאני אחד החסידים הנלהבים ביותר שלהם בעולם.
למעשה, בשלושת השבועות האחרונים ראיתי אותם מופיעים פעמיים ואם השעון הביולוגי המתקתק בביתי יתיר לי, אראה אותם שוב בקרוב. ההופעה הראשונה הייתה במקום קטן, מפוצץ לחלוטין, שלרוב הסאונד בו מזעזע. בדרך פלא, הם הצליחו להשמע שמימיים. ההופעה השניה, הייתה במקום גדול יותר, גם הוא מלא עד אפס מקום ושם הם נשמעו אפילו טוב יותר. יש להקות שעולות על הבמה בשביל השואו, בשביל הפיל-גוד, בשביל הפוזה. ויש כאלה שבאים לחלוק את המוזיקה שהם אוהבים ונהנים כל כך לנגן. מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתם 6 אנשים על הבמה, מנגנים קטע של שש וחצי דקות על פני שתים עשרה כשברובו עיניהם עצומות?
הניימדרופינג של יאיר לא השאיר לי עוד להקות שאפשר להזכיר כהשראה לפנטום באנד (למעט The Earlies אהוביי) אבל הנקודה העיקרית היא, שזה לגמרי לא חשוב. לא משנה איזה שם אוסיף למדורה, הוא עדין לא יצליח לתאר אותם בצורה מדוייקת יותר.
אלמלא המבטא הסקוטי הרך והנפלא של הסולן, היה קל להאמין שזה אחד האלבומים הכי טובים שיצאו השנה מברוקלין/פורטלנד/העיר-המגניבה-התורנית-לבחירתכם. אבל מכל המקומות בעולם, הם מגיעים מגלזגו. פאקן גלזגו. מי היה מאמין שמשם תצא הבשורה. ובשורה, כפי שההיסטוריה מעידה, תמיד גורמת לחוסר אמונה והתנגדות מסויימת. היא גם תמיד מבלבלת קצת בהתחלה. וכשאתה כבר מבין אותה, להפיץ אותה לאחרים זה כמעט בלתי אפשרי. הבשורה מפיצה את עצמה.
הכיף הגדול פה הוא לדעת שלא מדובר בהייפ שיעכל את עצמו למוות או איזה טרנד חולף שיגרור שלל חיקויים וממשיכי דרך אלא בלהקה אחת מנוסה שרקחה יצירה מעורבלת בחכמה. שום דבר חדש אין בבשורה הזאת, את הכל שמעתם קודם אבל הפעם מישהו שם את המילים בסדר שמעניק להן משמעות שונה.
שהשד יקח אותי, הפוסט הזה הופך אבסטרקטי מדי. כל מילה נוספת מרחיקה אותי ממה שאני רוצה לומר. ולכן הנה גרסה מקוצרת של הדברים, במיוחד לדור הטוויטר: " גלזגו. פנטום. שחמט פראי. אלבום מושלם. באמאשלי".

The Phantom Band – The Howling
The Phantom Band – Folk Song Oblivion
The Phantom Band – Halfhound

ילדים סובלים לאלוהים

כשאתה הולך ברחובות הגדולים ומרים ראשך אל בניינים היסטוריים מרהיבים שנבנו בימים רחוקים ושוקע במחשבות על האחוזה של סבא רבא רבא שלך בפולין שמעודך לא זכית לראות, תמיד קיים הסיכוי שקול זר יפתיע אותך ויגרום לך להיישר את מבטך אל כיוונו. אל תטעה, האיש באפודה הצהובה הזרחנית אינו שוטר תנועה והקלסר שבידו אינו מכיל קנסות שמחכים להרשם. רוב הסיכויים שהוא רוצה שתתרום למען צדקה זו או אחרת. האנשים הנמרצים הללו יעשו הכל בכדי לשכנע אותך למה אין מנוס מלפתוח את הארנק עבור ילדים מאפגניסטן שאיבדו את גפותיהם, ילדים מעיראק שאיבדו את אבותיהם, או ילדים מאוגנדה שסובלים מסיוטים בלילה על יהורם גאון ומטוסים צרפתיים. ילדים. סובלים. איך אפשר לומר לא?
הביישנים נופלים טרף לחבורות המתרימים, המנומסים ממציאים תירוץ וממשיכים בדרכם ואחרים מפנטזים שהיו יכולים, רק לרגע אחד, להעלות באוב את רקס קריימר שיפרק להם את הצורה. נסה להתייחס אליהם בעדינות, הם בסך הכל עושים עבודת קודש ואם זה לא די לך, פעם בכמה זמן הם רותמים לשורותיהם אמנים שתורמים שירים למטרת צדקה. בפעם האחרונה, לפני 14 שנים, זה היה The Help! Album. ועכשיו זה War Child: Heroes, עוד אלבום קאברים שאתה חייב שיהיה לך. מה, לא תרמת ברחוב ואפילו את האלבום לא תקנה? איזה מין בן אדם אתה? אתה לא שומע את הכאב של הילדים? אין לך לב?
אל תתבייש. ענה להם. פעם אחת תוריד את המועקה הזאת מהחזה שלך ותאמר להם שבשביל לשמוע את Estelle מחללת (ולא בחליל) את סטיבי וונדר או את Duffy מגעילה (ולא לפסח) את פול מקרטני אתה לא מוכן לשלם אפילו פאונד מסריח אחד ואם הילדים כל כך סובלים עכשיו, אולי לא כדאי להשמיע להם את האלבום מתחילתו ועד סופו. אל תבהל מהפרצופים המזועזעים שמולך, פשוט תמשיך ללכת וכשתגיע הביתה, זכור להוריד את שני הקטעים היחידים באלבום ששווים האזנה. נסה לא לחשוב על ילדים עיראקיים תוך כדי (למעשה, נסה לא לחשוב עליהם בכלל).

TV on the Radio – Heroes :: David Bowie cover
Franz Ferdinand – Call Me :: Blondie cover

VI אינטגרציה

כבר חודשים רבים שאני אוגר ובורר, טוחן ומסנן, מאזין ומקלל עשרות להקות אנונימיות ברובן שמגיחות מעשרות חורים באי האינסופי הזה, וכל זאת רק בשביל שאוכל להגיש פה אוסף נוסף של כאלה שהמשותף לכולן, כמובן, הוא שלא יזיק בכלל אם תשמעו אותם בחייכם הקצרים. הפעם יהיה זה שיעור קל בפוסט-פוסט-מודרניזם ודיון פילוסופי מעמיק על מהותה (שלא לומר העדרה) של המקוריות באי הסגרירי.
אחד מהדברים שאני מרגיש נוח לומר, אחרי שהות לא קצרה באי, הוא שלאנגלים אין בעיה עקרונית עם חוסר מקוריות. להקה שתשמע כמו להקה מוצלחת אחרת לא תפסל על הסף ותסקל בכיכר העיר (כמו שעלול לקרות במדינה מזרח תיכונית שאני מכיר). במקום זה, הבריטים הפייסנים האלה יתייחסו אליהם כ"מושפעים מ", "ממשיכי דרכם של" או אפילו כ"מחווה ל". וכך אני מוצא עצמי קרוע בין הרצון לזעוק "המלך עירום" לבין לזעום על המלכה על כמות הכשרון הבלתי נדלית שיש באי הזה שמאפשר ללהקות מליגה ב' להשמע טוב כל כך. הנה כמה דוגמאות שיעזרו להבין על מה אני נרעש:

Duologue :: אם יש קורס באיך לייצר מוזיקה גנרית עם טוויסט, פרוייקט הגמר של דואולוג היה מקבל ציון לשבח מדיקן האוניברסיטה. ממני הם מקבלים תשומת לב רק בגלל הדמיון ל-Stateless (וגם קצת כי לאחד השירים שלהם קוראים 'בת יענה'. מאז Mew לא שמעתי מישהו ששר על החיה הנפלאה הזאת). כמעט לא יאומן שדואולוג יחקו להקה איזוטרית שכזאת, ועם זאת אתם חייבים להודות שיש פה משהו מחשיד.

Duologue – Talk Shop
Duologue – Ostrich

Great Eskimo Hoax :: להיות מושפעים מלהקה שקיימת שנתיים ושיחררה אלבום אחד זה כבר לדחוק את הגבול של הומאג' או המשך דרך. חברי המתיחה האסקימוסית הגדולה (סרטו הגנוז של יהודה ברקן? שלחנו את מושון לאיגלו מחופש לדב קוטב...) מצליחים להשמע כמו ה-Foals בשירה וגם בגיטרות עד שאפשר לחשוב שמדובר בפרוייקט צד של הסייחים עצמם.

Great Eskimo Hoax – Camp Beatbox
Great Eskimo Hoax – Comma Rhythms

Situationists :: פה זה כבר מתחיל להטשטש. הילדים האלה נשמעים כמו כל הבריט רוק והבריט פופ בעשר השנים האחרונות, מנוערים ומוקאים אל תוך כוס בירה מפלסטיק. זה לא רע כמו שזה עלול להשמע, באמת. כל זאת בהנחה שאתם אוהבים בריט פופ\רוק ובירה.

Situationists – Onwards and Upwards
Situationists – Whiskey and Water

LR Rockets :: ואלה, מזכירים לי את מה שמם, נו, הבריטים ההם... לא מצליחים להזכר? זה בסדר, אם האזנתם לכל השירים עד כה המוח שלכם אמור להיות עיסה מוזיקלית שלא ניתן להבחין בה בין פרנץ פרדיננד לג'ורג' בוי.

LR Rockets – Personality
LR Rockets – Dance It Away

אם שאלתם את עצמכם למה לא שמעתם על אף אחת מהלהקות האלה, התשובה היא כנראה שמי שהיה צריך לבחור את מי לקדם, פסח עליהם ובחר אחרות. כמובן, שיש גם האופציה שהם יהיו הדבר החם הבא. וכך, להקות מוכשרות ישארו אלמוניות בשוק רווי בבריט פופ וניו רייב ובמקביל חקיינים עלובים ירכבו על גל קיים ויזכו לדקות התהילה בודדות לפני שיחלפו מן העולם. היפה הוא, שאין שום דרך לדעת מי תהיה באיזה מחנה. מצד שני, אתם חייבים להודות שלא הייתם מתנגדים לתפוס אף אחת מלהקות הכמעט קאברים האלה בהופעה בבר הקרוב לביתכם.

כהנא צדק

אני רק חזרה בשאלה

אני רוצה את העורלה שלי בחזרה. וגם את הכסף ששילמתי לרב שהכין אותי לבר מצווה. די, באמת. אין לי סיבה יותר להיות יהודי בעולם הזה. אני יודע, העם הנבחר והכל, אבל אני חושש שזה לא עובד בשבילי יותר. לפני שאתם צולבים אותי, כמו שעשיתם לישוע, רק רציתי להבהיר שלא המצב בארץ או האנטישמיות הגואה בממלכה (כך מספרת העיתונות בארץ) הם אלה שגורמים לי לחוש ככה. הטעימות מ-Travelling the Face of the Globe, האלבום החדש של Oi Va Voi, הן אלה שגורמות לי לקרוא בשמם בזעקת השבר היידישית המקורית ולבכות על אובדן הזהות הרופפת מלכתחילה שלי.
מה שפעם היה הקשר האישי שלי ליהדות, הזיקה הפרטית שחיברה אותי להיסטוריה של העם היושב בציון, נשמע היום יהודי כמו מדונה (אסתר בשבילכם). לא מספיק שאוי ואבוי התבוללו להם עם זמרת שוורצע, הם מצליחים להשמע כמו תלמידים בשיעור הראשון בסדנת קבלה. עצוב לי לומר, אבל נשמע כאילו המוזיקה שלהם כבר לא באה מאותו מקום פנימי, חסרה את הרוחניות, את החיפוש הטהור הזה אחרי הזהות, את הכאב שבתחושת השייכות האבודה, את האושר המהול בעצב ואת הכמיהה לבמבה בגולה.
אני רוצה לאהוב אותם, רוצה בכל נימי נפשי, והלוואי ואני טועה. מי יתן ומה ששמעתי עד כה הוא הרגעים הפחות טובים של האלבום אבל כרגע, לא נותר לי אלא להזדכות על התפילין, לארוז את הציצית וללכת אל חנות הדתות הקרובה לביתי כדי לבחור לעצמי דת חדשה. אני מתלבט בין שינטו (תמיד רציתי להתקרב לאסייאתיות) או ג'די (כמו חברי הגאון, שבטריק של שליטה במחשבות הצליח לגרום לבנקאי שלו לעשות מעשה בלתי יעשה).

Oi Va Voi - I Know What You Are
Oi Va Voi - Photograph :: featuring Dick Rivers
Oi Va Voi - Magic Carpet

מוזיקת עליות

כבר כמה שנים שאני שומע סיפורים על רחוב מסתורי בלונדון, שאף אחד לא יודע לומר איפה הוא נמצא, אבל אם במקרה תפנה אליו בעודך רכוב על אופניים הדרך משם ליעדך תהיה כולה בעליה, לא משנה לאן תפנה. תמיד התייחסתי אל הסיפור כאגדה אורבנית עד שביום שישי האחרון, בעודי תר את שכונתי החדשה בדרכי אל התת מודע, לקחתי פניה אחת שלא הייתי משוכנע לגביה. כשהבנתי שכנראה כישורי הניווט העירוני שלי שוב הכשילו אותי, החלטתי לנסות ולחזור אחורה כלעומת שבאתי אך הפלא ופלא – כל רחוב אליו פניתי היה בעליה. גם כשניסיתי פשוט להסתובב באמצע עליה, במקום ירידה המתינה לי עליה נוספת. וכך, ממש כמו רבקה זוהר, איבדתי את הדרך אל הכפר.
בימים כתקנם, כח הרצון שלי, החזק כחלודה, היה גורם לי לעצור ולהזמין מונית. אבל משהו באותו הערב דחף אותי להמשיך כאילו החיים שלי תלויים בבוכנות רגליי. הירכיים שלי זעקו והוצפו בפלאשבקים מתקופה קצרה אחרת בהן מדים ירוקים כיסו אותם, הריאות שלי כמעט וקרסו והישבן שלי הרגיש כאב שלא ידעתי מאז איבדתי את בתוליי. כל מה שיכולתי להצטער הוא שלא הצטיידתי באוזניות ובהן חומר בעירה שהיה טוען אותי באנרגיה.
אם רק הייתה איתי אניטה בליי, המכונה בגאונות Thecocknbullkid, אני משוכנע שלגמוע עליות היה קל כמו נפילה חופשית. לא צריך הרבה יותר מאלופת פופ שחורה, שמצליחה לגרום למשהו על גבול הדביק להשמע נפיץ לחלוטין, כמעט כמו אחיותיה החורגות M.I.A ו-Santogold. משהו גרם לי להתאהב בה מהמבט וצליל הסינתי הראשון. אולי זה העובדה שהיא אנטיתיזה מוחלטת לכוכבת פופ ואפילו צעדי הריקוד בקליפים שלה נראים כמו פארודיה עייפה וקצרצרה על הז'אנר.



Thecocknbullkid – I'm Not Sorry

ואם לא ילדהתרנגולוהשור, הייתי מסתפק ב-Esser. ילד הפלא הלונדוני, בעל תספורת הג'וני-ומגפי-הזמש, יצליח להזיז גם את רגליו של שונא הפופ הגדול ביותר, במיוחד אם אלו צמודות לפדלים ודוחפות מעלה ומטה בשארית כוחותיו. יכול להיות שסוף סוף מצאתי יעוד לכל מוזיקת הפופ שאף פעם לא הרגשתי נוח לנגן בסלון? נראה שהבחור החמוד הזה חי בעולם פנימי משל עצמו, מייצר בתוכו פופ נאיבי ומציג אותו לעולם עם חיוך של ילד, כאילו היצירה שלו היא הראשונה מסוגה בעולם. כל כך חמוד.



Esser - Headlock

האם איבדתי את שפיות דעתי באחת מאותן עליות? הייתי שמח לשמוע מה אומר על זה הפסיכולוג שלי, אבל סביר שלא הייתי מצליח למצוא את דרכי אל ביתו. אחרי כשעתיים ארוכות הצלחתי לחזור לשכונתי ולבסוף גם לביתי. על האופניים אני לא עולה שוב. לפחות לא בלי פופ.